היי,

זה מה שקורה בחיים שלי:

מבחינת עבודה:

ואם כבר בקלדניות אחרות עסקינן: גיליתי שיש קלדניות שמרכלות עליי וצוחקת עליי. האמת שזה היה רק צפוי. כולן מבוגרות בהרבה, רובן בסביבות הגיל של אימא שלי ואני צצתי להם משום מקום וניסיתי להשתלב בכוח ומבלי לתת לזה זמן. באמת שלא רציתי להמאיס את עצמי, אבל הרבה פעמים יש חמש שעות ביום בלי דיונים ואז לא רק שאין לי עם מי לדבר - אלא אין לי איפה להיות פיזית, כי אני לא רוצה להיות במסדרון עם כל הרוצחים. לכן אני הולכת לחדר קלדניות ויש גבול כמה אני יכולה לשחק בפלאפון ולכן תמיד בסוף אני מדברת, והרבה.

החלטתי שמעתה אשאר בלשכה של השופט שלי, או אלך ללשכה של השופט של חברה שלי מהעבודה, שהיא בת 22. גם היא לא מתערבבת איתן. ואם בכל זאת אלך לחדר קלדניות, אביא איתי ספר או אשחק בפלאפון ולא אתן לעצמי לקשקש בעד שום הון שבעולם.

מבחינת יחסים עם המין השני:

סיכמנו שנלך מתישהו בקרוב לפאב ושאחר כך הוא יבוא לישון אצלי.

יש עוד מישהו מ"טינדר" שכתב ב"אודות" שלו שהוא מחפש קשר רציני בלבד. בוא נקרא לו בבלוג המחמל. התכתבנו כמה פעמים מבלי להזכיר סקס במילה. הוא הציע לי להיפגש לשתות קפה אחרי העבודה וקבענו ליום ראשון הקרוב. יש מצב שיצא מזה משהו. הוא נשמע באמת בחור טוב.

קיבלתי גם כרטיס נכה, שמקנה לי פטור מלחכות בתור וגם, בצירוף מכתב ממשרד התחבורה, אני עומדת לפנות לעמדה של רב קו ושם יזינו לי הנחה בנסיעות בתחבורה ציבורית של 33%.

מצד אחד, כל הפטורים וההנחות האלה הן נורא נחמדות. מצד שני, הייתי מוותרת על כל זה כדי לא להיות על הספקטרום.

אגב, כל כך הייתי עסוקה בכל הסידורים האלה שקשורים לזה שאובחנתי על הספקטרום, עד ששכחתי לטפל בגוף שלי. נתפס לי הצוואר לפני כמה ימים, ברמה שלא יכולתי להזיז את הראש לצדדים ואחרי מקלחת חמה - הכאב עבר לכתף ולשכמה. הלכתי בפעם הראשונה בחיי למסאז' רפואי. זאת שקיבלה את פניי היא לא סתם מסאז'יסטית, אלא מטפלת הוליסטית, היא שאלה אותי כל מני שאלות על אורח החיים וכשהיא שמעה שאין לי תיאבון כשאני בהשפעת קונצטרה ולכן אני צמה עד 17:00 ואז אוכלת בפעם הראשונה ביום ב17:00 כמות שמספיקה בשביל שישה גדודים ומדובר באוכל משמין ולא בריא, שאני לא ישנה טוב, שיש לי יבלות ושלפוחויות בכפות רגליים, שיש לי בלוטת לימפה נפוחה וגרון אדום ואני קצת מקוררת ושיש לי שן בינה ענקית, שיש לי מחיצה עקומה ולכן אני לא נושמת מהאף, שאני לא עושה פעילות גופנית, אז היא התחננה שאבוא אליה לעוד כמה פגישות. היא מתכוונת להמשיך למסאז' אותי וגם לדאוג לתזונה שלי ע"י מתן תפריטים וגם לעשות לי תרגילי נשימה ויוגה ושיאצו ותרגילים כדי לחזק את השרירים שלי, כי אני סובלת מהיפוטוניה שזו חולשת שרירים. היא גם אומרת שהשריר מהקדימה של הכתף שלי מאד קצר, מה שגרם לשריר מאחור, איפה שהשכמה, להיות מאד ארוך ויש תרגילים ספציפיים שיעזרו גם לזה.  

