היי לכל קוראיי וחג שמח למי שקורא את הפוסט בפסח,
הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שלאחרונה התלוננתי על כך, שהקשר עם בובי תופס יותר ויותר אופי של יזיזות. בתקופה האחרונה כל פגישותנו היו בבתים ואז הזדיינו. זה הטריד את מנוחתי, כי אני לא מעוניינת כרגע ביזיזות. מסתבר שאין לי סיבה לדאגה, כי לפני כמה ימים דיברתי עם בובי וסופסוף יכולתי להרגע.
לפני כמה ימים בובי חטף כאב שיניים היסטרי. משהו ממש חמור. כאב לו עד שהוא בקושי תיפקד, ומשום מה הוא לא הלך לרופא. אמרתי לו שאבוא אליו כדיי לפנק אותו ולנסות להקל על כאבו. שכבנו אחד ליד השניה ודיברנו והתלטפנו. היה לי כל כך נעים. בובי הוא כזה מתוק. בשלב מסוים לא יכולתי להתאפק יותר והחלטתי שאני רוצה סקס. בובי כמובן נגרר אחריי.
אחריי הסקס שכבנו מחובקים ומכורבלים ואז בובי שאל אותי מתי יש לי אוטובוס אחרון.
שאלתי:"מה, אני לא יכולה להשאר לישון?"
בובי הסביר לי שאבא שלו יהיה ביום המחרת בבית. לדבריו, אבא שלו מבוגר ושמרן ודתי ולכן הוא יעשה לבובי את המוות, אם יראה בחורה בבית בבוקר. בובי הבטיח לי שאוכל להשאר לישון אצלו בקרוב, אחריי שירגיל את אבא שלו לרעיון.
לא אמרתי כלום, אבל בובי הבין שנעלבתי. היה לו מאד חשוב שאני לא אפגע. הוא אמר לי:"נראה לך שאם הייתי גר לבד - לא הייתי מזמין אותך לישון אצלי? אני הכי בעולם רוצה שתישארי. זה פשוט לא מסתדר בגלל אבא שלי." ניכר בו שמאד מציק לו שאני מוטרדת ושהוא רק רוצה לעשות לי טוב.
פתאום ראיתי שכבר כמעט חצות ושאני עלולה לפספס את האוטובוס האחרון. קמתי והתחלתי להתלבש. בובי קם גם הוא והתלבש, על מנת ללוות אותי לתחנת האוטובוס. הוא שאל שוב אם אני בסדר. החלטתי לענות לו בכנות. אני ממש גאה בעצמי שאמרתי לו כל מה שאני מרגישה.
אמרתי לו שזה שאני לא יכולה להשאר לישון באותה פעם - זה לא העניין המרכזי. העניין הוא שאני מרגישה שאנחנו תקועים במקום, ולא מקדמים את הקשר. אמרתי לו שאני מבינה ומכבדת את זה שהוא שונא לצאת. ללכת לפאבים ולבתי קפה זה לא כזה חשוב לי, אם הוא שונא פאבים ובתי קפה. העניין הוא שבזמן האחרון היה קריר בערבים ולכן כל פגישתנו היו בבתים. מבחינתי - להפגש בבית אומר אוטומטית סקס. אמרתי לבובי במה אני בטוחה ובמה אני לא בטוחה. אני לא בטוחה אם אני רוצה אותו לקשר רציני, אבל אני כן רואה פה פוטנציאל לקשר רציני ואני כן בטוחה שאני לא רוצה יזיזות. הספיקו לי יזיזויות והגיעו לי עד מעל הראש. אמרתי לו: "אני לא צריכה שעכשיו תציע לי חברות ואני לא צריכה שנכריז על עצמנו עכשיו 'בובי ונונה - חתן וכלה', אבל אני כן צריכה להרגיש שהקשר שלנו מתקדם לאנשהו ושהוא לא תקוע רק בסקס."
לבובי בהחלט היה מה להגיד על דבריי. קודם כל, מבחינתו להפגש בבתים בכלל לא אומר אוטומטית סקס. אין לו שום בעיה שאבוא אליו ונראה סרט ונתחבק ונדבר ולא נזדיין. דבר שני, הוא לא רוצה יזיזות איתי. גם הוא רואה פה פוטנציאל לקשר רציני. הוא פשוט עדיין לא החליט, בדיוק כמוני. גם מבחינתו זו תקופת גישושים. הוא אמר שהוא ישמח אם אבוא בקרוב לביתו של חבר שלו, ונבשל ונאכל את הדגים שהוא דג. הוא אמר שהוא ישמח אם נלך רק שננו לאיזה פארק ונעשה על האש. הוא אמר שהוא ישמח אם אצטרך אליו פעם לדיג ושהוא ישמח אם נטייל מדי פעם בשכונה שלו או שלי.
