היי,

חשבתי שוב על מה שכתבתי על א בפוסט הקודם והגעתי למסקנה שסתם אכלתי סרטים ושסתם שפטתי אותו. מחר ניפגש אחרי 11 ימים שלא נפגשנו ואני מאד מתגעגעת, אבל אני מבינה שהמצב באמת לא איפשר להפגש: היינו בסופשבוע בקיבוץ בערבה. במוצ"ש הוא חזר לאשדוד כי היה צריך לעבוד ביום ראשון ואני נסעתי עם אחותי ובעלה לירושלים. ביום שני היה ליל הסדר, ביום שלישי היה חג ואז הילדים שלו באו אליו מיום רביעי עד היום (יום שלישי).

ואי, מחר יהיה מזה כיף. כל כך התגעגעתי למתוק שלי.

ישאר לי לחודש יולי, במסגרת התעודה בהידרו, רק לעשות תעודה בעזרה ראשונה (שוב, זה לא דורש אימון במים. מי שמעביר את זה הוא לא הידרותפיסט. תעודה בעזרה ראשונה יכולה לשמש לדברים רבים) ולהגיש את עבודת הגמר שלי, שמבוססת על סטאז, שאותו אסיים בתחילת יולי.

היום הגעתי ל30 שעות מתוך 60 שצריך לעשות בסטאז. כל שבוע אני עושה ארבע שעות.

בהתחלה נורא הלחיץ אותי שזה 11 עמודים, כלומר שיש להם הרבה מה לומר על המצב שלי. זה הזכיר לי שכשלא מתקבלים ללימודים - מקבלים דף שבו כתובות כמה שורות, אבל כשכן מתקבלים - מקבלים חבילה גדולה של ערכת הרשמה. פחדתי שעצם זה שזה 11 עמודים אומר שאני על קו האוטיזם.

עדיין כל זה מאד מלחיץ אותי ומתסכל אותי ואני צריכה להזכיר לעצמי כמה דברים חשובים שוב ושוב: קודם כל, אני מזכירה לעצמי שהאיבחון הזה לא משנה את מי שאני. אני אשאר אותה נונה שאני כבר כמעט 27 שנה.

אני מזכירה לעצמי שזה לא משנה אם יקראו ללקות שלי אן.וי.אל.די, אוטיזם, משהו חצי עגול ירוק עם נקודות ורודות או חבצלת השרון. כותרות לא משנות. התסמינים נשארים אותם תסמינים והלקות נשארת אותה לקות.

וכשאני נזכרת בשאלות באיבחון, שהרגשתי שמבזות אותי, כמו אם אני הולכת לסופר לבד או מנהלת חשבון בנק לבד או נוסעת באוטובוס לבד, אז אני מזכירה לעצמי את הדבר הנכון שהמאבחנת אמרה לי: יש אנשים שהם מאד מוצלחים מבחינה אקדמאית למשל, אנשים עם דוקטורט ואף פרופסורה, שמתקשים לעתים בפעולות יומיומיות כמו לנסוע באוטובוס.

השאלות האלה לא מוחקות את זה שאני אקדמאית, מחזיקה דירה, שיש לי בנזוג, שיש לי חברים ושאני מנהלת חיים עצמאיים. אני נזכרת בסרט "משוגעים מאהבה" בו ג'וש הארטנט משחק מישהו עם אספרגר שהוא מגה גאון ומגה מחונן במתמטיקה, אבל במקום לעבוד בנאסא - עובד בתור נהג מונית, כי הוא מתקשה להסתכל בעיניים וללחוץ יד בראיון עבודה.

אני מזכירה לעצמי שהרצף הוא מאד ארוך. לא כל מי שאוטיסט דופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים. כשהתעקשתי שאני לא על קו האוטיזם אלא שיש לי לקות למידה, אז המאבחנת אמרה לי דבר נכון: על הרצף של לקות למידה יש בקצה השני פיגור. והרי אין לי בעיה שיקראו לי לקוית למידה. בדיוק על אותו משקל ברצף של אוטיזם יכולים להיות בצד אחד אוטיסטים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים ובקצה השני אנשים כמוני,  שפשוט קשה להם עם כמה דברים. אני מזכירה לעצמי את דבריה.

ואני גם יודעת שבאיזשהו מקום, עם כל כמה שזה מפחיד אותי, עדיף שייצא שאני על הרצף, כי אז אוכל אולי לקבל קצבה ואולי עוד כל מני סוגים של עזרה. תכלס, אם יצא שאני לא על הרצף - יוצא שסתם בוזבזו אלפי שקלים ושעברתי את הסיוט הזה לחינם, מבלי שיצא מזה כלום.

נונה.

היי,

פתאום חשבתי על הקטע הזה שיש לי עם עירום, ליתר דיוק עם החלפת בגדים. שמתי לב שאני לעולם, אבל לעולם, אלא אם כן חיי יהיו תלויים בכך, לא מתפשטת ליד בנות אחרות. אין לי בעיה שבנות אחרות יראו אותי בתחתונים וחזייה, אבל בכל השנים שצברתי על פני האדמה, כמעט מעולם לא הורדתי חזייה מול בחורה אחרת ובוודאי שלא תחתונים. במלתחות אני מתעטפת במגבת כשאני יוצאת מהמקלחת, הולכת לתא הלבשה או לתא שירותים ושם פושטת את המגבת ומתלבשת. יצא לי להיתקל המון בסיטואציה הזו בחודשים האחרונים, סביב זה שאני לומדת הידרותרפיה והדרכת שחייה וסביב זה שאני מקבלת שיעורים פרטיים בשחייה. 