מטריף אותי שבמקום להתייחס אליי כאל בחורה בת כמעט 28 - הוריי מתייחסים אליי כאל ילדה בת כמעט שמונה. כל הזמן מעירים לי, כל הזמן עוקבים אחרי כל תנועה שלי. אבל כשדיברתי על זה עם חברים - כולם אמרו שגם ההורים שלהם מתייחסים אליהם ככה.

אבא שלי גם קרא בבלוג שקניתי ויברטור וצרח עליי שהוא נתן לי 10,000 ש"ח לא בשביל אביזרי זימה כאלה. אבל הוא מוזמן להירגע. הסיבה שנכנסתי לחובות היא לא הקניה החד פעמית של ויברטור ב500 ש"ח, אלא שבשנה שעברה למדתי ולא עבדתי ולכן נכנסתי לחובות של 40,000. את החוב לבנק סגרתי בזכות הכסף מביטוח לאומי. היה לי חוב לחברת האשראי של 12,000 כי הצטרפתי לתוכנית שנקראת "חיוב חודשי קבוע" וקבעתי שאני משלמת לחברת האשראי כל חודש 1,000 ש"ח. אחרי שהכירו בי בביטוח לאומי, תכננתי להעלות את הסכום ל2,000 ולגמור עם זה תוך חמישה חודשים, אבל אימא שכנעה אותי שהם יתנו לי 10,000 ש"ח, אפרע את כל החוב בבת אחת ובמקום להחזיר כסף לחברת האשראי בצירוף ריבית - אחזיר בצ'קים להוריי את הכסף. לא רציתי. אמרתי לה שזה סתם יגרום למריבות. היא התעקשה. לפיכך, כתבתי להם מראש צ'קים לכל חודש ולא הסכמתי שכל חודש אתן להם, כדי שזה לא יהיה אישו.

הוריי גם נסעו במיוחד מירושלים לרמת גן, רק כדי לברר בביטוח לאומי לפשר מכתבים סותרים שהם שולחים לי כל הזמן. בביטוח לאומי היה סגור, אבל מטורף בעיניי שהם לא חשבו על זה, שגם אם היה פתוח, איש בביטוח לאומי לא היה נותן להם מידע עליי. אני לא קטינה ולא חוסה.חבל שלא שאלו אותי מראש. הייתי אומרת להם. לא נורא. ניצלנו את זה שהם במרכז כדי ללכת למשרד השיכון.

אני אוהבת אותם, אני מעריכה את כל מאמציהם מאד, אני מאושרת שיש לי אותם בתור גב, אבל מדובר בחיים שלי ולא שלהם ואני אנהל את חיי כראות עיניי.

מבחינת חברים:

לסיכום:

במשך שנים הרגשתי שאין לי סיבה למהר מהעבודה הביתה. אנשים ממהרים להוציא את ילדיהם מהגן או כדי לבלות עם בנזוגם. אבל אני סינגלית ואין לי ילדים. שמתי לב שאפילו אנשים רווקים לפעמים ממהרים לחזור הביתה, כדי להוציא כלב לטיול או כדי ללכת לחדר כושר. אבל לי אף פעם לא היו בעלי חיים, או כמעט תחביבים. נהגתי לחזור מעבודתי בחברת האשראי לדירה קפואה ולשרוץ מול הטלוויזיה. מה הפלא שנכנסתי לדיכאון. בתקופות בהן הייתי מובטלת, לא הייתה לי סיבה לצאת מהמיטה. הרי אפילו כלב אין לי שאני צריכה להוציא לטיולים או שיקפוץ עליי בשמחה כשהוא רואה אותי. 

אבל עכשיו אני חושבת שבניתי לעצמי חיים מלאים. אני עובדת במשרה מלאה וכמעט אף פעם לא חוזרת לדירה ישר אחרי העבודה. תמיד יש לי סידורים, או כל מני דברים שקשורים לספקטרום (סדנא למשל), ופגישות עם חברים, ודייטים. יש לי יומן של ילדה מפגרת, בו אני מציירת ריבועים על דף, כותבת את התאריכים של אותו חודש וכותבת בכל ריבוע את כל המקומות שהייתי בהם. עבודה אני ממקרת בצבע מסוים, סידורים בצבע אחר, נסיעות בצבע אחר, בילויים אני מקיפה בעיגול אדום, טיפולים אני ממרקרת בצבע אחר. ופתאום שמתי לב כמה הדף מלא וגדוש. וכמה הרבה עיגולים אדומים יש, כי אני מבלה עם חברים ועושה חיים משוגעים.  ונראה לי שלאט-לאט אני מבינה שגם לי יש זכות להיות מאושרת.

