 כינוי:
בת: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2011
אין מערכת אמון
היי,
מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שהתחלתי לדבר עם י, מישהו שיצאתי איתו לפני ארבע שנים וחצי וגם קבענו להפגש שבוע הבא להתעדכן ואני נורא התרגשתי וכבר התחלתי לפנטז על זוגיות איתו.
מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע גם שלאחרונה בובי הרבה יותר משקיע ויוזם מבעבר: הוא בא לארוחה עם ההורים שלי, הוא הציע יותר פגישות ועוד כל מני דוגמאות כאלה.
ואז אתמול הייתה לי ולבובי שיחה חשובה: בובי הציע לי לבוא להכיר את הוריו ביום העצמאות. סופסוף אחרי שלוש שנים, הוא מציע לי לבוא לפגוש את ההורים שלו. הוא גם אמר שבשבוע הקרוב ילך ללשכת התעסוקה לחפש עבודה. אז נראה שהוא רוצה להתחיל להתאפס על עצמו.
ואז שאלתי אותו מה עם מגורים משותפים, מתי כבר נעבור לגור ביחד. והוא אמר שהוא רוצה, אבל עדיין לא בשל לזה והציע שבעוד שנתיים או משהו כזה. הוא אמר שבנתיים הוא רוצה לעבוד ולהתקדם בצעדים קטנים.
עוד דבר שעלה בשיחה זה שאני לא מאמינה לו. בובי אמר שהוא מרגיש שאני לא סומכת עליו. ועניתי לו שזה באמת נכון. אני באמת לא סומכת עליו שיעמוד במה שהוא מבטיח, כי הוא תמיד חוזר בו. אמרתי לו שעם כל כמה שזה נשמע רע, אני חושבת שהבגידה שלי בו עם דוני, הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו, כי עכשיו כל פעם שדורשים ממנו משהו - הוא יכול להעלות את זה כתירוץ. אמרתי לו שמה שהוא אמר לי כשחזרנו בפעם האחרונה זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי: הוא אמר שכן התכוון לעבור לגור איתי בשנה הבאה, אבל אחרי שבגדתי בו ונפרדנו, אז הוא עשה את הסוויץ' בראש שזה לא יקרה ועכשיו קשה לו לעשות את הסוויץ' בחזרה.
אמרתי לו שאני יודעת שהוא היה חוזר בו בכל מקרה, כי בובי תמיד אומר לי שיקרו דברים ואז תמיד חוזר בו. כמו לפני שנה ומשהו, כשהייתה לו חזרת והוא דיבר על זה שנעבור לגור ביחד ואז חזר בו. כמו שהוא הציע לי לפני חודשיים לבוא לחתונה של אחיין שלו, על מנת להכיר את הוריו. בסוף לא יכולתי, אבל מה הבעיה שהוא יכיר לי אותם יומיים לפני או יומיים אחריי? הסיבה שלא הכרתי אותם זה שעוד שהוא עוד פעם חזר בו. כבר המוני פעמים קרה שבובי אמר שהוא יתחיל לחפש עבודה, אבל הוא תמיד חוזר בו.
וכך נוצר מעין מעגל קסמים - בובי לא מקדם את הזוגיות שלנו, אני כבר לא מאמינה לו שהוא יקדם את הזוגיות שלנו ואז הוא עוד יותר נרתע מלקדם את הזוגיות שלנו - למשל הקטע עם ההורים שלו. הוא לא רוצה להכיר לי אותם ואז שאחרי יומיים אני אפרד ממנו ואעלם.
ואני לא חושבת שהוא משקר. אני חושבת שהוא באמת מתכוון כשהוא אומר כל פעם שהוא רוצה לקדם דברים, אבל הוא תמיד משתפן וחוזר בו.
ואמרתי לו שאני לא רוצה לפגוע בו, אבל אין לי שום סיבה לסמוך עליו ועל דבריו. על סמך מה אני אסמוך עליו? הרי הוא חזר בו כבר עשרות פעמים. בנאדם צריך להוכיח את עצמו, כדי שיסמכו עליו.
