היי,

ביום שבת בבוקר, לפני שבוע, כתבתי פוסט בו תיארתי, בין השאר, איך שכבתי עם שלושה גברים שונים בשמונה ימים. איך סימסתי להם, מבלי להתחשב בהאם יש להם חברה או לא, איך מ, הבחור שהגיע ביום שישי שעבר, התייחס אליי כמו אל מישהי שקבע אליה תור לזיון - הגיע לחצי שעה, שלשל את מכנסיו, עשה בי מה שעשה והלך. ואני לא יכולה להאשים אותו בכלום. אני זו שהזמינה אותו, אני זו שאמרתי לו מפורשות שאני רוצה שהוא יזיין אותי והוא אמר לי מפורשות מראש שאין לו זמן ושהוא בדרך לחברים. אגב, משהו שלא כתבתי בפוסט הקודם זה שרק אחרי ששכבנו גיליתי שכבר אין לו חברה. הזמנתי אותו בחושבי שעדיין יש לו חברה.

עבר עליי יום מאד קשה בשבת. הייתי בגבעתיים ולא הצלחתי להעסיק את עצמי. שרצתי במיטה כל היום וטחנתי מחשבות. לא הצלחתי להתרכז בקריאה או בצפיה בטלויזיה ולכן העברתי את כל היום בלהטריף לעצמי את השכל, בקריאת עוד ועוד תגובות לפוסט הקודם שקטלו לי את הצורה ובהן קראו לי בין השאר "זונה אוטיסטית" ובלאכול. במקביל שלחתי עוד ועוד הודעות ל-מ, בהן כתבתי שוב ושוב שאני רוצה שיגיע שוב ויזיין אותי שוב והפעם יותר באריכות, אבל הוא היה בטיול עם חברים ובקושי ענה לי. בסוף הוא לא בא. אני לא חושבת שהוא יגיע שוב, כי אמרתי לו שפוגע לי באגו לרדוף אחריו והוא החליט שלא הייתי צריכה לומר את זה.

לאורך כל השבוע האחרון לא שכבתי עם אף אחד. פה ושם התפתיתי לסמס, אבל עצרתי את עצמי. יותר מדי זיכרונות של השפלה רצו לי בראש.

היה לי גם את הדייט השני עם סטו. סטו קצת מזכיר לי ילד בן 14, בכך שהוא כל כך מתרגש מנשיקה. הוא חפר לי בלי סוף כמה הוא רוצה לנשק אותי בדייט ואפילו אמר לי שחלם עליי בלילה ובחלומו התנשקנו. לא הצלחתי להתאפק והגבתי ב:"אפילו כשאתה חולם - אנחנו לא מזדיינים?" והוא צחק. הוא גם חפר לי על כמה הוא מתגעגע אליי וזה היה לי קצת מוזר, כי פגש אותי פעם אחת בחיים לפני כן. יאמר לזכותו שהתנהג בצורה פחות סטוקרית, ממה שהתנהג לפני הדייט הראשון. הוא הוריד את המינון של הטלפונים וההודעות, לבקשתי.

בדייט היה נחמד. סטו בא במיוחד לקחת אותי, הביא לי במתנה פרח משוקולד (כל השלוש שנים שהייתי עם בובי ובמהלך החצי שנה שהייתי עם השרירן ובמהלך השנה וקצת שהייתי עם א - אף אחד לא הביא לי מתנה מלבד בימי הולדת שלי), התעקש לפתוח לי את דלת האוטו, נסענו למסעדה, הזמין אותי לארוחה כיד המלך והתעקש לשלם על הכול, אחר כך הלכנו לפארק, התיישבנו על ספסל והוא נתן לי מתנה נוספת: ספל שמצויר עליו דובי, אוחז בבלון בצורת לב ומעל הדובי כתוב "באהבה". בתוך הספל היה פרח נוסף ובובה של דובי קטן. נורא התרגשתי. אחרי זה התנשקנו, אבל לא עשינו שום דבר מעבר לנשיקה. מגיל 17 לא קרה לי שהתנשקתי עם מישהו, מבלי שזה יתגלגל מיד לדברים מיניים אחרים וגם בגיל 17 זה היה רק כי הצד השני עצר אותי. סטו אמר לי שמבחינתו אנחנו זוג. הוא הסיע אותי הביתה בסוף הדייט, בדרך דיברנו שוב על זה שהוא לא שוכב עם אף אחת שהיא לא חברה רצינית ולפיכך בגיל 31 יש לו ברזומה רק שלוש בחורות ששכב איתן. כשהגענו לחניה של הבניין שלי  -יצא מהאוטו במיוחד כדי ללוות אותי לפתח הבניין וחיבק אותי בחום.