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאני צעירה, אני יפה, אני אינטלגנטית, אני בעלת חוש הומור, אני אדם טוב, אני אקדמאית, אני מחזיקה דירה, אני מחזיקה עבודה במשרה מלאה, יש לי גב של משפחה שיתנו את המעיים למעני, יש לי חברי אמת נהדרים.

נונה.

היי,

חול המועד הזה היה מלא וגדוש באירועים, בבילויים וברגשות.

ביום ראשון, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יצאתי לשופינג עם אימא. קנינו לי חמש חולצות, שישמשו אותי לעבודתי בבית משפט וגם קנינו נעליים.

בערב חזרתי לבית של ההורים, נחתי קצת ואז נסעתי מירושלים לת"א. ידידי נוש בא לקחת אותי מת"א ונסענו למסעדה בגבעתיים. לא ראיתי את נוש שנים ולאחרונה שוב התקרבנו, מאז עבר מירושלים למרכז. 

אחרי שסיימתי עם נוש, אז חזרתי לדירה והתכתבתי עם כל מני גברים באפילקציה. אחד מהם היה חמוד במיוחד. בוא נקרא לו בבלוג לוש. לוש ואני ניהלנו שיחה ארוכה ומשעשעת. הוא הציע לי להפגש, הסכמתי וקבענו ליום רביעי.

דורה ואני הסתובבנו בדיזנגוף סנטר ודיברנו וצחקנו ועשינו מסאז' בכיסא מיוחד בעשרה שקלים ואחרי זה הלכנו למסעדה, אכלנו סושי ואחרי זה הלכנו לראות בקולנוע "סינדרלה". היה מוי כיף. זה סיפור סינדרלה המקורי, אבל למבוגרים. זה לא מצויר או משהו כזה. 

ביום רביעי בצהריים נפגשתי במתחם שרונה בת"א עם חברתי טיטי ועם עוד חברה מלימודי ההידרו. היה ממש נחמד. אף פעם לא הייתי במתחם שרונה קודם. אכלנו במסעדה ואחרי זה ישבנו על הדשא ודיברנו וצחקנו. מזה נהניתי, מלבד זה שהיה חם מדי.

בערב הלכתי לפאב, להפגש עם לוש. הוא נחמד מאד. הוא גם בדיוק בגילי. אני הזמנתי קוקטייל אחד והוא בקבוק בירה אחד. ישבנו ודיברנו וצחקנו. הוא מהנדס במקצועו ועובד בהייטק, מה שמאד מרשים. 

אחרי זה סיימנו לשתות, לוש שילם על שנינו ויצאנו מהפאב, שאלתי מה קורה עכשיו והוא אמר שמה שבא לי, שאפשר לטייל, שאפשר שכל אחד ילך לביתו, שאפשר שהוא יבוא אליי. אמרתי לו שלא כדאי שיבוא אליי. הזכרתי לו שמראש אמרתי לו שניפגש רק לדייט אמיתי ולא לדמוי דייט שכל מטרתו סקס. הוא אמר שגם אחרי דייט אמיתי אפשר לשכב, אבל מה שבא לי ושאני מחליטה. אמרתי שבא לי שנשב ביחד עוד קצת. אז התיישבנו על ספסל ודיברנו עוד קצת והתנשקנו עוד הרבה ואז הוא הציע שילווה אותי הביתה (אני גרה 20 דקות הליכה משם והוא גר בדיוק מול הפאב) והסכמתי. הלכנו ביחד וכל העשרים דקות האלה דיברנו וצחקנו.