אז בובי אמר לי:"חכי ותראי." אבל העניין הוא שנמאס לי לחכות ולראות. כבר שלוש שנים שאני מחכה ורואה. עכשיו הוא אומר שבעוד שנתיים נעבור לגור ביחד, אבל אני מפחדת לחכות עכשיו שנתיים, כדי לחכות ולראות, ואז בובי יגיד לי שהוא עדיין לא בשל ושעליי לחכות עוד שנה ואני אחכה עוד שנה ואז בובי ידחה את זה עוד קצת וסופו של עניין שאני אתעורר בעוד עשר שנים, בדיוק באותו מצב כמו היום.
אם הייתי יודעת שעכשיו עליי לחכות שנתיים כדי שנעבור לגור ביחד ובעוד שנתיים אכן נעבור לגור ביחד - אולי הייתי מחכה. אבל העניין הוא שאני חושבת שזה לא יקרה.
בואו אספר לכם משהו: אחרי שאחי סיים צבא, הוא נסע לשנה לחו"ל והחברה שלו, שהיום היא אישתו, חיכתה לו שנה בארץ, אבל אז ברגע שהוא חזר - הם שכרו דירה ביחד בחיפה והתחילו ללמוד בטכניון.
אבל זה לא שבובי נוסע עכשיו לחו"ל לשנתיים ומבקש ממני לחכות ואז שנעבור לגור ביחד, הוא גם לא מתחיל ללמוד עכשיו לשנתיים ומבקש ממני לחכות עד שיסיים את לימודיו. הוא מבקש ממני לחכות עכשיו שנתיים כדי שיוכל להתגבר על מחסומים פסיכולוגים עמוקים. בשום ספר פסיכולוגיה לא כתוב שלוקח שנתיים להתגבר על מחסומים פסיכולוגיים. זה יכול לקחת גם עוד עשר שנים, בזמן שאני מחכה ורואה.
ודרך אגב, גם אם זה יקח רק שנתיים - למה מה קרה שאני אחכה? אנחנו ביחד כבר שלוש שנים. למה שאחכה חמש שנים של זוגיות בשביל מגורים משותפים? הרי החלטתי שאני לא רוצה לגור יותר עם זרות. אני רוצה לגור רק עם משפחה או עם בנזוג ולא בא לי להתקע בבית הוריי עוד שנתיים, שלא לדבר על יותר מזה.
ובאותה שיחה בובי גם אמר לי שהוא לא סומך עליי, בהקשר לגברים. הוא העלה את נושא י ושאל למה אני צריכה להיפגש עם מישהו שהיה ביננו משהו פעם. זה לא שהוא איזה ידיד מהעבודה.
ואני אמרתי לבובי שאין לו מה לדאוג.
אבל זה לא נכון. כן יש לו מה לדאוג. כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם, פינטזתי בטירוף על זוגיות עם י. ובאמת אין לבובי סיבה לסמוך עליי שאני רוצה רק אותו, כי אני לא רוצה רק אותו. הזוגיות איתו לא מספיקה לי ולכן לאורך כל הדרך, אני מפטנזת על אחרים. אם הייתי מפנטזת על סקס עם אחרים - זה היה בסדר כי זה משהו גופני, אבל אני מפנטזת על זוגיות עם אחרים.
ואני כבר הבנתי שסביר להניח ש-י ואני לא נחזור, כי י הוא מישהו שיצאתי איתו לחמישה שבועות לפני ארבע שנים וחצי. אני לא רוצה לעזוב את בובי, כדי להיות עם י. אבל עצם זה שיכולתי לפנטז ככה על גבר אחר - אומר דרשני.