אמרתי לבובי שכל מי ששומע ששכבתי איתו ישר על ההתחלה - אומר לי שרוב הגברים יאבדו כבוד למישהי ששכבה איתם מיד כשהכירה אותם, ולא ישקלו אותה קשר רציני. בובי אמר שזה נכון שיש הרבה גברים כאלה, אבל הוא בכלל לא כזה. אין לו את הקטע הזה בכלל בכלל בכלל. היו לו קשרים רציניים שנמשכו שנתיים, עם בחורות ששכבו איתו בערב הראשון או השני שהכירו אותו.
אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזאת. ירדה לי אבן מהלב.
בדרך כלל יש במוקד שאני עובדת בו כמה וכמה אנשים, אבל היום כנראה כל העובדים התעצלו לבוא לעבודה, או שהחליטו לקחת יום חופש לכבוד פסח. בכל מקרה, נוצר מצב שרק אני ועוד עובד אחד ישבנו במוקד הערב, ועשינו שיחות ללקוחות. בוא נקרא לעובד הנוסף, לצורך העניין, מעצבנצ'יק, כי יש לו נטייה לעצבן אותי לעיתים קרובות.
בכל אופן, הזכרתי את שמו של בובי באיזשהו הקשר, ואז מעצבנצ'יק קפץ ואמר שאני סתם מחרטטת כשאני אומרת שאני לא אוהבת להיות אשת הקשר בין בובי לאחראית המשמרת. העניין הוא כזה: לאחרונה בובי לא הגיע לעבודה כי כאבו לו השיניים. בכל פעם שאחראית המשמרת רצתה למסור לבובי סידור עבודה - היא אמרה לי להגיד לו. בנוסף, כשהגיעה מתנה לעובדים לכבוד פסח - אחראית המשמרת נתנה לי ואמרה לי לתת לבובי. בכל פעם שבובי לא רוצה להגיע לעבוד - הוא אומר לי להגיד לאחראית המשמרת. אחראית המשמרת חושבת שהוא לא רוצה לבוא כי הוא כועס עליה, ואני שוב ושוב אמרתי לה שזה רק בגלל שכואבות לו השיניים.
מעצבנצ'יק אמר שזה מאד בולט שאני נהנית להיות אשת הקשר, ושאני נהנית להגן על בובי.
ניסיתי להכחיש כמה פעמים ולבסוף אמרתי:"טוב, אז אני דואגת לבובי. אז מה אם אני אוהבת לדאוג לו?"
מעצבנצ'יק ענה שזה מאד בולט שיש לי רגשות אליו, ואמר לי שאני צריכה לשאול את עצמי האם לבובי יש רגשות כלפיי.
שאלתי אותו מאיפה הסיק את השטות הזאת.
הוא אמר שהקשר ביני לבין בובי נראה לו כמו ניצול. אמרתי לו שאין לו מושג על מה הוא מדבר. באמת אין לו. כשאני ובובי התחלנו את הקשר - סיכמנו שלא נשתף את העובדים האחרים. העובדים האחרים ניחשו, כי בכל זאת שמו לב שאני מזכירה את שמו פעמים רבות, ושיש לנו את הטלפונים וכתובת המסנג'ר אחת של השניה. בובי עובד שם כבר שנה ולא החליף מספרי טלפון או מסנג'ר עם אף אחד, אז הם ניחשו שמשהו נרקם בננו.
שאלתי את מעצבנצ'יק: "אז ככה כולם מרכלים? שאני רוצה את בובי והוא רוצה רק לזיין אותי?"
מעצבנצ'יק השיב לי: "כן, או שהוא כבר זיין אותך."
מעצבנצ'יק אמר שאין לבחור בן שלושים מה לחפש אצל בחורה בת עשרים כמוני.
תיקנתי אותו שבובי הוא בן 26.
