היי,

אתמול א ואני הלכנו עם ג'ינג'ית לתל אביב, ללוות אותה לקנות נעליים לחתונה שלה וגם סתם לשבת שלושתנו לאכול משהו ביחד. א וג'ינג'ית עיצבנו אותי. ואחר כך קלטתי שזה לא באשמתם וקשור לבעיה שיש לי ולא לבעיה שיש להם.

עיצבן אותי שהרגשתי שיש להם יותר נושאים משותפים לשיחה ממה שיש לי ול-א וממה שיש לי ולג'ינג'ית. זה עיצבן אותי כי לפני תפיסת העולם שלי כשזוג יוצא עם חברה של בת הזוג אז יש שתי אופציות: או שהחברה של בת הזוג מרגישה גלגל חמישי כי היא לבדה עם זוג, או שבנזוג מרגיש גלגל חמישי כי הוא עם שתי חברות טובות. אבל פה משום מה התרחשה אופציה שלישית: אני, כלומר בת הזוג, הרגישה גלגל חמישי.

אני יודעת שאין שום סיכוי בעולם שיקרה ביניהם משהו. לג'ינג'ית יש בנזוג כבר כמעט שבע שנים והם מתחתנים ביולי הקרוב (בדיוק בחודש בו ימלאו לקשר שלהם שבע שנים), אני יודעת ש-א אוהב רק אותי ולא מעוניין בה וגם היא לא מעוניינת בו. ואפילו אם לג'ינג'ית לא היה בנזוג ול-א לא היה אותי - עדיין לא היה קורה ביניהם כלום.

מה שעיצבן אותי הוא אחר. לקח לי זמן להבין למה התעצבנתי עד שקלטתי שאני זו שרצתה להיות במרכז העניינים. בכל מפגש חברתי שהייתי בו בחיים - מרכז תשומת הלב הייתה בי. ופה, ג'ינג'ית השתלטה על העניינים והייתה יותר בולטת ממני, מה שקרה לי לראשונה בחיי. בכל מפגש שלי בחברה, בין אם הוא אחד על אחד ועוד יותר אם מדובר בקבוצה - הכי שמים לב אליי. אני זו שתמיד מדברת יותר מכולם. עיצבן אותי שג'ינג'ית דיברה יותר ממני במפגש הזה.

ובכלל, לקח לי זמן להבין את זה, אבל עוד דבר שקלטתי זה שעיצבן אותי שהקשר של ג'ינג'ית ו-א עומד בפניי עצמו. אני לוקחת לדוגמא את בעלה של חברתי מימי. אני מאד מחבבת אותו וחושבת שהוא אדם מקסים, אבל הקשר שלנו לא עומד בפני עצמו. אם חס וחלילה מימי והוא יפרדו - אני והוא לא נשמור על קשר. ניכר מ-א ומג'ינגית שבלי שום קשר אליי - הם ידידים. גם אם יום אחד חס וחלילה א ואני ניפרד - הם ישארו ידידים. אני מניחה שזה עניין של רכושנות. כאילו אני רוצה שג'ינג'ית תהיה שלי ורק שלי ו-א יהיה שלי ורק שלי.

ובכלל, יצא במקרה או לא במקרה, שכמעט בכל דיון שניהלנו שלושתנו אתמול - א וג'ינג'ית נקטו בעמדה אחת ואני באחרת, דברים שהצחיקו אותם לא הצחיקו אותי ודברים שהצחיקו אותי לא הצחיקו אותם. הם אפילו הזמינו אותה מנה כשישבנו במסעדה. 

מה שיפה זה שביני לבין א יש תקשורת מספיק טובה כדי לדבר על דברים כאלה, אז אחרי שהמפגש הסתיים ונפרדנו מג'ינג'ית - אמרתי לו שהוא עיצבן אותי ויחד הגענו לסיבות שעיצבנו אותי. ואני הגעתי למסקנה שאני אומנם מאד נהנית בחברתו של א ומאד נהנית בחברתו של ג'ינג'ית, אבל אני לא רוצה יותר לבלות עם שניהם ביחד.