בכניסה לבניין שלי שוב התנשקנו בלהט. עמדתי לשלוח אותו לדרכו, אבל אז הבן של השכנים שלי ירד במדרגות עם אופניים ואמר לנו שעכשיו שהוא עבר, אנחנו יכולים להכנס, אז נכנסנו לבניין ועלינו לקומה שלי ובפתח ביתי המשכנו להתנשק ולהתנשק. לוש אמר שמאד בא לו להכנס. אמרתי לו שגם לי בא, אבל שבכנות, אני חוששת שאם הוא יכנס (בלבי עבר: ייכנס תרתי משמע. גם לביתי וגם לכוס שלי), אז שלא אראה אותו שוב ושגם אם אראה אותו שוב - נהפוך ליזיזים. לוש אמר שמבחינתו ישמח שניפגש שוב ושאנחנו לא חייבים להפוך ליזיזים, אלא לעשות מה שבא לנו. שאלתי כמה אנשים הוא מכיר ששכבו בפעם הראשונה שנפגשו ואחרי זה הפכו לזוג. הוא אמר שהוא לא יודע ושזה גם לא משנה, כי מבחינתו לא צריך לספור פגישות. הוא שוב נישק אותי בלהט ואני כבר לא חשבתי בהיגיון והזמנתי אותו פנימה.

הוא נישק אותי בלהט, פשט את הבוקסר שלו, נצמדתי לקיר והתמזמזנו בלהט. אחרי זה הלכנו למיטה, עשינו משחק מקדים ארוך וסוער ואז הזדיינו. נורא נהניתי. מלך עולם במיטה. מתחרה אפילו ב-ב בביצועים. בדיוק כמו ב, גם לוש ידע להיות מצד אחד רך ועדין וללטף ולנשק אותי ולרדת לי (בצורה מעולה מעולה מעולה) כמו שאני אוהבת ומצד שני, לאחוז בי בלהט, לתת לי פקודות ולזיין לי את הצורה, כמו שאני אוהבת. הוא מצא את האיזון העדין, שגברים כל כך מתקשים למצוא בין עדינות לאגרסיביות. בדיוק הטעם שלי במיטה, אולי בעצם טיפטיפה אגרסיבי מדי. הוא אומנם לא נראה כמו דוגמן, אלא קצת מלא וקצת שעיר, אבל גם אני לא נראית כמו דוגמנית. אני מלאה מאד. אני חושבת שגם הביצועים שלי הם בדיוק הטעם שלו במיטה. חירמנתי לו את הצורה כשירדתי לו. הוא גם מאד אהב שדיברתי בגסות וגנחתי בטירוף. 

עשינו סקס במשך משהו כמו שלוש שעות. ממש לא ידענו שובע. בין סיבוב לסיבוב שכבנו מחובקים ומכורבלים והתלטפנו. אחרי זה הורדתי איפור, לבשתי תחתונים והלכנו לישון. שמחתי שהוא נשאר לישון. אני שונאת ששוכבים איתי ומיד הולכים. זה עושה לי קונוטציה מאד זולה. ברגעים כאלה אני מרגישה שההבדל היחיד בין זה לבין זנות זה שלא משאירים לי כסף על השידה.

בלילה התעוררנו כמה פעמים והתחבקנו. זה מאד כיף להניח ראש על חזהו והוא מלטף לי את השיער או לשכב על הצד והוא נצמד אליי בכפיות. אני חולת כרבולים.

היום בבוקר (יום חמישי) שוב עשינו סקס. אני אוהבת סקס של בוקר. בדרך כלל אני זו שמעירה את הצד השני במציצה של בוקר, אבל הפעם הוא זה שנשכב מעליי, התחיל לנשק את פיטמותיי בלהט, לאחוז בשדיי בלהט ולעשות לי ביד בלהט. אחלה סיפתח ליום. הלכתי רגע לצחצח שיניים וחזרתי למיטה כדי למצוץ.

אחרי שסיימנו את הסקס, לוש אמר שהוא צריך ללכת. אמרתי לו שאני שונאת ששוכבים איתי ואז הולכים, אבל הוא אמר שיש לו תוכניות. התחבקנו בחום והוא הלך. תכלס, אין לי זכות לבוא בתלונות. הוא הרי נשאר כל הלילה. מותר לו שיהיו לו חיים.