אבל יחד עם זאת, קוראים וותיקים וקבועים בוודאי זוכרים את הסטוצידה שהייתי בה במשך שנים רבות. נוצר מצב מצחיק שיש גברים רבים שהתפשטתי מולם, למרות שזה עתה הכרתי אותם, אבל מול בחורה לא אתפשט, גם אם אני מכירה אותה שנים. אני מניחה שזה קשור ליצר התאווה. שמול גבר אני לא סתם מתפשטת, אלא שזה מוביל לסקס. ההתפשטות היא חלק מתהליך הסקס. ואגב, אני שונאת את הגוף שלי. במיוחד מאז השמנתי כל כך. אבל אני מניחה שהסיבה שאני לא מתביישת להתפשט מול גברים, זה שאני חושבת שאני מאד טובה במיטה, ובכך אפצה ובגדול על שומני הרוטטים.

לא שהפסקה השנייה רלוונטית עכשיו, כי אני כבר לא בעולם של סטוצים. יש לי בנזוג קבוע כבר יותר מחצי שנה, ולכן מן הסתם חדלתי להשתרלל. אני לא מתכננת לשכב, או אפילו להתנשק, עם אף גבר אחר יותר. לפעמים זה קצת מפחיד אותי ש-א הוא הגבר האחרון שאשכב איתו, אבל עוד יותר מפחיד אותי להיות לבד. אני מותשת מהחיפוש. ואני גם אוהבת את א. ואם נחזור לנושא ההתפשטויות, עם א אין לי בעיה להתפשט גם שלא לצורך סקס, אלא לצורך החלפת בגדים. אני מרגישה בנוח עם הגוף שלי במחיצתו. 

עוד דבר ששמתי לב, זה שבניגוד לאימי ואחיותיי, כשצריך להחליף בגדים, אין לי את הקטע של לסגור חלונות. למשל, קרה כמה פעמים שאימא שלי קנתה לי חולצה חדשה או שמלה חדשה ונתנה לי אותה במטבח וביקשה ממני למדוד מיד, כדי לדעת אם המידה נכונה ואם צריך להחליף את הבגד, אז פשטתי את חולצתי וממש לא היה אכפת לי שיש חלון פתוח מולי. או כשאני מחליפה בגדים בחדר שלי בדירה ופתאום נזכרת שהבגד הבא שתיכננתי ללבוש תלוי על החבל, אז אין לי בעיה ללכת לחבל, שמצוי במרפסת כשאני עירומה או לבושה בתחתונים. רוב הסיכויים שאף אחד לא יראה אותי וגם אם כן - לא נראה לי נורא שעובר אורח יראה אותי לשבריר שניה עירומה ואז כולנו נמשיך בחיינו. כשאימא שלי הייתה בבית חולים ורצתה להחליף כותנת - אז היה נראה לי קצת מוזר שצריך לסגור את כל הווילונות ביסודיות כזו ולשמור מכל משמר שאף אחד חלילה לא יעבור. ואם מישהו לרגע יראה אותה בלי בגדים - מי ימות?

אבא שלי היה ילד רעב וכנראה שמעולם לא הצליח להתגבר על כך, כי הוא ממשיך עם כל מני קטעים של ניצול שואה, למרות שהוא בכלל פרסי ולא פולני ולא עבר את השואה. בכל מקום שיש בו אוכל בחינם - אבא שלי דוגל בכך שחייבים לאכול. והרבה.

לפני כמה שנים, נסענו לחופשה בטורקיה במלון הכול כלול. הייתה שם ארוחת השכמה, ארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת בוהוריים, ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב וארוחת חצות. אבא שלי לא פספס אף אחת מהן. מבחינתנו האטרקציות היו המגלשות, הבריכה, הים, ההופעות. מבחינת אבא שלי האטרקציה הייתה האוכל. הוא גם לא הפסיק לדבר על זה.

בטקס סיום התואר של אימא שלי הביך אותי מאד שהוא גרף אל תוך שקית פירות ועוגיות. אני לא מבינה איך הוא לא התבייש לעשות זאת. הרי האוניברסיטה היא מקום העבודה שלו.

אחותי למדה בפנימיה למחוננים. אומנם הפנימייה היא בירושלים ואנחנו לגמרי במקרה מירושלים, אבל היו שם ילדים מכל הארץ. כולל מאילת וקריית שמונה. לילד בן 16 אין רכב ולכן רבים מהם נאלצו להיות בדרכים למעלה משש שעות כשרצו לנסוע לבית הוריהם לסופשבוע. אחותי, לעומת זאת, הייתה גרה חמש דקות נסיעה משם. אבא שלי היה בא לקחת אותה בימי שישי ולוקח לילדים, שנאלצו להעביר שעות רבות בדרכים, את הסנדוויצ'ים שהפנימייה הכינה להם. הוא הפסיק רק כשאחותי אמרה לו שאם לא יפסיק לקחת להם את הסנדוויצים - אז היא לא מוכנה שיבוא לקחת אותה. 

חשוב לציין שאבא שלי לא שמן. הוא מעולם לא היה שמן ואני חושבת שהוא גם לעולם לא יהיה שמן. בבית הוא בכלל לא אוכל כזה הרבה. מדובר רק על אוכל חינם בחוץ. אגב, הסיבה שאבא שלי לא משמין, היא כשהוא בבית ואוכל ארוחה אז הוא אוכל ארוחה גדולה ומשביעה ואז לא מנשנש לעולם. בניגוד אליי, שאוכלת איזה טוסט מסכן ואחרי שעה - אני כבר שוב רעבה ולוקחת במבה. מעולם לא השמנתי מאוכל. רק מנשנושים. 