אחר כך דיברנו על דברים אחרים וצחקנו והתקלחנו ביחד ועשינו סקס ושכבנו מחובקים ומכורבלים והתלטפנו והיה לי נעים. וגם הבוקר שכבנו מחובקים והתלטפנו ודיברנו ואחר כך הלכנו לארוחת בוקר גדולה בבית קפה ומשם א רץ לעבודה ואני רצתי לבית חולים. לפגישה אחרונה של איבחון שנועד לקבוע אם אני על הרצף האוטיסטי. היה מאוחר והאוטובוס התמהמה אז לצערי לקחתי מונית ספיישל. 

הפגישה הפעם הייתה קצרה. נראה שלרופא נגמרו כבר השאלות, כי נפגשנו כבר הרבה פעמים (התהליך הזה נמשך כבר חצי שנה). הוא הסתכל במחשב וחיפש ומה לשאול אותי. כשלא מצא - שאל איך הולך לי עם הבנזוג שלי ואמרתי שטוב ושהיה לנו אתמול חצי שנה ואז הוא ביקש ממני לספר לו קצת על א.

סיפרתי בקצרה על א פרטים טכניים (שהוא בן 37, בתהליכי סיום של תואר בפסיכולוגיה ובתהליכי סיום של תעודה בהדרכת טיולים, שהוא עובד בשירות לקוחות, שהוא גר באשדוד, שהוא בתהליכי גירושין), סיפרתי בקצרה דברים טובים בקשר שלנו (שאני מאד אוהבת אותו והוא מאד אוהב אותי, שהוא האדם הכי מכיל שהכרתי מעודי, שהוא מצחיק אותי, שאני חושבת שהוא חכם ומתוק, שנעים לי בחברתו) וסיפרתי בקצרה גם דברים רעים (שהמראה החיצוני שלו מפריע לי ואז פירטתי כל מה שכתבתי לא מזמן בבלוג על המראה החיצוני שלו, שאני חוששת שיהיה לנו קשה לבנות חיים משותפים לאור העובדה שיש ל-א שלושה ילדים קטנים וחרדים, שאני חוששת שבמקרה שנעבור לגור ביחד - הם יקראו לי שיקצה, שמפריעה לי התכונה של א שהוא נותן לאנשים להתייחס אליו איך שירצו).

אחר כך הפסיכיאטר שאל עוד כמה שאלות על התפקוד שלי, שחלק מהן שאל אותי בעבר, למשל אם אני מנהלת חשבון בנק לבד או הולכת לסופר לבד וכאלה וגם שאל מה הייתי עושה אם הייתי רואה ילד קטן עזוב באמצע הרחוב ואני עניתי. וגם דיברנו על הקונצטרה שהוא רשם לי.

עשרים דקות בערך אחרי שהפגישה התחילה - הוא כבר אמר שיש לו את כל המידע ומבחינתו סיימתי את תהליך האיבחון, אלא אם כן יש לי משהו להוסיף. ואני סיפרתי כמה התהליך הזה היה סיוטי עבורי וכמה שנאתי כל רגע. אמרתי את זה בצורה מאד יפה ומכובדת והדגשתי שזו אלא אשמתו או אשמת הפסיכולוגיות שעשו לי את האבחון, אבל זו חוויה קשה כשבודקים אם אתה על קו האוטיזם. והוא הבין ללבי.

ואז שאלתי מה הלאה. הוא אמר שהוא והפסיכולוגיות שגם עשו לי את האבחון - יפגשו ויתייעצו ותוך כמה שבועות הם יגיעו לאבחנה, שתכלול בערך חמישה עמודים וישלחו לי אותה הביתה בדואר. ושאחר כך ניפגש כדי לדבר על האבחנה וכנראה אחר כך עוד פגישה שתהיה יותר מכוונת, ובה נחליט מה עושים הלאה במידה שאני באמת ברצף האוטיסטי כדי שאוכל לקבל עזרה. ואני אמרתי שטוב שכך, כי אם כבר עברתי את הסיוט הזה אז כדאי שיצא מזה משהו.

וגם שאלתי אם עזרה זה אומר רק אופציה לקצבה מביטוח לאומי והוא אמר שלא רק זה, אלא גם הכרה על ידי כל מני מוסדות במדינה, וגם טיפול, לא רק פסיכולוגי אלא מכל מני סוגים ואולי גם הכוונה תעסוקתית או אישית, ואני אמרתי שיופי והודיתי לו ובזאת סיימנו את הפגישה.