הוא המשיך לטעון שזה הפרש גילאים גדול מדי. גם מעצבנצ'יק הוא בן 26, והוא אמר שלא היה יוצא עם בחורה בת 20. אפילו לא עם בחורה בת 24, כי היא לא מספיק בוגרת. לטענתו, ככה כל האנשים במוקד חושבים. שבובי מנצל אותי.
שאלתי אותו: "אה, אז כולכם מרכלים עליי? אין לכם משהו יותר טוב לעשות?"
מעצבנצ'יק טען שאני ובובי תרמנו המון לשמועות.
אמרתי לו שאין לו מושג אם בובי זיין אותי או לא זיין אותי, אם יש בננו קשר או אין בננו קשר, אם הוא החבר שלי או שהוא לא החבר שלי ולכן שיפסיקו לרכל ויתעסקו בעניינים שלהם.
כמה דקות אחר כך כבר ממש התעצבנתי. מזל שהמשמרת כמעט נגמרה. אמרתי למעצבנצ'יק שאני הולכת.
הוא שאל אם פגע בי.
אמרתי לו:"אני לא נפגעת ממה שאמרת, כי זה פשוט לא נכון. אני מתעצבנת שכולם מרכלים עליי."
הוא שאל כמה מכירות עשיתי היום, כי הוא היה האחראי לרשום את זה באותו יום. אמרתי לו.
כשהוא ניסה להגיד לי עוד משפט פשוט אמרתי לו:"לך תזדיין!" ויצאתי בטריקת דלת.
יותר מאוחר דיברתי על זה עם בובי. רציתי להתייעץ איתו מה כדאי לעשות. בובי אמר שצריך פשוט להתעלם, ושאם אני רוצה - הוא ינהל שיחה עם מעצבנצ'יק ויגיד לו להתעסק בעניינים שלו. אמרתי לבובי שהעניין הוא לא מעצבנצ'יק. העניין הוא שמעצבנצ'יק הסב את תשומת ליבי לכך שכולם מרכלים וכולם חושבים שאני איזו פתטית שרודפת אחריי מישהו, שרק רוצה לזיין אותי ולכן אולי כדאי שנגיד להם את האמת. בובי אמר שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן לצאת בהצהרות. הוא רוצה לשמור על הפרטיות שלו.
אמרתי לבובי: "זה לא שיש שתי אופציות. או שידעו שיש בננו קשר או שלא ידעו כלום. הם כבר יודעים שיש בננו איזשהו קשר והם כבר בטוחים בזה לחלוטין. שתי האופציות הן או שיחשבו שאתה סתם מנצל אותי, או שידעו שמדובר פה על קשר הדדי."
בובי העמיד אותי על טעותי. הוא אמר לי שהוא בטוח שמעצבנצ'יק סתם הקצין את הדברים, ושמעצבנצ'יק הוא זה שהתחיל עם השמועות. הוא אמר שאנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים והוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד. הרי לא רק עליי הם חושבים דברים רעים. הם חושבים שהוא איזה נצלן, אבל זה לא מעניין לו את קצה הריס. הוא שם זין על החברה ועל מה שהיא חושבת עליו.
יותר מאוחר שיננו נושא והתחלנו לדבר על דברים אחרים. היה לי כל כך נעים לדבר איתו. הוא כזה מתוק! סיכמנו שביום שישי בערב הוא ייסע לביתי על האופניים ואז נעשה טיול ברגל בשכונה שלי. קיבלתי את ההוכחה הסופית לכך שהוא לא מחפש רק לזיין אותי.
הייתה לי היום פגישה חשובה עם הקוצ'רית שלי. הגעתי אליה וסיפרתי לה שקשה לי לסדר את הזמן שלי בצורה נכונה. אמרתי לה שאני מרגישה שאני עובדת קשה מדי לאחרונה. אני עובדת בטלמרקטינג כבר חודש וחצי ולא לקחתי עד עכשיו אף יום חופשה. אמרתי לה שאני ממש שמחה שאני נוסעת שבוע הבא לבומבמלה, כי אני ממש זקוקה להחלפת אווירה ולהתרעננות.
סיפרתי לקוצ'רית שקצת קשה לי עם השעות בעבודה. משמרת היא משלוש עד תשע ואני מתקשה לסדר את הזמן שלי. שלוש עד תשע זה שעות שבהן אני רעבה, ולכן תמיד נוצר מצב שאני קונה לי אוכל בחוץ. אני אומנם לא קונה דברים יקרים, אבל זה מצטבר. 20 שקל ליום במשך עשרים ימיי עבודה, זה יוצא 400 שקל בחודש. הקוצ'רית שאלה למה אני לא מביאה סנדוויץ'. אמרתי לה שאני לא אוהבת, וחוצמזה אני לא מספיקה כי אני קמה הרבה פעמים בשתיים בצוהריים.