אבא שלי אוגר כמויות אדירות של אוכל. תמיד יש במקרר עשר חבילות גבינה מלוחה ובארון עשר קופסות קפה. תמיד בטיולים אבא שלי מביא צידניות מלאות כל טוב כדי ש"לא יחסר". אגב, הדחף הזה שלו לקנות כל כך אוכל - גורם לזה שדברים מתקלקלים ומאבדים מתוקפם. ואז אבא שלי אוסר עלינו בתוקף לזרוק את זה. ואז רק הוא אוכל את זה. במו עיניי ראיתי אותו אוכל גבינה מלוחה שפג תוקפה חודשיים וחצי קודם. ומאיץ באימא שלי להכין בשר שעל האריזה שלו כתוב שפג תוקפו חצי שנה קודם. אבא שלי טוען שהם "סתם כותבים" ולא מוכן לקבל שום טענה אחרת בשום פנים ואופן. 

אגב, הוא חושב ש"הם סתם כותבים" לא רק בקשר לתאריך פג תוקף, אלא גם בקשר למספר קלוריות וכדומה. כשראה אותי שותה קולה "זירו" - טען בתוקף שיש בזה מלא סוכר ולא עזר שהראיתי לו שכתוב שיש פחות מקלוריה אחת בכוס. כשראה אותי אוכלת סלט עם רוטב אלף איים לייט, טען שהרוטב ה"לייט" - זהה לגמרי לרוטב הרגיל ולפיכך גם משמין כמוהו ולא היה טעם להסביר לו שאם החברות "סתם יכתבו" דברים לא נכונים בעליל - אז יהיו חשופים לתביעות ענק. 

לא ראיתי את א כבר למעלה משבוע, מאז הסופשבוע שבילינו ביחד בקיבוץ בערבה. אני יודעת שהסופשבוע הזה היה פריצת דרך ביחסינו והתקדמות בכמה רבדים. גם הפעם הראשונה שבילינו ביחד שתי לילות ברצף, גם הפעם הראשונה שהוא הכיר את אחותי ומשפחתה, גם הפעם הראשונה שבילינו ביחד בשבת, גם הפעם הראשונה שנסענו ביחד (כמעט חמש שעות) כי בדרך כלל אנחנו מבלים במקומות במרחק הליכה מדירתי וגם הפעם הראשונה שישנו ביחד במיטה שהיא לא המיטה שלי. היה מזה כיף. אחד מסופי השבוע הכי כיפים שהיו לי. גם היינו ביחד באילת ביום שישי.

נסענו ביחד ביום חמישי לקיבוץ בערבה ואז במוצ"ש הוא חזר לביתו באשדוד, כי היה צריך לעבוד ביום ראשון ואני נסעתי עם אחותי ובעלה לירושלים. 

מראש ידענו שאחר כך לא נתראה יותר משבוע. כי שני בערב היה ערב חג, שלישי היה חג, רביעי-חמישי זה חול המועד וילדיו עמדו לבוא לבקר אותו, אחר כך שבת ואז ראשון ערב חג ושני חג. 

אני התבאסתי שלא נתראה בחול המועד, במיוחד לאור העובדה שמימי חברתי הטובה ביותר, חגגה מסיבת יומולדת לבעלה+חנוכת בית בביתם בחיפה ביום חמישי, ומאד רציתי ש-א יבוא איתי. חול המועד זה רק יומיים ורציתי שנבלה אותם ביחד.

אבל לא יכולתי להגיד כלום כשהוא אמר שילדיו באים לבקר אותו בחול המועד. ביאס אותי שאנחנו לא מבלים ביחד בחגים כי גם בחנוכה הם באו וגם בפורים ועכשיו גם בפסח. אבל בדרך כלל א רואה אותם רק פעם בשבוע לכמה שעות (בימי שני) ובימי הולדת, אז אני לא יכולה להגיד לו שזה לא בסדר שיבלה איתם עוד ארבע פעמים בשנה, כלומר בחגים. 

אבל מה שבאמת מעצבן אותי ועל זה אני מתקשה להבליג, זה שלא נפגשנו בשלישי בערב בצאת החג ולא במוצ"ש וגם לא ניפגש בשני בערב בצאת החג.

בהתחלה הוא אמר שאולי אין טעם כי ניפגש מאוחר, כי אני מגיעה לגבעתיים מירושלים והוא מגיע מאשדוד אז ניפגש רק בסביבות 22:00 ולמחרת הוא עובד בוקר. אמרתי לו שהמון פעמים נפגשנו ב22:00, אחרי שהוא סיים שיעור אנגלית באוניברסיטה ולמחרת הוא עבד בוקר.

אז הוא אמר שההבדל הוא ששיעורי האנגלית שלו בת"א ולכן הוא במילא בסביבה. אני אמרתי שזה שטויות, כי במילא יום למחרת הוא צריך לעבוד בגבעתיים, ליד ביתי.

אז הוא אמר שיבדוק את זה.

ואז החזיר לי תשובה שמגיעים אליו אורחים ולכן הוא לא יכול.

קיבלתי את זה אבל אז כשדיברנו ביום רביעי, הסתבר שלא הגיעו אורחים ושהסיבה שלא נפגשנו זה שהוא היה ב"דיכאון אחרי החג."

סיבת ה"דיכאון אחרי החג ואחרי שבת" היא גם הסיבה שלא קבענו להיפגש במוצ"ש וביום שני בערב הקרוב.

ובעיניי זו סיבה מעצבנת ומעליבה.