תכלס, הוא מקסים. אני יותר ויותר מכבדת את התנהגותו המוגזמת. הגעתי למסקנה שאין רע בכך שהוא כל כך רוצה שתהיה לו חברה. כשאמרתי לאימא שלי שהוא מתנהג בצורה פתטית, אז היא אמרה שפתטיים הם בני הזוג הקודמים שהיו לי, שלא השקיעו בי בשיט.

כדי לפתור את עניין החרמנות וכדי שיהיה לי יותר קל לא להתפתות להזדיין בלי הכרה עם כל הבא ליד (ליתר דיוק עם כל הבא לכוס), אז קניתי בעצת חברה שלי ויברטור. זה היה אמור לעלות 700 שקל ועשו לי הנחה ל500. מדובר בצעצוע באמת מתוחכם שיש לו גם חלק דמוי זין שנכנס לבפנוכו וגם חלק שנשאר בחוץ בצורת ארנבון ואמור להיות על הדגדגן שלי. יש דרגות רטט לחלק הפנימי ויש דרגות רטט נפרדות לחלק החיצוני. ממש נחמד. מאז קניתי אותו - השתמשתי בו המון. אומנם עדיין לא גמרתי, אבל נהניתי. כל כך הרבה שנים קיימתי יחסי מין מבלי לגמור אף פעם (מבין 31 גברים ששכבתי איתם - רק שניים גרמו לי לגמור, שאלה י ו-ב וגם זה לא תמיד אלא רק מספר פעמים שאפשר לספור על יד אחת), שלא נורא לחכות תקופה קצרה עד שויברטור יעשה את העבודה.

אז אולי אני משתקמת בכל הנוגע למין.

ומשיקום אחד נעבור לשיקום אחר: לפני כמה חודשים הלכתי לעובדת סוציאלית של גבעתיים, סיפרתי לה שאובחנתי על הספקטרום בשנה שעברה, סיפרתי לה על קשיי ושאלתי איזה פתרונות, ליתר דיוק איזה עזרות, היא יכולה להציע לי.

היא זו שהציעה שאלך לסדנא של כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי (הסדנא שאליה אני הולכת כבר שלושה חודשים).

היא זו שהציעה שאפנה לבית אקשטיין שעוזרים לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים למצוא עבודה ולהתמיד בה (הלכתי למפגש היכרות אצלם והייתי אמורה להתחיל תהליך של אבחון תעסוקתי ואז סדנא, אבל בדיוק התקבלתי לבית המשפט ולכן החלטתי שאלך על זה, במידה ולא יצליח לי בבית משפט).

היא זו שהציעה שאפנה לביטוח לאומי (ביטוח לאומי אכן הכיר בי ונתן לי 26,000 החזר רטרו-אקטיבי וגם נתן לי קצבה חודשית קבועה של 2,500 שקל בחודש ועכשיו בזכות ההכרה בביטוח לאומי אז אני מקבלת 80% הנחה בארנונה ומגיע לי גם 33% הנחה בנסיעות באוטובוס וגם הנחה בקופת חולים ובעוד כל מני מקומות. הכול באתר שלהם אם זה מעניין אתכם).

והיא זו שגם הציעה שאקבל סומכת, קרי מישהי שתגיע מדי פעם ותעזור לי ללמוד כלים לתחזוקת בית (לא מדובר בעוזרת בית. מדובר במישהי שתיתן לי טיפים ותוודא שאני לא שורפת את הבית).