בנוסף, אמרתי לה שאני שונאת לצאת לבלות מיד אחריי העבודה, כי אני אוהבת קודם לחזור הביתה להתרענן, אבל אין לי ברירה. העבודה היא במרכז העיר והבילויים שלי הם גם במרכז העיר. אם אקח אוטובוס הביתה מהעבודה אני אגיע הביתה בתשע וחצי-רבע לעשר. נגיד ואהיה שעה בבית ואז אצא שוב ברבע לאחת עשרה. אני רק אגיע למרכז העיר באחת עשרה ורבע והריי בסביבות חצות יש לי אוטובוס אחרון. כך נוצר מצב שאני יוצאת לבלות מיד אחריי העבודה. הקוצ'רית שאלה למה אני חייבת לצאת באמצע השבוע. הסברתי לה שאני שונאת לחזור הביתה לישון. הריי אני קמה בדרך כלל בשתים בצוהרים, וכך נוצרה תחושה שעבדתי כל היום, למרות שעבדתי רק שש שעות.
הקוצ'רית אמרה שזה ממש נשמע לה כמו פינוק - מה זה אמור להביע לישון כל יום עד שתיים? מה זה אמור להביע לא להביא סנדוויץ' אלא לקנות כל יום אוכל בחוץ ואז להתבאס על זה? ניתחנו את זה קצת והגענו לתבונות עמוקות.
הקוצ'רית שלי אמרה שאילו הייתה פסיכולוגית, היינו עכשיו מתחילים לנתח מה מסמלת בשבילי המיטה. אמרתי לה שהמיטה מהווה בשבילי מקום מפלט. מקום שבו אני לא צריכה להתמודד עם כל הצרות בחיי היומיום. מקום שבו אני לא צריכה לטחון מחשבות כל הזמן.
הקוצ'רית אמרה שזה באמת נשמע כך. היא אמרה שלפי דעתה, כדאי שנמצא דרך להרגיל אותי לקום כל יום בעשר. הריי הבית ריק בשעות האלה ואני צריכה לצאת מהבית רק בשתיים וחצי. יכולות להיות לי ארבע וחצי שעות מבורכות. הסכמתי איתה. אמרתי לה שאני שונאת את זה שאני תמיד קמה ברגע האחרון ואז מתארגנת במהירות שיא, שותה נס קפה בעמידה וטסה החוצה, כשאני לא מספיקה להכין לי לאכול ארוחה וגם לא מספיקה להכין לי סנדוויץ' לעבודה. אמרתי לה שכל יום אני מבטיחה לעצמי שאקום יותר מוקדם, כדיי שאוכל להיות מול הטלווזיה והמחשב בניחותא, להכין לי ארוחה טובה של חביתה וסלט ולאכול בניחותא ובכלל לא להרגיש ששרפתי את כל היום בשינה. זה נורא מדכא לקום בשתיים ואז לעבוד משלוש עד תשע. אני מגיעה הביתה בסביבות עשר עם הרגשה שעבדתי כל היום. זה חבל כי אני עובדת רק שש שעות.
הקוצ'רית אמרה שהיא בהחלט חושבת שכדאי לי לנקוט בכל אמצעי אפשרי כדיי לקום בסביבות עשר. להקדיש זמן לעצמי. לפנק את עצמי. לא להתארגן בלחץ. להרגיש שמיציתי את היום. היא שוב אמרה שאילו הייתה פסיכולוגית, היינו עכשיו מנתחות מה מוביל אותי לישון כל כך הרבה, אבל בגלל שהיא קוצ'רית - כדאי שנתמקד בהחלטה איך משנים את זה.
אמרתי לקוצ'רית שנזכרתי במשהו שאחותי אמרה לי. אחותי אמרה לי שלא משנה באיזה שעה היא תלך לישון - היא תמיד תקום שעה לפני שהיא צריכה להגיע לעבודה ולכן היא תמיד דוחה סידורים לרגע האחרון. אחותי טוענת שזה בגלל הצורה שגידלו אותנו. שההורים שלנו לא נתנו לנו תחושת ביטחון ולכן גם היום אנחנו לא יודעות לדאוג לעצמנו.