עדיין לא הספקנו לדבר על זה כמו שצריך. כשהוא יגיע אליי ביום רביעי הקרוב - נדבר על זה באריכות. אולי באמת יש משהו עמוק מאחוריי זה. אני בהחלט מקווה. כי אם לא אז נשארנו עם סיבה שהיא שפשוט לא היה בזין שלו להיפגש איתי, או במילים עדינות יותר: שזה לא היה לו מספיק חשוב.

אגב, בדיוק כשהייתי באמצע לכתוב על זה, אז המחשב לי נכבה בגלל סיבה טכנית וניצלתי את הזמן כדי להגיד שלום לאימא שלי והיא, מיוזמתה, דיברה על הקטע הזה ש-א ואני לא נפגשנו כל החג ושלפי דעתה מגיע לי משהו יותר טוב מזה.

אני לא נוטה לקבל את דבריה בקלות, כי לפי דעתה אף אחד לא מספיק טוב בשבילי והיא שפטה כל גבר שיצאתי איתו איי פעם - אבל זה באמת מבאס שלא נפגשנו יותר משבוע. על זה בעצם אני יכולה להתגבר. מה שמטריד אותי זה של-א יש חיים שלמים שלא כוללים אותי: ילדיו, פרודתו, השרידים של העולם החרדי שמתגנבים לחייו. הייתי רוצה שהחיים שלנו יהיו יותר משותפים. אימא שלי אמרה שהיא מקווה ש-א לא יבזבז לי ארבע-חמש שנים מהחיים ואז יעלם, אבל אני לא מקבלת את דבריה כי אנחנו ביחד רק חצי שנה.

אולי באמת אני צריכה להרגע. בסך הכול חצי שנה. ו-א בעצמו אמר מההתחלה שאם יום אחד ירגיש שאנחנו לא מתאימים לבנות ביחד חיים משותפים - הוא יקום וילך. אבל אולי זה לא כבר לא מספיק טוב. אולי אני כבר רוצה שהוא כבר יגיע למסקנה שאנחנו מתאימים לבנות ביחד חיים משותפים. אני כבר החלטתי שאני רוצה לעבור לגור איתו בספטמבר. אני רוצה שגם הוא יחליט כבר. מצד שני, אולי אני צריכה להפסיק להלחיץ. השכירות שלי מסתיימת ב30.9. יש עוד למעלה מחמישה חודשים עד אז. זה בערך הזמן שאנחנו ביחד עד עכשיו. המון דברים יכולים להשתנות עד אז. 

אולי הדחף הזה שלי לעבור לגור איתו ולבנות איתו חיים משותפים, לא נובע רק מאהבה אליו (למרות שאני באמת אוהבת אותו), אלא גם מהרצון להתמסד ומקנאה בוערת כלפי בנות אחרות שמצאו את החצי השני שלהם והתמסדו.

בכל פעם שאני נכנסת לפייסבוק, אני מגלה על בחורה נוספת, שלמדה איתי בתיכון או לתואר, שהתארסה או התחתנה. בנות בגילי ואף צעירות ממני - מתארסות ומתחתנות אחת אחרי השניה. אני לא מדברת על דתיות, שבגילי כבר יש להם ילדים, אלא על חילוניות. ואפילו כמה חילוניות, שצעירות אף יותר ממני, כבר התחילו להביא ילדים. ואני מקנאה. גם אני רוצה. אתמול, כשגיליתי על מישהי צעירה ממני בשנה, שלמדה איתי בתיכון ולפני כמה שבועות ילדה תינוקת - בכלל השתגעתי מקנאה ואז קלטתי שזה ממש מגוחך כי לא היינו בקשר כמעט עשור, גם לפני כן לא היינו קרובות ולזה שמישהי שהיום היא פחות או יותר זרה בשבילי, ילדה תינוקת - לא אמורה להיות השפעה על החיים שלי. בעצם, אני יודעת שאני עדיין לא בשלה לילדים, אבל אני רוצה להתמסד. אוי, כמה שאני רוצה.

ואני יודעת שבאיזשהו מקום - אני בוחרת להסתכל רק על בנות שכבר התמסדו. לא חסרות בחורות מבוגרות ממני שעדיין לא מצאו את החצי השני שלהן. כשאני חושבת על זה, אני יכולה לזרוק בשלוף שמות של עשר בנות לפחות, בסביבות גיל שלושים, שאני מכירה, שלא נמצאות בזוגיות. אבל אני לא נותנת לעובדות ולמציאות לבלבל אותי. אני ממשיכה להסתכל רק על בנות בגילי, או צעירות ממני, שכבר התמסדו וממשיכה לקנא ולשכנע את עצמי שכל בחורה בת 26 - כבר מצאה את החצי השני שלה, למרות שזה לא נכון.

ופתאום אני גם נזכרת בקשר עם בובי. איך במשך שלוש שנים תיכננתי ש"בספטמבר נעבור לגור ביחד" ובקשר עם השרירן שגם איתו דיברתי אינספור פעמים על זה שבספטמבר, כשתיגמר לי השכירות בגבעת שמואל, נעבור לגור ביחד. היום אני מבינה שבכלל לא אהבתי את השרירן. למעשה, לא סבלתי אותו. אבל שכנעתי את כל העולם ואת השרירן עצמו ובעיקר את עצמי שאני כן אוהבת אותו וכן רוצה להיות הבתזוג שלו ולבנות איתו חיים משותפים. היום אני מבינה שהסיבה היחידה שהייתי איתו זה שלא רציתי להיות לבד ושהייתי מותשת מהחיפוש.