ואני יודעת שהקטע הזה שלי עם גברים אחרים, לא קשור רק לזה שהזוגיות עם בובי לא מספקת אותי, אלא גם שתמיד הייתה לי בעיה בתחום. במשך שנים על גבי שנים לא סירבתי לאף אדם שהביע עניין בי ולכן קשה להפסיק, אבל אני מאמינה שאם היה לי בנזוג אחר במשך שלוש שנים, הזמן הזה היה מספיק כדי שאפסיק עם הקטע הזה שלי.
לסיכום: אין מערכת אמון. אני לא מאמינה לבובי שהוא יקדם את עצמו ואת הזוגיות שלנו ואין לי גם סיבה להאמין, כי הוא לא הוכיח את עצמו וחזר בו שוב ושוב מהבטחותיו, לאורך כל הקשר שלנו ובובי לא מאמין לי שאני רוצה רק אותו ואין לו גם סיבה להאמין, כי לא הוכחתי את עצמי בכך ששוב ושוב ערגתי לגברים אחרים.
ואחרי השיחה שקיימנו, בובי בא אליי והיה כזה מתוק. הוא שוב אמר שהוא רוצה שאבוא להכיר את הוריו ביום העצמאות, כלומר עוד עשרה ימים וגם הציע לי לנסוע לכינרת לסופשבוע בעוד כמה שבועות וגם דיבר על ללכת לים ביחד בקיץ. בכלל לאחרונה, הוא מקסים והרבה יותר משקיע והרבה יותר יוזם ואנחנו גם נפגשים לעיתים הרבה יותר קרובות. והוא אמר שהוא לא רוצה לאבד אותי ושהוא לא רוצה אף אחת אחרת מלבדי.
ועם כל כמה שאני אוהבת את בובי בכל לבי ונשמתי ועם כל כמה שאני יודעת בוודאות שבובי אוהב אותי בכל לבו ונשמתו ועם כל כמה שנעים לי ומדהים לי במחיצתו - הבנתי שזה לא יכול להמשך. קשר לא שווה כלום בלי מערכת אמון.
ואני מתכוונת לסיים את הקשר ביננו בפגישתנו הבאה. זה יהיה בסופשבוע הבא. היום יום שבת וזה כנראה יהיה ביום חמישי הקרוב. בעוד חמישה ימים אפרד ממנו.
ואם אתם שואלים את עצמכם למה לא עשיתי את זה אתמול - לא הייתי מסוגלת. רציתי עוד פגישה אחת מאושרת. ואם אתם שואלים מה הסיבה שאני לא עושה את זה עד הסופשבוע הבא, אז הסיבה היא שהיום בערב (מוצ"ש) אני חוזרת לרמת גן, כי מחר בבוקר יש לי מבחן ואז יש לי את כל המחויבויות שלי ברמת גן ואחזור לסופשבוע בירושלים ביום חמישי אחרה"צ. אני לא רוצה לסיים את זה בטלפון או דרך המחשב. וסיבה נוספת היא שאני צריכה עוד כמה ימים לעכל.
ואני מקווה שאצליח לעשות את זה. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להיפרד ממנו ולא הצלחתי. אבל אין ברירה. אני לא יכולה להמשיך להיות בקשר שאין בו מערכת אמון.
שאו ברכה.
שלכם,
נונה.
| |
אולי אני מכינה לעצמי שברון לב
היי,
לפני ארבע שנים וחצי עשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים, באחת מהערים במרכז ושם הכרתי את י, שהיה מדריך בהוסטל והפך לבנזוג שלי. הוא היה האהבה הראשונה שלי. נוצר ביננו קשר עמוק וחזק.
אחרי חודש וחצי י נפרד ממני. כמה ימים לפני הפרידה העיפו אותי מההוסטל ולכן חזרתי לגור בירושלים וחיפשתי מקום שירות חדש (דרך אגב, בדיוק בתקופה שבה חזרתי לירושלים פתחתי את הבלוג הנוכחי. פתחתי את הבלוג בערך שבוע אחרי הפרידה מ-י).
לקח לי הרבה זמן להתגבר על הפרידה. ממש התפרקתי לחתיכות קטנות. אבל לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך בחיים. והמשכתי. וקרה כל מה שכתבתי בבלוג בארבע וחצי השנים האחרונות.