בזמנו אחותי נתנה לי דוגמא: המכונה להסרת שיער הגוף שלה התקלקלה, כי חוט החשמל שלה נקרע. אחותי עברה ליד חנות שבה עושים תיקונים. למרות שידעה שעושים שם תיקונים בצורה גרועה - נתנה בכל זאת את המכונה, כי המכונה בדיוק היה אצלה. באמת תיקנו את המכונה בצורה גרועה ועכשיו המכונה במצב אפילו יותר גרוע מקודם, ולא בטוח שיהיה אפשר לתקן את זה. זה כל כך נשמע כמו משהו שיכול לקרות לי. הריי עכשיו הנייד שלי ממש מתפרק לגורמים, אבל אני ממשיכה לישון כל יום עד שתיים, במקום לקום יום אחד בעשר, ללכת לסלקום ולתקן את זה. אני מחכה עד שהנייד כבר לא יעבוד בכלל ורק אז אני אטריח את עצמי ללכת לשם. אני באמת לא דואגת לעצמי כמו שצריך.
ובקשר לזה שאני כל יום קונה סנדוויץ' בחוץ - זה כל כך חבל. הריי יש בסנדוויץ' הזה גבינה, חביתה וירקות, שאלו מרכיבים שיש לי גם בבית. בקלות הייתי יכולה להכין את זה בבית, אילו הייתי קמה יותר מוקדם. זה לא משהו ששווה לבזבז עליו כל יום כסף. כואב הלב. פשוט חבל.
בהקשר לסנדוויצ'ים ובהקשר לבומבמלה, סיפרתי לקוצ'רית על הגישה של פינקי לכסף (פינקי הייתה חברה שלי פעם). פינקי פעם סיפרה לי מה היא חושבת על בזבוזים: היא אמרה שמאד חשוב לה שיהיה לה כסף, כי זה נותן לה תחושת ביטחון. מאד מפחיד אותה שפתאום לא יהיה לה כסף, ולכן היא ממתנת את ההוצאות שלה. היא נגיד אף פעם לא תיקח מוניות, ואף פעם לא סתם תעבור ליד חלון ראווה ותחליט לקנות מה שתראה. לעומת זאת, כשהיא והחבר שלה יצאו לחופשה - היא החליטה שלא משנה כמה שזה יעלה - היא תשלם. זה שווה את זה. זו מטרה ראויה.
אני בהחלט מסכימה עם הגישה הזאת. הבומבמלה זו באמת הוצאה של כמה מאות שקלים, אבל זה שווה את זה. הריי בשביל מה אני עובדת, אם לא בשביל דברים כאלה? הריי אין לי ילדים. חופשה זה בהחלט משהו שאני זקוקה לו וזה בהחלט משהו שכדאי לי להוציא עליו כסף בלב שלם.
אבל לעומת זאת לקנות כל יום סנדוויץ' כי אני מתעצלת לקום לפני שתיים בצהריים, או זה שפעם הייתי לוקחת מונית בכל פעם שלא היה לי כוח לקחת שני אוטובוסים למקומות מסוימים - זה באמת נטו בזבוז. חבל. אני צריכה לדאוג לעצמי ולשמור על הכסף שלי (אגב, דיברתי על כל נושא הדאיגה לעצמי ונושא הבזבוזים גם בפוסט הזה).
הקוצ'רית שלי טוענת שאני צריכה לדאוג לעצמי ולטפל בעצמי. לשבת בנחת ולאכול ארוחה טובה כל בוקר זה הריי תענוג. להתארגן בנחת ובשקט זה הריי תענוג, במקום להתלבש בהיסטריה, כשאני מסדרת את השיער ביד אחת וקושרת את שרוכי הנעליים ברגל השניה.
הקוצ'רית טוענת שברגע שאהיה מסוגלת לפנק את עצמי ולדאוג לעצמי, יהיה לי הרבה יותר שקט נפשי, ואני לא אהיה זקוקה לאישור של גברים ולפינוק של גברים של הזמן. היא כנראה צודקת.
כל הכבוד למי שקרא את הפוסט הזה מתחילתו ועד סופו. אם כבר טרחתם וקראתם את כל זה - תטרחו עוד טיפה ותגיבו בבקשה.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