ופתאום קלטתי שגם מהסיבות האלה ממש אני גם עם א. אפילו בפוסט הנוכחי, בפסקה השלישית, כתבתי בדיוק אותו דבר על א:"אני מותשת מהחיפוש. מפחיד אותי להיות לבד". אני לא רואה בזה רע. אני מאמינה שכמעט כל הזוגות נמצאים ביחד בין השאר, כי הם לא רוצים להיות לבד. השאלה היחידה היא אם זו הסיבה העיקרית או לא. אם זו אחת הסיבות - זה תקין לגמרי. אם זו הסיבה העיקרית - צריך להפרד. ובניגוד למה שהרגשתי כלפי השרירן, אני כן אוהבת את א.

ואולי אני סתם מזיינת לעצמי את השכל, כי אני מתבאסת ש-א ואני לא התראינו בשבוע האחרון, אבל סך הכול חופשת הפסח שלי הייתה כיפית מאד:ביום חמישי נסעתי עם א לקיבוץ בערבה, ביום שישי נסענו לאילת הלוך וחזור, ביום שבת בילינו ביחד בקיבוץ ואז במוצ"ש חזרתי עם אחותי, בעלה והילד שלהם לירושלים. ביום ראשון נחתי, ביום שני עשינו את ליל הסדר בביתו של אבא של גיסי, ביום שלישי עשיתי על האש עם המשפחה ובערב חזרתי לגבעתיים (לא היו לי מחויבויות עד שלישי שאחרי זה, אבל כבר למדתי שלא בריא לי להיות בבית של ההורים יותר מיומיים או מקסימום שלושה), ביום רביעי עשיתי יום כיף עם חברתי דורה שכלל טיול בטיילת, ארוחת בוקר במסעדה, שופינג, סרט בסינמטק ותערוכת אנימציה, ביום חמישי נסעתי לחיפה למסיבת יומולדת+חנוכת בית בביתם של מימי ובעלה (היו מוזמנים הרבה אנשים, אבל בסוף הגיעו רק שלושה: אני, חבר נחמד של בעלה של מימי שנסעתי איתו הלוך וחזור ברכבת מת"א לחיפה, ובוריס שהגיע באיחור של שעתים), ביום שישי ובשבת נחתי, במוצ"ש נסעתי לבית של ההורים והיום (יום ראשון) יש ארוחה לכבוד החג, מחר (יום שני) נעשה איזה בילוי משפחתי.

בערב אחזור לגבעתיים כי ביום שלישי חוזרים לשגרה ויש לי סטאז', עבודה ופסיכולוגית וכנראה גם פגישה עם צוצו חברתי. ביום רביעי יש לי לימודים ובערב א א יבוא לישון אצלי. ביום חמישי אני אעבוד, אהיה בשיעור שחיה בערב ואז אסע לירושלים, ביום שישי יש לי שיננית ובמוצ"ש עושים מסיבת גיוס לאחותי. יש מצב שהמועד ב בהידרו יקבע ליום ראשון ואז אצטרך לנצל את הסופשבוע גם ללמידה.  

סיום פסח שמח לכל קוראיי!

שלכם,

נונה. 

היי לכל קוראיי וחג שמח למי שקרא את הפוסט בחג,

ביום שבת, לפני שבוע וחצי, ישבתי בבית של ההורים כל היום ולמדתי, או לפחות ניסיתי ללמוד, למבחן ענק בהידרותרפיה (מועד ב) שהיה אמור לי להיות ביום ראשון. במוצ"ש, בדיוק כשעליתי על אוטובוס מירושלים לתל אביב, אז א התקשר אליי והתעניין בחביבות בשלומי. בין השאר, הוא שאל אם יש לי מילונית, כי עמד להיות לו מבחן אמצע סמסטר ביום שני, בקורס לאנגלית לפטור שהוא לומד באוניברסיטה. אמרתי לו שיש לי מילונית בירושלים, אבל שבדיוק עליתי לאוטובוס לתל אביב. א התבאס ואמר שיקנה.

ריחמתי עליו שיוציא 500-600 על משהו שישמש אותו פעמיים בחיים אז עשיתי סבב טלפונים והתקשרתי לכל חבריי שגרים במרכז, בניסיון למצוא מישהו שיביא לו מילונית. בסוף הצלחתי לתפוס את טיטי, חברתי מהלימודים, והיא אמרה שיש לה מילונית ושהיא תביא לי אותה למחרת ללימודים. טיטי גם סיפרה לי שהרכזת של התעודה שלחה הודעה שהיא מאד חולה, אז המבחן שהיה אמור להיות לנו בהידרו ידחה לאחרי פסח.

מצד אחד, התבאסתי שסתם נהרס לי כל הסופשבוע בלמידה. מצד שני, שמחתי שככה אהיה יותר מוכנה למבחן באחרי פסח. ובכלל, מצב נתון שהמבחן יהיה אחרי פסח, אז אין מה לנתח את זה.

אימא שלי התקשרה אליי ונתנה לי מספר טלפון של חברת כוח אדם, שמחפשת עובדים לפסח לעבודה במלצרות בבית מלון. אימא שלי מזמן החליטה שבטח לא תהיה בסקרים עבודה במהלך הפסח ושעליי למצוא איזה פרויקט לעבוד בו, במהלך החג. אמרתי לה:"כן, כן" כדי שתעזוב אותי, אבל כשהיא ראתה שאני לא מחפשת בעצמי - היא מצאה לי בעצמה מספר ונתנה לי אותו. 

ביום ראשון, כשהייתי בדרך ליום לימוד בהדרכת שחייה, טיטי הודיעה לי שהיא לא תגיע באותו יום ללימודים. החמודה הזו התכוונה להגיע בערב במיוחד מחולון לרמת גן בתחבורה ציבורית, רק כדי לקיים את הבטחתה להשאיל לי את המילונית. אז אני הצעתי שכבר נעשה משהו ביחד וסיכמנו ללכת לסרט.