ולפני כמה ימים פתאום תקפה אותי סקרנות מה קורה עם י היום, אז חיפשתי אותו בפייסבוק. מכיוון שהוא היה עם כובע בתמונת פרופיל - לא זיהיתי אותו ולכן חשבתי שלא מצאתי. נזכרתי שאני יודעת את שמה של אחותו ולכן חיפשתי אותה בפייסבוק ומצאתי וכשהיא שלחה לי הודעה "אנחנו מכירות?" כתבתי לה שלפני ארבע שנים וחצי עשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים במרכז וששם הכרתי את י ושיצאנו והייתי בבית שלו כמה פעמים ושאני זוכרת ששמה זה שמה של אחותו ושאני לא מוצאת את י בפייסבוק וזה גם הגיוני לי, כי בזמנו הוא אמר לי שהוא שונא לתקשר עם אנשים דרך המחשב והיא ענתה לי של-י כן יש פייסבוק ואני יכולה למצוא אותו ברשימה שלה והסתבר שה-י שמצאתי לפני כן אכן היה הוא. שלחתי בקשת חברות וגם שלחתי לו הודעה וכשהוא ראה אותה - הוא אישר אותי והתחלנו להתכתב.
כל העניין מאד מאד מאד ריגש אותי. קודם כל, עשיתי לו ממש עבודת דוקטורט על הפייסבוק. בדקתי כל תמונה, כל חבר שלו, כל פריט מידע וכל סטטוס שכתב איי פעם. ממש עשיתי עבודת בלשות. לא הפסקתי לחשוב עליו. הייתי הכי מלאת התרגשות בעולם.
בהתכתבות סיפרתי לו, בין השאר, שאני שוכרת דירה ברמת גן, ושאני לומדת באוניברסיטה סוציולוגיה, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. ופתאום קלטתי שיצא שהמסלולים שלנו דיי דומים - גם י עשה תואר ראשון בפסיכולוגיה. לא באוניברסיטה שלי, אבל במכללה במרכז, שממש קרובה לאוניברסיטה שלי. י גם גר במרכז.
ו-י הציע שניפגש להתעדכן והסכמתי בשמחה ובהתרגשות ונתתי לו המספר שלי. ואחר כך שכבתי כל הלילה במיטה ופינטזתי על איך י ואני ניפגש, נחדש את הקשר, נתאהב מחדש. במיוחד התעסקתי בפרטים הטכניים. איפה נגור. הרי אני מתכננת לחזור בספטמבר לירושלים וללמוד ברמת גן. כמה זמן ייקח לנו לעבור לגור ביחד? וכשנגור ביחד - איך נסדר את זה שזה יהיה קרוב גם ללימודים שלי וגם ללימודים שלו (י יתחיל תואר שני באוקטובר הקרוב במרכז, במכללה אחרת מהמכללה בה עשה תואר ראשון, שקצת יותר רחוקה מהאוניברסיטה שלי). ואמרתי לעצמי שאתפשר על כך שיהיה לי אולי לא נוח מבחינת תחבורה ציבורית לאוניברסיטה, כי כמו שכתבתי בבלוג לאחרונה, שוכרים דירה כדי להיות ביחד ולא כדי להיות צמודים לאוניברסיטה ובמילא שנה הבאה יהיו לי רק יומיים במערכת. והתעסקתי בעוד מליוני פרטים טכניים על איך נסדר את הזוגיות ביננו.
ואז, בכוח, הזכרתי לעצמי שיש לי חבר. יש לי חבר כבר שלוש שנים. ובכוח הזכרתי לעצמי ש-י הוא מישהו שיצאתי איתו לפני ארבע שנים וחצי לחמישה שבועות ושהוא לא טרח לחפש אותי בפייסבוק כל הזמן הזה.
אבל אז הזכרתי לעצמי שבכל מקרה, גם לפני שהתחלתי לדבר עם י, תכננתי להיפרד מבובי בשבוע הבא. נמאס לי שאין לנו חיים משותפים.