אז לפני כמה ימים התקשר אליי בחור שאחראי על עמותה שנותנת את השירות של סומכות. הוא ביקש ממני לספר את עצמי. סיפרתי שאני בת 27 וגרה בגבעתיים ובמקור מירושלים ואז דפקתי את הנאום הרגיל על כך שאני אקדמאית, מחזיקה דירה, יש לי חברים, היו לי בני זוג ואני מתפקדת כאחד האדם ומאד אינטלגנטית, אבל יש דברים שקשים לי ונתתי את הדוגמא שהפסיכיאטר שעשה לי את האבחון נתן לי שהיא שיש מישהו עם פרופסורה שלא מסוגל לנסוע באוטובוס לבדו ושזה כל הקטע בלהיות על הספקטרום - הפער הזה. 

בקשר לתחזוקת הבית נתתי לו את הדוגמא שאני תמיד נותנת שהיא שלא מזמן היו שערות בפתח ניקוז של האמבטיה אז הרמתי אותם וזרקתי לפתח ניקוז של הדוש, מבלי לחשוב שזה אותה מערכת ביוב, וגם שיש לנו צינור שיוצאים ממנו מים כשמכונת הכביסה פועלת והצינור מוריד את המים לתוך כיור. לפני כמה חודשים המים לא ירדו בכיור הזה ולא חשבתי לבדוק למה, עד שאבא שלי בדק וגילה שפשוט היה שם גרב וגם סיפרתי שעד לפני שנה לא הייתי חושבת לסגור את החלון כשיורד גשם, עד שעשיתי לעצמי חוק כזה.

שמעו בקולו שהוא מאד מתרשם ממני. הוא שאל אם אני מאובחנת עם אספרגר או עם pdd ואני עניתי שלא זה ולא זה, אלא שאני פשוט מאובחנת על הספקטרום, ושהוציאו אספרגר מהdsm והוספתי שאני קצת מבינה בdsm כי התואר שלי הוא בין השאר בפסיכולוגיה והוא שאל במה התואר שלי ועניתי שבסוציולוגיה, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה ואז הסתבר שהוא עשה את אותו תואר ראשון בדיוק כמוני, באותה אוניברסיטה שאני עשיתי, רק לא באותה שנה ושאחרי זה עשה תואר שני בקרימינולוגיה שיקומית. הרבה בנות מהתואר שלי הלכו לעשות את התואר השני הזה, אז אני יודעת שקרימינולוג שיקומי זה מאד דומה לפסיכולוג שיקומי ובאמת פסיכולוגים שיקומיים מתעסקים הרבה פעמים עם אנשים על הספקטרום. זאת שהייתה חלק מהליך האבחון שלי ושאחר כך במקרה הסתבר שהיא גם חלק מאלה שמעבירות את הסדנא של כישורים חברתיים - היא פסיכולוגית שיקומית.

הוא שאל מה חשוב לי בסומכת, אז אמרתי שחשוב לי שהיא תהיה צעירה וגם שחשוב לי שהיא לא תתייחס אליי כאל ילדה קטנה ומפגרת. אני מאד אינטלגנטית ומי שלא יודע על האבחון - לא מעלה על דעתו שאני אוטיסטית, אבל אנשים ששומעים על האבחון עוד לפני שפגשו בי - עלולים להתייחס אליי לא בגובה העיניים ואני לא מוכנה לזה. הוא הבטיח שכך יהיה.

אני חשבתי שסוכמת זו מישהי שתבוא פעם בחודש לשעה, אבל הוא אמר שמגיעות לי 20 שעות בחודש, כלומר בערך 4 שעות בשבוע. אמרתי לו שזה יותר מדי. אני מסיימת לעבוד רק ב16:00 ומגיעה הביתה רק ב17:00 והיא הרי לא תבוא מ18:00 עד 22:00 בלילה, אז הוא הציע שהיא תבוא פעמיים בשבוע ואני שוב אמרתי לו שזה יותר מדי. כבר יש לי פעם בשבוע את הסדנא ועוד  פעם בשבוע פגישה עם החבר'ה של הסדנא, אז ארבע פעמים בשבוע להתעסק באוטיזם שלי נראה לי יותר מדי. לפיכך, מיד ביקשתי שזה ירד לשלוש שעות במקום ארבע והוא הבטיח לי שאוכל להוריד עוד יותר את השעות מתי שאחפוץ בכך.