אני כל כך שמחה שהסיוט הזה של תהליך האיבחון מאחוריי. באיזשהו מקום אני לא יודעת אם אני מעדיפה שיצא שאני לא על הרצף או שאני מעדיפה שיצא שאני על הרצף, כי העובדה בשטח היא שכן קשה לי עם הרבה דברים. אם יצא שאני לא על הרצף - ימשיך להיות קשה לי מבלי שאקבל עזרה וככה גם סתם עברתי את הסיוט הזה של תהליך האיבחון. מצד שני, כל כך לא רציתי להיות אוטיסטית. 

וחזרתי לדירה וישבתי עם אף פחוס וסיפרתי לו על מה שהיה באבחון ועל מה שהיה אתמול עם א וג'ינג'ית ואחר כך הלכתי לעבודה ובדרך ראיתי ש-א שלח לי הודעה שבה כתב, בעדינות ובצורה יפה ומכבדת, שהוא איחר היום לעבודה בחצי שעה, אז אולי לא הייתי צריכה לדחוף כל כך ללכת לבית קפה לאכול ארוחת בוקר ענקית, כשהוא אמר לי שאין לזה מספיק זמן.

ואז עבדתי. אין ספק שמדובר בעבודה מתישה. לעבוד בסקרים זה בעצם אומר לחזור על עצמך שוב ושוב ושוב במשך שעות. אבל עמדתי בזה. וגם היה לי נחמד עם החבר'ה (לאחד מהאנשים שעובדים איתי יש אספרגר והצלחתי לעלות על זה עוד לפני שהוא אמר לי. ניהלנו שיחה ממש מעניינת על זה). וחוצמזה, אני צריכה כל שקל. לא היו משמרות כל החודש. בזכות המשמרת היום המשכורת הקרובה שלי צמחה מ225 שקל בערך ל350 שקל בערך.  

ואחרי המשמרת התקשרתי ל-א והתנצלתי על כך שבגללי הוא איחר לעבודה והוא אמר שזה לא רק באשמתי, אלא גם באשמת המלצרית שהתמהמהה, אבל שלא הייתי צריכה לדחוף כל כך ללכת - כשהוא אמר שאין מספיק זמן. ואני אמרתי שזה קשור גם לבעיה שיש ל-א שהוא לא יודע לסרב בצורה נחרצת כי הרי הצלחתי לשכנע אותו בקלות רבה מאד, ואמרתי לו שהוא צריך לעבוד על הבעיה הזאת שלו - שהוא לא יודע להעמיד אנשים במקומם, מה שכולל בין השאר לסרב בנחרצות ושאני צריכה לעבוד על הבעיה שלי שהיא שאני יותר מדי פושרית, והוא הסכים מאד עם שני הדברים, ואז כבר שנינו שכחנו מהתקרית ועברנו לדבר על דברים אחרים (דברים שקרו לו היום בעבודה, איך היה היום הפגישה של האיבחון) וסיכמנו שניפגש ביום רביעי וסיימנו את השיחה בנשיקות.

שוב שמחתי שאנחנו מדברים בפתיחות וישירות על הכול, כולל מה שמפריע לנו.

נונה.

היי,

סך הכול אני מבלגגת כבר שמונה שנים וחצי.

פעם הייתה בי תכונה שהיא דחף עז לחלוק כל דבר שקרה לי. הייתי עוברת על ספר הטלפונים בפלאפון שלי ומתקשרת למשהו כמו עשרה חברים, בכל פעם שהייתי רבה עם החבר, או מתקבלת ללימודים כלשהם, או שוכבת עם מישהו או רבה עם אימא שלי. בשנים האחרונות הדחף הזה הלך ופחת. במיוחד לאורך השנה האחרונה אני מרגישה את זה: למשל על מה שקרה עם בוריס לפני כמה שבועות - לא דיברתי עם אף אחד מלבד עם בוריס ועם א. לא שאכפת לי שידעו, אבל לא אתקשר במיוחד כדי לדווח. ואני חושבת שיש לישראבלוג תרומה נכבדת לתהליך ההתבגרות החשוב הזה. בזכות זה שיש לי את הבלוג ואני יכולה לפרוק ולחלוק דרך כתיבתו - אני פחות מרגישה דחף לזה בחיים האמיתיים. בעצם, ישראבלוג זה בהחלט חלק מהחיים האמיתיים. חלק חשוב. ביום שני הקרוב עומד להיות מפגש אחרון לצורך אבחון ואני בכלל לא יכולה לדמיין שימנע ממני לכתוב על זה כאן.