וכעבור יומיים י התקשר. הוא התקשר שנייה אחרי שעליתי על האוטובוס מירושלים לרמת גן (חזרתי לרמת גן, אחרי שהייתי בירושלים שבועיים לכבוד פסח) ודיברנו איזה 40 דקות והיה כל כך מעניין לדבר איתו וכל הזמן התרגשות מילאה את לבי. והוא הציע להיפגש השבוע, אבל זה לא הסתדר לי, אז קבענו שניפגש בשבוע הבא.
וככה העברתי איזה יומיים, לא מפסיקה לפנטז על זוגיות עם י ואז רגשות אשמה מטורפים הציפו אותי ואמרתי לעצמי שזה לא יפה. הרי בובי ואני עדיין ביחד ואני מאד אוהבת אותו והוא מאד אוהב אותי. ובזמן האחרון הוא פשוט היה מקסים אליי בצורה מטורפת והשקיע ביחסים ביננו יותר מאיי פעם (ניפגש איתי יותר מתמיד, בא לארוחה עם המשפחה שלי, יזם יותר, הביע חום ואהבה יותר מתמיד) וגם היו לי רגשות אשמה שאני מסתירה ממנו, כי אני לא מסתירה מבובי אף פעם כלום.
אז התקשרתי אליו וסיפרתי לו שכמה ימים לפני כן התחלתי להתכתב בפייסבוק עם מישהו שיצאתי איתו לפני ארבע שנים וחצי ושאמרנו שאולי ניפגש שבוע הבא. ובובי שאל בנוקשות:"לכבוד מה?" ואני עניתי:"לכבוד זה שהיה לנו כיף להתכתב וחשבנו שיהיה גם כיף להפגש", ובובי שתק ושאלתי אותו מה דעתו ואם זה מפריע לו ובובי ענה:"תעשי מה שאת רוצה." שמעו בקול שלו שהוא מוטרד, אז שאלתי שוב אם יש לו מה לומר בנידון, אבל הוא שוב ושוב חזר ואמר:"תעשי מה שאת רוצה."
ומאז אני מבולבלת. מצד אחד, אני מאד נרגשת לקראת הפגישה עם י. הלכתי במיוחד לקנות איפור ואני מתכוונת ללכת במיוחד למספרה לעשות פן ביום של הפגישה ואני לא מפסיקה להתלבט מה אלבש ואפילו כבר מפנטזת על היום שנעבור לגור ביחד. מצד שני, הלכתי הערב להצגה עם בובי והוא היה כזה מקסים ופתאום המחשבה שבסופשבוע הבא איפרד ממנו נהייתה לי כבר לא כל כך וודאית (הסיבה שהחלטתי לא להיפרד ממנו בסופשבוע הזה, היא שביום ראשון יש לי מבחן ואני לא יכולה לגשת למבחן רגע אחרי פרידה. אני לא אצליח ככה. זה לפחות מה שאמרתי לעצמי).
כי תכלס, עם כל כמה שכבר בניתי לי מגדלים באוויר, אני חייבת להודות במציאות שהיא שסביר להניח ש-י ואני לא נהפוך עכשיו לזוג. י הוא מישהו שהייתי איתו כשהייתי בת 19. הייתי אז אדם אחר לגמרי. ועם כל כמה שאני לא מזלזלת בקשר שהיה ביננו אז, כי הוא באמת היה עמוק וחזק, אני לא יכולה להתעלם מזה שזה קשר שנמשך בקושי חודש וחצי.
בכלל לא בטוח שהוא ירצה שנחזור להיות ביחד. וגם אם הוא כן ירצה - איך אוכל להיכנס לקשר מיד אחרי שסיימתי קשר של שלוש שנים? אני לא אצטרך תקופת התאוששות?