שאלתי מה ההכשרה של הסומכת והוא אמר שבדרך כלל מדובר בכאלה שלומדות תואר ראשון או שני במקצוע טיפולי. אמרתי שסבבה וסיימנו את השיחה. אגב, כשסיפרתי את זה אחר כך לאימא שלי אז היא הייתה מאד מודאגת כי תכלס, גם אני עשיתי תואר ראשון במקצוע טיפולי, אבל כמובן שאני לא יכולה להיות סומכת, אז אמרתי לה שתסיר דאגה מלבה, כי אני בטוחה שבעמותה הזאת יודעים מה הם עושים ולא יתנו לי מישהי לא ראויה וחוצמזה, אני תמיד יכולה להחליף סומכת.

כמה דקות אחרי שסיימתי לדבר עם הבחור מהעמותה - הוא התקשר שוב, אמר שמצא לי סומכת וקבע איתי פגישת היכרות ליום ראשון הקרוב. זו פגישה שתכלול גם אותו וגם את הסומכת וגם אותי, בביתי, ותימשך בערך חצי שעה, כדי לבדוק אם היא באה לי בטוב ואני באה לה בטוב. כמובן שהסכמתי.

אז גם בקשר לתחזוקת בית אני עומדת להשתקם.

תכלס, זה נהדר שיש בימינו את כל הארגונים האלה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם הייתי נולדת לפני מאה שנה או חלילה לפני אלף שנה. היום יש עזרה בכל תחום אפשרי. כאמור, יש לי גם את הסדנא לכישורי חיים חברתיים, אני מקבלת קצבה מביטוח לאומי, אם רק ארצה אז אוכל לפנות לבית אקשטיין שיעזרו לי בתחום של מציאת ואחזקת עבודה ועכשיו גם אקבל סומכת שתעזור לי לתחזק את הבית. אגב, הפסיכיאטר הציע וגם העובדת הסוציאלית של הסדנא הציעה, שאלך לטיפול קוגנטיבי התנהגותי שיעזור לי להתגבר על אי דחיית הסיפוקים שלי, אבל בינתיים אני לא רוצה, כי יש לי כבר יותר מדי טיפולים בבת אחת. אולי אחרי שאסיים עם הסדנא. היא מסתיימת באוגוסט.

ואם אתם שואלים איך הולך בעבודה: היה לי משבר גדול לפני כמה ימים. מה שקרה זה שהשופט הקבוע שלי אמר שהוא כבר לא רוצה שאהיה הקלדנית הקבועה שלו ויום למחרת הכניסו אותי לשופטת שגרמה לי לבכות מרוב שצרחה עליי על לא עוול בכפי. אני לא ילדה קטנה ולכן הסיבה העיקרית שבכיתי היא לא שנעלבתי מהצרחות שלה (למרות שהיא באמת השפילה אותי), אלא שחששתי מפיטורים. שיחה עם האחראית על הקלדניות אחר כך הרגיעה אותי לגמרי. האחראית על קלדניות אמרה שכל קלדנית חדשה, בלי יוצא מהכלל, עוברת כמה שופטים בהתחלה עד שהיא מוצאת את הסיר למכסה שלה בדמות שופט קבוע ושהשופטת הספציפית הזאת היא באמת משוגעת ומתנהגת ככה לכל הקלדניות ולכן שום קלדנית לא מוכנה לעבוד איתה. היא אמרה לי שמקומי מובטח.

אחרי זה עבדתי אצל שופטת מקסימה במשך יומיים כי הקלדנית שלה הייתה חולה וביום חמישי עבדתי אצל שופט שעשינו ניסיון לראות אם אהיה הקלדנית הקבועה שלו, אבל השופט הפדנט לא רצה. זכותו. ביום ראשון הקרוב אני הולכת לשופט, שהאחראית אומרת שבטוח ירצה אותי בתור קלדנית קבועה. סבבה אגוזים.

אגב, באמצע כתיבת הפוסט סטו שלח לי הודעה:"בוקר טוב. מתגעגעעעעע מאווד. יש מצב לבוא אליך לאיזה חצי שעה? ואחר כך הקפיץ אותך לאן שצריך".