באותו יום לא נכנסתי למים. הרגשתי לא טוב ולא רציתי להיכנס לבריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שלא נכנסתי. נעמדתי על ספת הבריכה וצפיתי בסטודנטים האחרים ואני חושבת שלמדתי מזה המון.

התקשרתי בנוגע לעבודה שאימא שלי המליצה עליה. הם הציעו שאבוא לראיון יום למחרת, ואני החלטתי לא ללכת, כי אני לא רוצה לעבוד במלצרות, אני יודעת שאהיה גרועה בזה, אני לא רוצה לעבוד בחג עצמו וחול המועד יוצא רק יומיים, שבאחד מהם אני עומדת לנסוע לחיפה לחנוכת בית של מימי חברתי, אז החלטתי לא ללכת על העבודה הזו.

באותו יום שקבעתי עם טיטי ללכת לסרט, נאלצתי לדחות את פגישתי עם צוצו חברתי, שהייתי אמורה להיפגש איתה באותו ערב, אבל צוצו דווקא קיבלה את זה סבבה.

הלכתי בערב עם טיטי לסרט "למצוא את האחת". קומדיה מטומטמת וחביבה, על מישהו גוי שרוצה מישהי יהודיה, אבל הבחורה היהודייה רוצה רק מישהו יהודי, אז הוא פונה לחברו היהודי שילמד אותו איך להתנהג כמו יהודי. דווקא נהניתי מהטמטום. וגם נהניתי מחברתה של טיטי החמודה.

ביום שני א בא אליי במיוחד מאשדוד לגבעתיים, כדי לקחת את המילונית. הייתה לנו רק שעה וחצי לבלות ביחד כי הוא היה צריך לחזור לאשדוד, כדי להיבחן (כמה נסיעות המילונית הזו עברה). אכלנו אצלי בבית, דיברנו, צחקנו, התגפפנו ואז הוא יצא לתפוס אוטובוס לאשדוד ואני יצאתי לתפוס אוטובוס לעבודה.

בעבודה היה נחמד. אני שמחה שהבאתי את עדוש ידידי לעבוד איתי. כיף לצחוק איתו במהלך משמרת.

אחרי העבודה, בערב, ישבתי בסלון הדירה עם אף פחוס ידידי ושותפי, ועם חבר שלו. והיה נחמד.

במהלך כל היום אימא התקשרה 4789457 פעמים, כי הייתה לחוצה בעניין העבודה ולא עניתי לה, כי היה לי כוח לריב. 

ביום שלישי החלטתי לראשונה לא ללכת לסטאז', כי לא הרגשתי טוב בבוקר. הודעתי את זה למנחה שלי, שקיבל את זה סבבה לגמרי. מאוחר יותר באותו יום, נסעתי עם ג'ינג'ית חברתי לעבודה, כי הרי גם היא הגיעה לעבוד שם דרכי. 

במהלך המשמרת היה לי קצת לא נעים שהיה חיבור כזה טוב בין ג'ינג'ית לעדוש. אני מניחה שזה קטע של רכושנות. וגם טראומה מכיתה ח, כי אז הכרתי בין שתי חברות שלי, שכל אחת מהן הכרתי במקום אחר, והן התחברו והפכו לחברות טובות וזרקו אותי.

התקשרתי לאימא שלי לעשות לה סקר ולהודיע לה שאני בחיים, והיא שטפה אותי על זה שלא עניתי לה יום קודם ושאלה אותי אם הלכתי לראיון של העבודה במלצרות. כשאמרתי לה שלא, היא התחילה לצרוח ולא הסכימה לנתק. זה מזה עצבן אותי. אני לא חייבת לה דין וחשבון ואין לה זכות לצרוח עליי בגלל דבר כזה, בטח לא כשאני באמצע משמרת של העבודה בסקרים ולא יכולה להאריך בדיבור שיחה פרטית.

מאוחר בלילה, תוך כדי שיטוט בפייסבוק, גיליתי לחרדתי ולצערי שחברה שלי מתה. למדנו ביחד לתואר ועשינו ביחד סמינריון. הייתה לה מחלת ניוון שרירים שהובילה לזה שבשנה השלישית של התואר - היא הייתה משותקת בארבע גפיים, עם מכונת הנשמה ולא יכלה להזיז את הצוואר, אבל תמיד הייתה מלאה שמחת חיים והומור ורק בזכותה קיבלנו בסמינריון 100 עגול. ה-100 היחיד שלי בתואר.

נחרדתי. התחלתי לבכות ולצעוק. רצתי לאף פחוס ואמרתי לו שהיא מתה והוא חיבק אותי וניחם אותי. ישבנו ביחד חצי לילה ודיברנו עליה. 

ביום רביעי קמתי ללימודים שבורה. חברות שלי מהלימודים ניחמו אותי. חשבתי כל הזמן על החברה שלי שמתה. היו כמה רגעים, בהם מישהו הצליח להצחיק אותי ובכל פעם צחקתי ואז נמלאתי רגשות אשמה.

בדרך חזרה לדירה מהלימודים, התקשרתי לאימא כדי להתייעץ איתה איך להתנהג בשבעה. אימא התעקשה לדבר על העבודה במלצרות ושוב צרחה עליי. נפגעתי מאד. אני לא חייבת לה דין וחשבון בכל מקרה ועשרת מונים עוד יותר כשאני שבורה בגלל מוות. ניתקתי לה בפרצוף ושלחתי לה הודעה שהיא יכולה להתבייש ושאני לא מדברת איתה יותר. 