אז מה אני מרגישה בקשר לכל העניין? מצד אחד אני מאד כועסת על עצמי. הבטחתי לעצמי בכלל לא לשכב עם אף אחד בימים האלה ועם לוש בפרט, כי הרי רציתי איתו דייט אמיתי. היו לי מספיק סטוצים לאחרונה. 

בראשי רצו שבע השנים האחרונות וייסרתי את עצמי ששכבתי עם כל כך הרבה גברים בשנים האלה. ואז הזכרתי לעצמי, בכוח, שבשבע שנים האלה הייתי שלוש שנים עם בובי, חצי שנה עם השרירן ויותר משנה עם א. זה יוצא ארבע שנים וחצי מתוך שבע. ואם הולכים שנה עוד יותר אחורה, אז הייתי חצי שנה עם גוליבר, שאומנם הגדרנו את עצמנו כיזיזים, אבל התנהגנו כמו זוג. כלומר הייתי בקשר חמש שנים מתוך שמונה, שזה אומר רוב הזמן.

וגם הקשר עם בובי שנמשך שלוש שנים, גם הקשר עם השרירן שנמשך חצי שנה וגם הקשר עם א שנמשך יותר משנה, היו קשרים שהתחילו מסקס. עם שלושתם שכבתי מיד בהתחלה ובכל זאת נוצרה זוגיות ארוכת טווח. שלושתם מאד אהבו אותי וראו בי בת זוג אמיתית. ואני אהבתי אותם (את השרירן בעצם לא אהבתי בכלל, אבל את בובי מאד אהבתי וגם את א מאד אהבתי).

אז כן, רוב הגברים לא ירצו מישהי ששוכבת איתם על ההתחלה, אבל הנה, אני מצאתי כבר כמה. ואולי זה יהיה ככה גם עם לוש. אני יודעת שרוב הסיכויים שלא. אני יודעת שרוב הסיכויים שאו שלא אראה אותו שוב או שאם אראה אותו שוב אז נהפוך ליזיזים, אבל הסיכוי לזוגיות עדיין קיים. מה גם שגם לי אין מושג אם אני רוצה איתו זוגיות. פגשתי אותו פעם ראשונה בחיים אתמול ולא ידעתי על קיומו עד יום שני האחרון. ואולי בעצם זה בסדר אם נהפוך ליזיזים. כבר אין לי עם מי לשכב באופן קבוע, מאז ב החליט שנמאס לו לבגוד בחברה שלו. ועדיף לשכב עם מישהו אחד עיקרי, מאשר לשכב כל שני וחמישי עם מישהו אחר.

אמשיך בתיאורים איך עוברים עליי הימים: אחרי שלוש יצא מביתי, אז אני חזרתי לישון עד 12:00 (הייתי גמורה) ואז קמתי, התארגתי, סידרתי קצת את הדירה ואז נסעתי לירושלים לבית ההורים. נחתי קצת ובערב אכלנו ארוחת חג שני ענקית ומעולה. אגב, בצהריים שלחתי ללוש הודעה בוואטספ והוא מיד ענה לי והתכתבנו קצת ובערב, אחרי שסיימתי לאכול עם המשפחה, אז ראיתי שלוש שוב שלח לי הודעה ועניתי לו. אז אולי הוא לא מתכוון להעלם.

מחר (יום שישי), אני נוסעת עם הוריי ואחיותיי הקטנות והחבר של אחת האחיות שלי (שבערך גם עבר לגור בבית של ההורים שלי. הם זוג מאד אוהב) לדרום כדי לבקר את אחי, אישתו וילדיהם. אני הכי אוהבת את האחיינים שלי בעולם. נבקר בבית החדש שלהם ואז נצא לטייל ולעשות על האש. 

בשבת אנוח ואולי במוצ"ש אפגש עם ידידי עדוש, שלא ראיתי המון זמן, או עם ידידי אנג'ל.

ביום ראשון אסע לת"א על הבוקר, לעבודה. ובזה יסתיים החופש שלי.

זה היה אחלה חול המועד. ביליתי המון, נפגשתי המון עם חברות וידידים, ביליתי הרבה עם משפחה, נחתי המון ואני חושבת שבאמת ניצלתי כל רגע.

סוף חג שמח!

שלכם,

נונה.