אני צריכה להיות בסדנא ב10:30 וסטו רק יגיע אליי ב9:45, אז סיכמנו שב10.15 נצא מביתי והוא יסיע אותי. נחמד מצידו שהוא רוצה להיטרטר בשביל חצי שעה. אנחנו לא הולכים להזדיין. רק להתנשק ולדבר. כנראה באמת יש לו רגשות אליי.

אגב, לא אמרתי לו מילה על האבחון או על הסדנא או כל מה שקשור לזה. לחברים שלי, שהכירו אותי לפני, לא הייתה לי בעיה לספר, כי זה לא שינה להם כלום והם ידעו שאני אותו אדם יום לפני הפיסת הנייר ויום אחרי הפיסת נייר הזו, אבל לאדם שזה עתה הכיר אותי - בעייתי לספר. הוא עלול לשייך כל דבר שאני עושה לקטע של הספקטרום, ואני שונאת להרגיש ספקטרום מהלך, כי זה לא מה שאני. אני נונה.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.  

היי,

ביום שבת, לפני שבועיים, חגגנו יומולדת לאימא שלי. הלכנו לטייל ואחרי זה למסעדה. זה עשה לי טוב לטייל. גם השמש עשתה לי טוב וגם להזיז קצת את גופי המתנוון. ובמיוחד עשה לי טוב לבלות עם אחייני, שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר אחר בעולם. חיים של דודה, שגורמים לי לדבר כמו פרחה.

ביום שני עבדתי ואחרי העבודה הגיעו אליי החבר'ה מהסדנא של ימי שישי. היה נחמד. אני כבר רואה בהם ממש חברים שלי וגם רואים בי חברה. זה כל פעם נחמד לי מחדש לגלות שלאוטיסטים אין קרניים. גורם לי להרגיש פחות חריגה ויותר טוב עם עצמי.

ביום ראשון יצאתי מבית הוריי ב6:00 בבוקר כדי לנסוע למרכז ובדרך דיברתי עם סטו, כמו שכתבתי בפוסט הקודם. וגם דיברתי עם בחור שישב לידי באוטובוס והיה מאד מעניין לשוחח עמו. ואז הגענו למרכז ואני ירדתי מהאוטובוס והלכתי לעבודה.

ביום שלישי היו בחירות, אז היה לי יום חופש. נחתי בבוקר (לצערי התעוררתי ב6.30 בבוקר. מאז התחלתי לעבוד בבית משפט התרגלתי לקום נורא מוקדם).

הרגשתי בודדה וחרמנית. נורא רציתי לשכב עם מישהו. אבל כבר מזמן החלטתי שאני לא שוכבת יותר עם הבלוגר, א לא נוסע בשבת, בוריס לא יעשה איתי שום דבר מיני מבלי להיפרד מהחברה שלו קודם, שועל כמובן לא ענה לי לטלפון וגם ב לא ענה לי לטלפון. התלבטתי מה לעשות ואז נזכרתי ב-מ. מ זה מישהו שכבר שנתיים וחצי מסיע אותי לירושלים בסופי שבוע. הוא גר ברמת גן ויש לו משפחה בירושלים שהוא נוסע אליה בסופי שבוע ותמיד מחפש בפייסבוק אנשים שרוצים טרמפ, כדי שישלמו לו ויתחלקו בדלק. במשך השנים, גם יצא לנו לדבר הרבה בנסיעות האלה.

נונה.

היי,

אם לא אעדכן את הבלוג שוב - תדעו שאו שאני קבורה מתחת לרצפות של מסעדה, מבותרת לחתיכות, או שאני עסוקה בתכנון החתונה שלי. בכל מקרה, תפנו לכם את יום שישי הקרוב, כי או שתהיו מוזמנים ללוויה שלי, או שתהיו מוזמנים לחתונה שלי, אז תוציאו בכל מקרה את החליפה מניקוי יבש.

בנתיים אני ממש אוהבת את העבודה שם ומאד משתדלת לא לתת לקלדניות האחרות, ששם עשרים שנה ושבוזות מהתחת וכל הזמן מנסות להוציא לי את הרוח מהמפרשים ולשכנע אותי להקטין אותי ראש בעבודה, אז אני מאד משתדלת לא לתת להן להשפיע עליי.

נונה.