אני בכלל לא יכולה לדמיין סיטואציה בה יסגרו את ישראבלוג. כששמעתי שישראבלוג בסכנת סגירה ממשית - הצטמררתי כולי. אסור שדבר כזה יקרה. אני באמת לא יכולה לדמיין את זה. אם זה יקרה - חלק ניכר ומשמעותי מהחיים שלי יסתיים גם הוא.

עצם זה שעשרות, אם לא מאות אנשים, עוצרים את כל עיסוקהם כדי לקרוא על החיים שלי - מפעים אותי כל פעם מחדש. יש פה אנשים שקוראים אותי מתחילת דרכי. אני חושבת שקוראים וותיקים וקבועים מכירים אותי טוב כמו המשפחה שלי והחברים הכי טובים שלי.

ואריאלה רביב. אני חושבת שהיא מעולם לא קראה בבלוג שלי, אבל אני קוראת אצלה, כל פוסט ופוסט מבלי להחמיץ שום פוסט לעולם (גם אצל בובי ופייק ריאלטי לא החמצתי שום פוסט מעולם מאז התחלתי לקרוא אצלן), בסביבות השבע שנים. ליוויתי אותה כשניסתה להכנס להיריון, לוויתי אותה לאורך תשעת החודשים של ההריון, בלידה ובגידול הבת שלה. ולפני שנתיים שוב ליוויתי אותה כשניסתה להכנס להריון, בתשעת החודשים של ההריון ובלידה. לא מזמן ביתה השניה חגגה יומולדת שנה. ביתה הראשונה כבר עומדת לעלות לכיתה א.

אסור שישראבלוג יסגר. פשוט אסור. וחייבים לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את זה. חייבים להציל אותו. פשוט חייבים.

נונה.

היי,

קשה לי. קשה לי כי הרכזת של לימודי התעודה שלי מסתכלת עליי כמו על מצורעת. כל הזמן עושה לי פרצופים ואני מתה מפחד שהיא תשים לי רגל ולא תיתן לי להיות מוסמכת להפוך לאשת מקצוע בהידרותרפיה.

ואני באמת מנסה: אף פעם לא נעדרתי וגם כעת אני מקפידה לא להעדר, אם פעם הרשתי לעצמי פה ושם לאחר - עכשיו אני תמיד מגיעה בזמן, מגישה את כל המטלות, מנסה לסתום בכיתה כי אני יודעת שזה מעצבן אותה, לוקחת שיעורים פרטיים בשחייה.

טיטי חברתי הציעה לי להשתדל להתרכז יותר לא רק בכיתה, אלא גם במים. אני אעשה כמיטב יכולתי.

אני משתדלת לשכנע את עצמי שמה שהרכזת אמרה לי נועד רק כדי להפחיד אותי ולא באמת נכון. היא אמרה שכל פעם שאנחנו למים, כלומר כל יום לימודים שמתרחש כל שבוע - זה סוג של מבחן. אני חושבת שאם אעבור את כל המבחנים בסוף שנת הלימודים ביוני, כולל המבחנים המעשיים, היא כן תסמיך אותי כי אחרת - למה בכלל ניגשתי למבחנים ולמה בכלל מרחנו את זה עד סוף השנה - אם היא כבר החליטה להכשיל אותי?

היה סיפור דומה עם זאת שמלמדת אותנו את הקורס בהדרכת שחייה, שגם היא אמרה לי שלא בטוח אהיה מוסמכת להיות מדריכת שחייה (בלי התעודה בהדרכת שחייה - לא אקבל גם את התעודה בהידרותרפיה) ושאלתי אותה אם אני עוברת את כל המבחנים שיהיו ביוני (יש מבחן שבו צריך להדריך שחייה כלומר להדגים תנועות ביבשה לשאר, מבחן מעשי שכולל 16 בריכות חתירה ומבחן עיוני) אז אם אהיה מוסמכת להיות מדריכת שחייה והיא אמרה שאם אעבור את שלושת המבחנים - אוסמך. שאלתי מה קורה אם אני מפשלת כל שבוע במים בימי הלימודים, אבל עוברת את המבחנים והיא אמרה, בחוסר רצון, שהכניסה למים כל שבוע נועדה לתרגולים, אז אם מישהו עובר את כל המבחנים - הוא בטוח יוסמך, גם אם פישל בתרגולים, אבל מן הסתם אם אפשל בכל בתרגולים - זה לא ינחות עליי יומיים לפני המבחנים. אני מניחה ומקווה שזה ככה גם בהידרותרפיה.