בערב אף פחוס החמוד הסיע אותי לשבעה וחיכה לי למטה באוטו בזמן שהייתי שם וניחמתי. הייתה חוויה שונה ממה שחשבתי. אף אחד שם לא בכה ולא צעק. כנראה אימא שלה עדיין לא עיכלה את העובדה שכמה שעות לפני כן ראתה את ביתה נקברת באדמה.

אחרי שחזרנו הביתה - דורה חברתי באה אליי. ראינו ביחד טלוויזיה ואכלנו ודיברנו וצחקנו ואני הרגשתי יותר טוב.

ביום חמישי קמתי למשמרת בוקר בעבודה, אותה העברתי עם ג'ינג'ית ועוד בחורה חמודה מהעבודה. גם נשארתי שעה נוספת.

אחרי העבודה מיהרתי בחזרה לדירה, כדי לסיים לארוז. עמדתי לנסוע לסופשבוע לקיבוץ בערבה, איפה שגרה אחותי הגדולה עם בעלה והילד, ביחד עם בנזוגי א. 

ידעתי שהסופשבוע הזה הוא התקדמות ונקודת ציון ביחסים שלי עם א: גם פעם ראשונה שנהיה ביחד בשבת, גם פעם ראשונה שנישן במקום שהוא לא הדירה שלי, גם פעם ראשונה שנבלה ביחד שתי לילות ברצף, וגם פעם ראשונה שהוא יכיר את אחותי. 

תכלס, לא התייחסנו לסופשבוע הזה כאל ביקור בביתה של אחותי, אלא כאל סופשבוע בקיבוץ ליד אילת, בצימר שקיבלנו בחינם. הרי נתנו לנו שם דירת אירוח. היינו מתפדחים אם היינו צריכים לישון בסלון של אחותי. 

א הגיע אליי אחרי משמרת בעבודה שלו, אכלנו משהו קטן, וידאנו שהכול ארוז ונסענו לתחנה המרכזית. בתחנה המרכזית עלינו על אוטובוס לאילת והיינו בו כמעט חמש שעות. 

הגענו לקיבוץ גמורים. אמרנו יפה שלום לאחותי ובעלה שלקחו אותנו לדירת אירוח, שם התקלחנו ביחד, התגפפנו קצת והלכנו לישון.

ביום שישי קמנו בבוקר, התארגנו, הלכנו לאכול בחדר אוכל ואז נסענו לאילת עם אחותי. שוטטנו שלושתנו בטיילת, אחותי קנתה גלידה, עשיתי שם קעקוע מחינה של שני דרקונים, על השכמה. אחרי שעה בערך אחותי עזבה אותנו וחזרה לקיבוץ, כי הייתה צריכה להוציא את הילד שלה מהגן.

א ואני המשכנו לטייל בטיילת ואז הלכנו לים. בים נתלתי על א ואחר כך לימדתי אותו לשחות. היה מזה כיף. אחר כך הלכנו לאכול פיצה בטיילת ואחר כך מיהרנו לתחנה המרכזית, כי היה לנו אוטובוס אחרון לקיבוץ ב15:00.

אגב, אהבתי מה ש-א לבש באילת: מכנס קצר, חולצת טריקו וכפכפים. על ראשו היה כובע קסקט שלא מתי עליו, אבל זה עדיף מהכיפה. סופסוף הוא היה לבוש כמו בחור צעיר ולא כמו אבא שלי. 

אני נשרפתי בים, במיוחד בכתפיים. סירבתי לשים קרם הגנה בטענה שאני לא אשכנזייה. 

כשהגענו לקיבוץ, אז הלכנו לבית של אחותי ובעלה, אבל הם ישנו, אז הלכנו לדירת אירוח, התקלחנו ביחד, התכרבלנו ביחד במיטה ונחנו. אחותי הציעה שנלך איתם לחברים שלהם בקיבוץ, אבל היינו גמורים. 

בערב התלבשנו יפה והלכנו לבית כנסת. אני לבשתי שמלה, שהחמיאה לי ו-א לבש חולצה מכופתרת סגולה ומכנס בהיר. מאד התלהבתי מלבושו כי תמיד אני רואה אותו בשחור-לבן וגם כשהוא לא לבוש כמו פינגווין - החולצות שלו אפורות או כחולות-כהות. הצבע הסגול מאד החמיא לו וגם המכנס הבהיר.

בית הכנסת הייתה חוויה אנתרופולוגית בשביל א, כי התפללו שם גברים ונשים ביחד. אני נהניתי שם. פתאום קלטתי כמה זמן לא התפללתי ושזה חסר לי.

כשסיימנו עם בית הכנסת - אחותי ובעלה הגיעו עם האחיין שלי. סופסוף ראיתי את האחיין החתיך שלי. אהוב ליבי בן השנתיים וחצי. התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות והוא שיתף איתי פעולה. התלהבתי מאד לראות אותו וגם הוא התלהב מאד לראות אותי. 

הלכנו לחדר אוכל ואכלנו ארוחה גדולה וטעימה. כשסיימנו לאכול - הלכנו לרחבה שליד בית הכנסת, בה כל המבוגרים ישבו ביחד ודיברו וכל הילדים שיחקו, רובם על קורקינט, בימבה או אופניים. היה נחמד.

אחרי זמן מסוים, אחותי אמרה שהאחיין שלי צריך ללכת לישון. היא אמרה לו שאני הולכת לדירת אירוח והוא הולך הביתה לישון. האחיין המקסים שלי התעקש שאני אבוא איתם ורק אני אשכיב אותו לישון. הסכמתי בשמחה.