מה שהכי מפחיד אותי זה שאני מכינה לעצמי שיברון לב כפול, כי הדבר שהכי סביר להניח שיקרה זה שאפרד מבובי ואגיד ל-י שאני רוצה אותו ואז י יגיד שהוא לא רוצה אותי ואז אצטרך להתמודד גם עם הכאב מכך שנפרדתי ממישהו שהייתי איתו שלוש שנים ושאוהב אותי בכל לבו ונשמתו וגם אני אוהבת אותו בכל לבי ונשמתי וגם מישהו נוסף, שחשוב לי, ידחה אותי מעל פניו.
קרה משהו קצת דומה בפעם הקודמת שבובי ואני נפרדנו. מה שקרה זה שנפגשתי עם פ (פ הוא מישהו שלפני שלוש שנים ומשהו נפגשנו שלוש פעמים ושכבנו ואז החלטנו לנתק קשר) ושכבתי אתו שוב וקיוויתי שנוכל להתחיל לצאת ביחד, כי הסיבות שבגללן ניתקנו קשר לפני שלוש שנים הן פחות רלוונטיות, אבל פ לא רצה. ואז הייתי צריכה להתמודד גם עם זה שהייתי תקופה קצרה אחרי הפרידה מבובי ולכן כאב לי וגם להתמודד עם הכאב על זה שגבר אחר לא רצה אותי.
ואולי הסיבה שאני כל כך מתלהבת מ-י עכשיו, היא שאני כבר נואשת לבנות חיים משותפים עם מישהו. כבר וויתרתי על הפנטזיה שלבובי ולי יהיו חיים משותפים, אבל לא וויתרתי על הפנטזיה שאוכל לקיים חיים משותפים עם מישהו. והיות שאני כבר מתחננת לבובי שלוש שנים לחיים משותפים - אין לי כבר סבלנות לחכות עכשיו הרבה זמן עד שאבנה חיים משותפים עם מישהו אחר.
ואולי גם צריך להתייחס לעובדה שכבר כמעט שבע שנים (כלומר מגיל 17), לא הייתי ליותר משלושה שבועות בלי גבר. תמיד נכנסתי לעוד קשר ולעוד יזיזות ולעוד סטוץ ולעוד דייט ולעוד קשר ולעוד השתרללות ושוב קשר ושוב סטוץ, כי קשה לי להיות לבד. אני מרגישה בודדה בלי גבר וזה לא בריא. גם על הסיבות לכך כתבתי אינספור פעמים בבלוג.
ואולי גם צריך להתייחס לעובדה שכבר המוני פעמים הבטחתי לעצמי שאפרד מבובי, אז זה שהחלטתי שאעשה זאת בשבוע הבא - לא אומר כלום. מאד יכול להיות ששוב אשנה את דעתי, בפעם המיליון. במיוחד עכשיו קשה לחתוך, כי אנחנו לא בתקופה בה אנחנו רבים, אלא בדיוק להפך - בתקופה בה הכי נעים לנו בעולם לשהות אחד במחיצת השניה. אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי ובכל רגע נתון של פגישה ביננו מרגישים את זה.
דרך אגב, הסיבה ש-י נפרד ממני והסיבה שאני רוצה להיפרד מבובי, היא בדיוק בדיוק בדיוק אותה סיבה, רק להפך. הסיבה ש-י נפרד ממני זה שהוא היה בנאדם מאד עסוק: הוא גם למד פסיכולוגיה לתואר, הוא גם עבד במשרה מלאה בהוסטל של אוטיסטים, הוא גם היה עוזר קוסם. בכל רגע נתון של היום עסק במחויבויות. לרוב לא היה לו אפילו זמן לישון. אני זוכרת שהוא היה מעביר שבוע שלם, עם לישון רק שעה פה או שעה שם. פשוט לא יאומן כמה היה לו על הראש. הוא היה עובד משמרת לילה בהוסטל (כלומר מעשר לילה עד שמונה בבוקר) ואז ישר משם הולך ללימודים עד הצהריים ואז שוב היה עובד, בתור עוזר קוסם, עד הערב. כל מני דברים כאלה.