סיבה נוספת שקשה לי היא שנמאס לי מההורים שלי, אבל ממש. בכל פעם שאני דורכת בבית שלהם - אני חוזרת להיות ילדה בת 8. בחודשים האחרונים אבא שלי ובשבועות האחרונים גם אימא שלי, מעירים לי על כל ביס שאני מכניסה לפה. אנחנו יושבים ואוכלים ואז אבא שלי אומר:"תפסיקי עם הלחם. זה לא טוב בשבילך." אני יודעת שזה נובע רק מדאגה ואהבה. אני יודעת שזה לא קשור לקמצנות כלפי המוצרים, אלא שהוא דואג לגוף שלי, אבל אני חושבת שאני מספיק מבוגרת כדי להחליט כמה לאכול ואם אני משמינה והופכת להיות הר אדם - זבש"י.

אני צריכה להמנע מלהזכיר סרטים שראיתי בקולנוע או דברים שאכלתי בבתי קפה, כי מיד הם שואלים מאיפה היה לי כסף לאכול בחוץ או לראות סרט. אני צריכה לשמוע הרצאות של אימא שלי על כך שאני צריכה לעבוד יותר. ואני צריכה להתמודד עם רגשות האשם, כשאימא שלי עומדת ומבשלת לי, כדי שאקח את האוכל לדירה במרכז, כדי שלא אקנה אוכל בסופר, כי אין לי כסף לזה. אני יודעת שזה נשמע שאני כפוית טובה. אני נשבעת שאני מעריכה את זה. זה מאד נחמד מצידה שהיא מבשלת לי. זה מאד נחמד מצידה שהיא מתעקשת שאקח גבינות וירקות מהבית, כדי שלא אקנה בסופר, אבל זה גורם לי לרגשות אשמה שאני מטריחה אותה וגם לרגשות נחיתות כאילו אני לא יכולה להסתדר בעצמי. זה מתקשר גם לזה שאין לי כסף וגם לזה שאני לא יודעת לבשל כמעט כלום. הזכרתי כבר שהשהות שם גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה?

כל הזמן אימא שלי פותחת לי את הדואר, שומעת שיחות טלפון שלי ואז שואלת אותי עליהם, מציצה מעל כתפי כשאני במחשב. מחטטת לי בארון הבגדים. בקיצור, לא מכבדת את הפרטיות שלי. ומטילה עליי לסדר את החדר, למרות שאף אחד לא אמור להכנס אליו מלבדי.

אפילו האחיות התאומות שלי, בנות ה-19, מתייחסות אליי כאילו אני הילדה הכי קטנה בבית. מישהי שצריך לחנך ולהסביר לה איך להתנהג. מישהי שלא צריך להתייחס לדעתה. מישהי שאפשר להרים עליה את הקול. אני מאד אוהבת את האחיות שלי. זו לא אשמתן. הן מתנהגות אליי כמו שההורים מתנהגים אליי.

והחלטתי לצמצם. להפסיק לחזור לירושלים כל סופשבוע וגם כשאני חוזרת - לא להשאר ימים שלמים. משישי בצהריים עד מוצ"ש זה מספיק בהחלט. אם היה לי אוטו ולא הייתי תלויה בתחבורה ציבורית שלא קיימת בשבת - אז הייתי נוסעת הלוך וחזור בשישי בערב וזהו.

וקשה לי גם כי הגעתי למצב של תיעוב לגוף שלי. אני לא יודעת מה אעשה כשהאביב יגיע סופית ואאלץ ללבוש בגדים קצרים. הירכיים שלי אימתניות, הזרועות שלי מדלדלות, צמח לי עוד סנטר, הבטן שלי עולה על התחתונים ומתפרשת לכל עבר, כל החולצות שלי הפכו לחולצות בטן, כל המכנסיים שלי נקרעו בין הרגליים. איכס. פלא שאני לובשת בגד ים בציבור ארבע פעמים בשבוע. אני מקווה שאני לא מפחידה את האחרים. מזל שדורשים שם ללבוש בגד ים שלם.