היי,

ביום שישי נסעתי לבית הוריי בירושלים. בערב חגגנו ליל הסדר יחד עם כל האחיות שלי, אחי והאחיינים המתוקים והמדהימים שלי, כפרעליהם ועל ראשם היפה, הם הכי חמודים ומקסימים בעולם. 

ביום שבת הלכנו לטייל ביחד והיה מאד נחמד. במהלך הטיול התקשרתי לסטו, הוא שלח לי הודעה שהוא עסוק עם אורחים, אז שלחתי לו הודעה בחזרה שיתקשר אליי כשיתפנה.

אחרי שחזרנו, שלחתי הודעה בה שוב ביקשתי שיתקשר כשיתפנה ואז סטו שלח לי הודעת וואטספ בה כתב שהוא לא יודע אם מתאים לו הקשר הזה, שאני בחורה מתוקה, אבל הבעיה כנראה אצלו (טוב שלא כתב:"זאת לא את. זה אני") ושהוא רוצה קצת זמן עם עצמו. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שלא קרה שום דבר ושוב שהוא רוצה קצת זמן עם עצמו ושלא אכעס, והגבתי לו שאני לא כועסת, אלא רק לא מבינה איך הוא עבר מלהתגעגע אליי, לחזר אחריי, לרדוף אחריי, לפנק אותי ולשלוח לי המון הודעות ולהגיד שהוא רוצה לזה שפתאום הוא לא יודע אם מתאים לו הקשר ושאלתי מה עשיתי שירד לו ממני והוא קרא לי מאמי ואמר שלא עשיתי שום דבר ושזה לא קשור אליי ושהוא רוצה קצת זמן לעצמו ואני שאלתי אם זה אומר שמנתקים קשר והוא אמר שלא יודע ושהוא רוצה זמן עם עצמו ואני אמרתי לו:"סטו, אתה הרי מת שתהיה לך חברה. בטח שזה קשור אליי זה שאתה רוצה זמן לבד. אתה פשוט כנראה כבר לא רוצה אותי". והוא כתב:"אני רוצה קצת זמן לחשוב על הכול" ואני כתבתי:"טוב" ובזה זה נגמר.

לקחתי את העניין מאד קשה. לא כי סטו מעניין אותי, כי הוא לא מעניין אותי, אלא כי נפגע לי האגו. איך אפילו שמן פוזל שעיר לא רוצה אותי. איך בנאדם שכל כך חיזר אחריי וכל כך רדף אחריי - ירד ממני. ובנוסף לזה, התבאסתי מאד כי מאד נמאס לי מהחיפוש. באוגוסט הקרוב כבר אהיה בת 28. אני לא בת 20. קיוויתי כל כך שהפעם זה יצליח ושבעזרת השם אתמסד.

אני בטוחה ב-99% שאני מנחשת נכון מה הסיבה שהוא סיים את היחסים. אני חושבת שמה שחשבתי מההתחלה נכון: הוא חיזר אחריי כמו מטורף, מבלי שפגש בי אפילו, לא כי רצה אותי בתור נונה כהן, אלא כי רצה חברה. חשבתי בהתחלה שהוא פתטי. אימא שלי שכנעה אותי שהוא לא פתטי, שאין רע בכך שהוא רוצה חברה ושחיזור היתר ופינוק היתר זה תיקון משמיים על כל הגברים הקודמים שהייתי איתם, שלא השקיעו בי בשיט. אבל בדיוק מה שפחדתי ממנו קרה: הרי אי אפשר להיות עם מישהי לנצח רק כי אתה רוצה חברה. ברגע שהוא טיפטיפה התחיל להכיר אותי - הוא ירד ממני. כי מלכתחילה לא רצה אותי, אלא חברה בכלליות.