בזמנו, הוא אמר לי שהוא מטורף עליי, אבל שגם אני הפכתי למעין מחויבות. כמו שצריך למצוא זמן ללמוד למבחן - צריך גם למצוא זמן לבלות איתי. הוא אמר שאף פעם אין לנו זמן להיפגש וכשסוף סוף נפגשים - הוא מותש ורק חושב על כל שאר הדברים שיש לו לעשות במשך היום.
הרבה אנשים אמרו לי שהוא לא מספיק רצה אותי. במיוחד אחותי. היא לא אמרה את זה כדי לפגוע בי, אלא כדי שאוכל להתגבר עליו. היא אמרה שאם אראה את י בתור אביר אציל נפש ואותנו בתור איזה רומיאו ויוליה שנסיבות טרגיות הפרידו בינהם - אני לעולם לא אתגבר עליו, אבל אם אראה אותו בתור מישהו שהוא לא מספיק רצה - אני אוכל להמשיך הלאה יום אחד. אין ספק שהנסיבות שהפרידו ביננו היו באמת מאד קשות ושם לא היה אותן - היינו ממשיכים להיות ביחד עוד הרבה זמן, אבל שאם מישהו באמת רוצה מישהי - הוא יחצה את הים בהליכה ויהפוך עולמות למענה ולא ייתן לשום נסיבות להפריד בינהם.
זו, דרך אגב, לא הגישה של כל האנשים. ישנה הגישה ההפוכה שהיא שאם זוג מנסה להיות ביחד בכוח למרות הבדלי גישה מהותיים ודברים שונים מדי שהם רוצים בחיים - סופו של הקשר שאחד הצדדים יפתח מרירות כלפי השני וזה יסתיים באסון.
והסיבה שאני רוצה להיפרד מבובי זה שהוא אדם בן 32, שלא עובד ולא לומד. הוא גם לא מתכנן ללמוד איי פעם ואף פעם בימי חייו לא עבד יותר מ15 שעות בשבוע, מתוך עיקרון ואמונת דרך חיים. בשלוש השנים בהם היינו ביחד, הוא עבד לפעמים 15 שעות בשבוע ולפעמים 12 שעות בשבוע (עם הפסקות טוטאליות מעבודה פה ושם) ואז עבד במשך שנה שלמה רק 25 שעות בחודש, כלומר שעה ביום. כבר איזה חצי שנה שהוא לא עובד בכלל. הוא מסרב לעבור לגור ביחד. הוא לא בטוח שאיי פעם ירצה ילדים. אף פעם לא הכרתי את ההורים שלו. אפילו שיחות יוצאות לא היו לו, במשך שלוש שנים של קשר (בחודשים האחרונים כן יש לו, אבל אני תמיד מחשיבה את זה שאין, כי הוא אף פעם לא מתקשר דרך הפלאפון).
נו, אני חופרת על החסרונות שלו כבר שלוש שנים. לקוראים הקבועים פה זה בטח יצא מהאף. הם בטח כבר יודעים מתוך שינה מה הבעייתיות בבובי.
אולי עכשיו י כל כך קוסם לי, כי כבר שלוש שנים אני עם אדם שלא עושה שום דבר בכלל בכלל בכלל כדי לקדם את חייו, אז קוסם לי לראות אדם שיוצא מגדרו כדי לקדם את עצמו, שעובד כמה שיותר.
ואולי קוסם לי, זה שהוא באמת בתמים איש מדהים ומיוחד בטירוף. כל גבר שיצאתי איי פעם היה נכה רגשית, חוץ ממנו. גם יפה בעיני שחצי שנה אחרי שהוא סיים צבא, הוא כבר התחיל לעבוד בהוסטל של אוטיסטים (תראו לי עוד מישהו בן 22 שמסיים צבא ובמקום ללכת לעבוד בחנות נעליים - הולך להוסטל של אוטיסטים) ואחרי שהפסיק לעבוד שם - עבד בהוסטל של חולי נפש במשך שנתיים וחצי ובחודשים האחרונים הוא עובד בהוסטל של נערות בסיכון, שהוציאו אותן מהבית בצו בית משפט. אוהב לעבוד עם אוכליסיות מיוחדות. עכשיו הוא כמעט בן 27 ובאוקטובר הקרוב יתחיל תואר שני בפסיכודרמה.