ועוד דבר שקשה לי איתו זה הספקות לגבי הקשר עם א. אני אוהבת אותו. באמת שכן. אבל שואלת את עצמי אם באמת נוכל לשזור את חיינו ביחד. זה נחמד מאד שעכשיו אנחנו נפגשים פעם- פעמיים בשבוע, מתעלסים, צוחקים, אוכלים ומדברים, אבל כרגע אני לא כל כך רואה הבדל בין היחסים שלנו לבין יחסים של ילדים בני 16. החיים שלנו לא משותפים. אנחנו אורחים זה בחיי זו. ואולי אני גם סתם מקדימה את המאוחר, כי אנחנו ביחד בקושי חצי שנה (עוד כמה ימים ימלאו לקשר שלנו שישה חודשים) ומה בדיוק רציתי אחרי כל כך מעט זמן. ברור שמוקדם מדי לחשבון בנק משותף או למעבר לגור ביחד. לא יודעת מה מפריע לי כל כך. כנראה זה שקשה לי להכיל אותו לאחרונה. החסרונות שלו הרבה יותר בולטים כעת בעיניי. הדברים אותם הזכרתי כבר בבלוג, סביב הנושא של זה שהוא פרוד מאישתו, סביב זה שיש לו ילדים, סביב זה שהיה חרדי ועדיין יש כבלים שכובלים אותו לחרדיות, סביב זה שהוא מבוגר ממני בכמעט 11 שנה, סביב זה שהוא גר קצת רחוק ואצל הוריו, סביב...הבנתם כבר את הפואנטה.

אפילו המראה החיצוני שלו לא מספיק טוב בשבילי לאחרונה: הכתמים האדומים על עור הפנים (כשהוא מחוץ לבית אז יש לו מייקאפ אבל אצלי הוא מתקלח ואז המייקאפ יורד והכתמים צצים), המשקפיים, הזקן, הלשון המזעזעת (יש לו בליטות על הלשון וחתיכה קטנה מהלשון בפרונט חסרה. אף פעם לא ראיתי עוד לשון כזאת), השיניים שקצת עקומות, זה שגבו ובטנו וכל שאר גופו שעירים, השערות הלבנות שהולכות ומתרבות על ראשו ועל זקנו, הכרס הקטנה שצמחה וגם זה שה...אמממ...איך אנסח את זה בעדינות...איבר מסוים בגופו הוא קטן.  גם הכיפה השחורה על ראשו - מפריעה לי. וזה שכמו אבא שלי הוא לובש תחתוני ספידו וגופיה לבנה, לא מוסיף בכלל.

ותכלס, כלום לא השתנה. גם כשהתחלנו לשכב וגם כשהתחלנו לצאת - הוא נראה אותו דבר. אם כבר מראהו השתפר, כי הוא הפסיק ללבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים של חרדי והתחיל להתלבש כאחד האדם (למרות שגם הלבוש שלו מזכיר לי את אבא שלי). אז למה עכשיו המראה שלו יותר מפריע לי מבעבר?

וגם אני לא דוגמנית צמרת. אני מלאה מאד, כפי שכבר סיפרתי בפוסט הזה ולא הבחורה הכי מטופחת בעולם. א אף פעם לא גרם לי להרגיש לא בנוח לגבי המשקל שלי או לגבי זה שאני פרועה לפעמים או לגבי זה שלפעמים אני קצת מתעכבת לפני שאני מוציאה שפם. להפך. הוא תמיד גורם לי להרגיש יפה ומראה לי שהגוף שלי מגרה אותו. מגיע לו אותו יחס. 

ואולי אני סתם מטריפה לעצמי את השכל כי תכלס, אני מאושרת בזרועותיו ואולי כדאי פשוט לזרום ולהנות מהרגע, במקום לטחון מחשבות. מעולם לא הכרתי אדם יותר מכיל מ-א. הוא מתוק, הוא חכם, הוא מצחיק, אפשר לסמוך עליו וטוב לי במחיצתו. אני מתגעגעת כשהוא לא לידי. אני אוהבת אותו. אני מכבדת אותו. הוא אוהב אותי. הוא מכבד אותי.  ולעת עתה זה צריך להיות מספיק טוב בשבילי.

לילה טוב.

שלכם,

נונה.