והתמלאתי זעם ותסכול, כי ידעתי שעכשיו אחזור לדפוסים ישנים. בשבועיים האחרונים לא שכבתי עם אף אחד. מלבד שיחה קצת כחולה שהייתה לי עם שועל ביום שלישי האחרון - כל קשר ביני לבין השתרללות היה מקרי בהחלט. ביום רביעי האחרון נפגשתי עם סטו לדייט שלישי (סך הכול ראיתי אותו ארבע פעמים שהורכבו משני דייטים, זה שהוא קפץ אליי הביתה לחצי שעה כי התגעגע נואשות ועוד דייט אחד אחרון). בדייט הלכנו לבית קפה, התחבקנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו ואחר כך הלכנו לבית שלי והתחרמנו. לא שכבנו. הייתי במחזור, אבל סטו אמר שגם אם לא הייתי במחזור - לא היינו מקיימים יחסי מין מלאים, כי הוא מקיים יחסי מין מלאים רק אחרי קשר ארוך ורציני. זה הזכיר לי שגם כשלי לא היה ניסיון ביחסי מין מלאים, אז עשיתי עניין מחדירה, אבל מאז צברתי ניסיון - אני לא רואה הבדל בין אם הזין של מישהו נמצא לי בפה, או בכוס, וסליחה על הבוטות. בכל מקרה, אחרי הבית קפה הלכנו לבית שלי, לבקשת סטו שמאד מאד רצה וביקש מראש שנלך לבית שלי אחרי בית הקפה. בסוף הוא היה בעירום ואני בתחתונים. ירדתי לו. 

בכל מקרה, אחרי ההודעה שסטו שלח לי בשבת - הרגשתי חרא. ישבתי קצת עם ההורים שלי בסלון ואימא ניסתה לנחם אותי וללטף אותי, אבל לא הצלחתי להתגבר על עצמי. האגו שלי נפגע מדי והרגשתי שאני כבר לא שולטת בעצמי, אז עברתי על הרשימה שלי בפייסבוק וחיפשתי מישהו ירושלמי לשכב איתו. בסוף שלחתי הודעת פייסבוק לכתפי. אני מכירה אותו כבר כמעט שמונה שנים ושוכבת איתו (עם הפסקות ענקיות) כבר כמעט שמונה שנים. הצעתי לבוא לדירה שלו. כמובן שהוא הסכים. השעה הייתה 23:30 וסיכמנו שיבוא לקחת אותי ב1:00. שיקרתי להוריי שאני הולכת לטיול רגלי בשכונה עם ידידי בוריס.

ב1:00 יצאתי מהבית, כתפי בא לקחת אותי מהכניסה לרחוב, נסענו לדירה שלו, ראינו "זגורי" (אני ראיתי כל פרק ופרק כבר, ולפני כמה ימים היה את הפרק האחרון בעונה השנייה, שהוא גם הפרק האחרון בסדרה, אבל כתפי עדיין במרתון של העונה הראשונה), דיברנו, צחקנו ואחר כך שלחתי ידיים לגוף שלו, עברנו למיטה ושכבנו. היה סקס טוב. נמשכתי לכתפי, הביצועים שלו היו טובים והוא גם התייחס אליי יפה. אחרי הסקס שכבנו מחובקים וראינו עוד פרק של "זגורי" ודיברנו וצחקנו והתלטפנו. בשעה 4:30 הוא הסיע אותי חזרה. ישבנו באוטו בכניסה לרחוב ודיברנו עוד קצת. זה היה נחמד.

היום (יום ראשון) התעוררתי ושוב תחושת תסכול הציפה אותי. אימא הציעה שנצא לשופינג. נסענו למרכז העיר וקנינו בשבילי חולצות. בקרוב קיץ ובתור עובדת בית משפט - אסור לי ללבוש לעבודה גופיות, אז הייתי צריכה חולצות. היות שברוב החנויות הבגדים הם לברביות ועברתי חוויה מאד משפילה כשבגדים בחנות שלמה לא עלו עליי כשהלכתי לקנות חולצה לפני שבוע - אז הפעם מראש הלכנו ל"קרייזי ליין". ידענו שיש שם בגדים במידה שלי. לפני כמה ימים קניתי שם חולצה ועשיתי כרטיס מועדון. הפעם מצאתי שם שלוש חולצות יפות, עם שרוול שלוש-רבעי שאידיאליות לתקופת מעבר. בקיץ אני אוכל להפשיל שרוולים ונראה לי שלא יהיה לי חם, כי אמרו לי שמקפיאים עם המזגן בקיץ בבית משפט. הוצאתי 520 שקל על החולצות. אחר כך נכנסנו לעוד חנות ואימא קנתה לי עוד שתי חולצות והפעם שילמה בעצמה 200 שקל. אחרי זה גם קנינו לי נעליים, כי היו לי רק או מגפיים, שחם איתם מדי, או סנדלים, שקר איתם מדי, או נעליים עם שרוכים ורודים, שלא מספיק ייצוגיות. הייתי חייבת נעליים לעונת מעבר עכשיו. קנינו ב"טבע נאות" נעליים אורתפידיות יפות והכי נוחות בעולם, שנראות כמו נעליי בובה. אימא שילמה 400 ומשהו שקל, וגם זה אחרי 10% הנחה שנתנו לנו כי היא סטודנטית. מצחיק שהכרטיס נכה שלי לא זיכה אותנו בהנחה. נותנים הנחה על נעליים אורתופדיות לסטודנטים, אבל לא לנכים. בדרך הלוך וחזור דיברנו על מה שקרה עם סטו. אימא התבאסה בשבילי, כי ראתה שאני מבואסת.