אני יכולה להמשיך לחפור בו על בובי ועל י עוד שעות. יש עוד המון דרכים לנתח את מה שאני מרגישה ויש לי עוד המון מה לומר, אבל אני עוצרת את עצמי, כי השורה התחתונה היא שדברים כנראה לא יסתדרו כמו שאני רוצה. אני כבר רואה את עצמי כותבת פוסט בסופשבוע הבא, כשלבי שבור. אני פשוט מרגישה את זה, עם כל כמה שאני מנסה להתכחש לזה. יש לי נטייה להכניס את עצמי לסיטואציות, שאחר כך מפרקות אותי לרסיסים.
לילה טוב.
שלכם, נונה.
| |
עלה לכותרות
היי,
אני בלוגרית פעילה כבר כמעט שש שנים (אני עדיין זוכרת שאת הבלוג הראשון שלי פתחתי ב-3.7.2005 כשהייתי בת כמעט 18), פירסמתי מאז המון פוסטים. רק בבלוג הנוכחי, שקיים ארבע שנים וחצי, יש כבר 493 פוסטים, אז אני מניחה שכולל הבלוגים הקודמים, כתבתי במצטבר מעל ל-1,000 פוסטים. (וואו, איזה מספר אסטרונומי ומפחיד) ולכל פוסט כתבתי תמיד כותרת, שקשורה לפוסט. רק לפני כמה חודשים הרשיתי לעצמי להמציא כותרות, על כך שבעצם אין כותרת, והן יצאו משעשעות למדי. לקחתי את העיקרון מכך שראיתי את זה בהרבה בלוגים אחרים.
היום עברתי על כל הכותרות מהחודשים האחרונים ועשיתי "העתק הדבק" לכל הכותרות, שבעצם אומרות שאין כותרת. הייתי רוצה לדעת איזה מין הכותרות "בעצם אין כותרת" הכי אהבתם. אני אישית לא הצלחתי למצוא כותרת של "אין כותרת" אחת ויחידה שאני הכי אוהבת, אבל אני יכולה לומר שאני יותר אוהבת את הכותרות "אין כותרת" שמתחילות במילים "הייתה לי כותרת אבל" ובהמשך כתוב שקרה משהו לכותרת: היא חלתה בשפעת, היא שיחקה מחבואים, היא חתכה לעצמה את האצבע וכן הלאה. זה נראה לי יותר משעשע מ"אתם תתמודדו עם זה שאין כותרת, נכון?"
וכותרות "בעצם אין כותרת" הן לדלקמן:
"לא מצאתי רעיון לכותרת, אבל אני מבלגגת כבר חמש שנים פלוס, אז גם לי מותר פעם אחת."
"הייתה לי כותרת, אבל היא חלתה בשפעת ועכשיו היא במיטה, מחוברת לאינפוזיה של תה."
"הייתה לי כותרת, אבל היא החליטה לשחק מחבואים ומאז נעלמו עקבותיה."
"~הכנס כאן כותרת מעניינת~".
"אתם תתמודדו עם זה שאין כותרת, נכון?"
"הייתה לי כותרת, אבל היא השתכרה יותר מדי, ועתה, במסגרת האנגאובר, היא מקיאה את נשמתה בפינה."
"הייתה לי כותרת, אבל היא הייתה מותשת והחליטה ללכת לישון."
"הייתה לי כותרת, אבל היא חתכה לעצמה את האצבע בטעות, ועכשיו היא עסוקה בעצירת הדימום עם נייר טואלט."
איזו כותרת "בעצם אין כותרת" הכי אהבתם?
שאו ברכה.
שלכם,
נונה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