היה קטע קורע שהאחיין שלי אמר שהוא רוצה שאני אבוא ולא רוצה ש-א יבוא. אחותי ובעלה הסבירו לו ש-א חבר שלי, אורח שלהם וחבר שלהם. כשהגענו לפתח הבית, האחיין הנסיך שלי אמר ל-א:"אתה יכול להיכנס." והוסיף:"אתה חבר של אבא ואימא."

בבית שלהם גיסי קילח אותו ואז אני הקראתי לו סיפור והשכבתי אותו לישון. בינתיים א דיבר עם גיסי ואחותי ואני שמחתי שנוצר ביניהם חיבור. גיסי ו-א בדיוק באותו גיל.

אחרי שהאחיין שלי נרדם, ישבנו ביחד ארבעתנו ודיברנו. היה נחמד.

אחרי זה חזרנו לדירה, התעלסנו, צחקנו. נהניתי מכל רגע.

ביום שבת קמנו מאוחר. התכרבלנו ביחד במיטה. אחרי זה הלכנו לארוחת צהריים בחדר אוכל ואז נודע לנו שפתחו באותו יום את הבריכה של הקיבוץ. אז אחרי האוכל א ואני חזרנו לדירת אירוח, החלפנו לבגדי ים והלכנו לבריכה. שם נתליתי עליו ואחרי זה לימדתי אותו לשחות והיה כיף, מלבד זה שהמים היה קרים מדי.

אחר כך חזרנו לדירה, התקלחנו ביחד, התארגנו, ארזנו הכול והלכנו לבית של אחותי ובעלה. שם שמרנו על האחיין שלי בזמן שאחותי ובעלה ארזו, משם הלכנו לחדר אוכל לארוחת ערב ומשם רצנו לתחנת האוטובוס, כי ל-א היה אוטובוס.

אגב, לאורך כל השבת אני הייתי הגוי של שבת של א: הדלקתי לנו את הבולייר כדי שיהיו לנו מים חמים למקלחת, הוצאתי לו את הפלאפון מהטענה, הדלקתי את הקומקום כדי שיוכל להכין לנו תה, עניתי לטלפון והגשתי לו. תכלס, הוא גם צפה בטלוויזיה כי אחותי הדליקה והאחיין שלי ראה "פרפר נחמד" וגם עלה על אוטובוס לפני צאת שבת, כי זה היה האוטובוס האחרון, אבל לא הוא הדליק את הטלוויזיה ולא הוא נהג.  

אני הייתי אמורה לנסוע עם אחותי ובעלה והילד שלהם ביום ראשון לירושלים, אבל גם הם החליטו לנסוע באותו ערב, אז היינו קצת בדירה שלהם, הם סיימו לארוז ואז יצאנו לדרך. הדרך לקחה שלוש שעות וחצי. 

בבית של ההורים בערך איבדתי את ההכרה. נרדמתי מיד. 

ביום ראשון הייתה לי הצטברות של בעיות רפואיות קטנות: כאב הגרון שהיה לי כבר כמה ימים החמיר וגם השיעול שלי החמיר, הכתפיים כאבו לי מכך שנשרפו, פיתחתי פריחה מגרדת בכל הגוף שלא ברור אם היא מיתושים או מהשמש, היה לי קלקול קיבה. ישנתי כמעט כל היום.

אימא ואני בקושי דיברנו זו עם זו, לא רק מהצד שלי, אלא גם מהצד שלה.

בערב אחותי הגיעה, אכלנו כולנו ביחד. תרגלנו קצת את השיר שהיא חיברה למסיבת גיוס של אחותי שתהיה בשבוע הבא ואז ראיתי קצת טלוויזיה ושוב בערך איבדתי את ההכרה על המיטה.

היום, קרי יום שני, התעוררתי כשהדבר העיקרי שמפריע לי זה שמגרד לי בכל הגוף. אבל אני מתמודדת.

אימא שלי ואני ניסינו לגשר על הפערים ולהשלים. לא הצלחנו להגיע להסכמה, אבל החלטנו להשלים בכל זאת, לכבוד החג.

בערב נלך לארוחת ליל הסדר אצל אבא של גיסי. גם אחי, אישתו וילדיו יהיו שם וגם אחותו, בעלה וילדיהם של אחותו של גיסי. 

ופה סיימתי את הסיכום של עשרת הימים האחרונים. אני אכתוב עכשיו, בקצרה, מה אני מתכוונת לעשות בשבוע הקרוב. 

מחר, יום שלישי, אעביר את יום החג עם המשפחה. בערב אני אחזור לגבעתיים וכנראה ש-א יבוא לישון אצלי.

ביום רביעי אני רוצה ללכת לים עם דורה ובערב להיפגש עם צוצו. אולי גם עם ג'ינג'ית.

ביום חמישי אני בטח אנוח. בערב אני צריכה לנסוע לחיפה, לכבוד יום הולדתו של בעלה של מימי (חברתי הטובה ביותר), שהם מנצלים גם כדי לעשות חנוכת בית, למרות שעברו לשם כבר לפני חצי שנה. אפגוש שם בין השאר את בוריס ידידי הטוב. 

בשישי ושבת אהיה כנראה בגבעתיים. אני בטח אקפוץ לדורה. 

ביום ראשון אסע לירושלים לערב חג ואבלה גם ביום שני עם המשפחה. בשני בערב אני צריכה לחזור לגבעתיים. 

ביום שלישי החיים חוזרים לשגרה. יש לי סטאז' בבוקר, אחריו אולי אעבוד ובערב אלך לפסיכולוגית.

אז זהו.

שיהיה חג שמח (לכולם) וכשר (למי שמקפיד על כשרות).

שלכם,

נונה.