אני מאד אוהבת אותה ומאד מעריכה את מאמציה הרבים. רק מטריף אותי שהיא לא מתייחסת אליי כאל אדם מבוגר. לא מזמן, כשקניתי פלאפל אז ראיתי מישהי שבאה עם הנכדות שלה לדוכן. היא קנתה פלאפל לעצמה, שאלה את נכדותיה אם גם הן רוצות, הן אמרו שלא, היא שוב שאלה, הן שוב אמרו שלא. אחרי שסירבו כמה פעמים - קנתה להן מנה בניגוד לרצונן. זה הזכיר לי אחד לאחד את אימא. היא שואלת משהו ואני לא מבינה בשביל מה בכלל היא שואלת, כי היא כבר מחליטה, בדיוק כמו האישה שתיארתי. היא גם עוקבת אחרי כל תנועה שלי ועל כל דבר יש לה מה להגיד.

אחרי שחזרנו לבית של ההורים, אז עליתי לחדר שינה של הוריי, שם אבא שלי ישב וקרא עיתון. שאלתי אותו אם הוא מבואס עליי על משהו, כי כל הסופשבוע הוא בקושי דיבר איתי והיה קצר רוח כלפיי. ואז אבא שאל למה זה נגמר עם סטו, וכשאמרתי לו שאני לא יודעת ושסטו החליט את זה בפתאומיות והודיע לי בהודעת וואספ - אבא אמר שאני משקרת לו. הוא גם אמר שהוא בטוח ששכבתי עם בוריס שנפגשתי איתו בלילה (למעשה נפגשתי ושכבתי עם כתפי, אבל הרי אמרתי להורים שאני נפגשת עם בוריס, והוריי יודעים שיש לי איתו היסטוריה ארוכה) ואז אבא אמר שאני לא צריכה לשכב עם הרבה גברים ובטח לא צריכה לכתוב על זה באינטרנט. ואני ניסיתי להכחיש ואמרתי שוב ושוב שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, אבל הבנתי שהוא כנראה נתקל בבלוג, כי ידע להגיד לי שאני מסמסת לגברים שונים, שמישהו בא אליי לחצי שעה, את מספר הגברים ששכבתי איתם. אבא שלי לא טיפוס שמדבר. מאד הופתעתי שהוא דיבר. הוא תמיד אוגר בפנים ומתפוצץ. על אחת כמה וכמה שהוא לא מדבר על נושאים כאלה. 

הוא נשא נאום ארוך על כך שאף בחורה לא מתנהגת ככה, שאני מוזילה את עצמי, שאני אגרום לנפש שלי צלקת שאין לה תקנה. שאימא שלי בוכה כל יום ולא ישנה בלילות מרוב שהיא דואגת לי. שאימא אומרת לו שאני מתנהגת ככה כי הוא הרביץ לי כשהייתי ילדה, אבל שהוא חושב שאי אפשר להאשים משהו שקרה לפני עשרים שנה (למעשה זה הסתיים לפני עשר שנים, כשהייתי בת 17, אבל לא תיקנתי אותו). הוא אמר כמה הם אוהבים אותי ודואגים לי. שעוד כמה שנים הם כבר לא יהיו בחיים ואז לא יוכלו לתמוך בי כל הזמן ולעשות למעני דברים כמו ללכת בשבילי לביטוח לאומי ולכן חשוב לו לדעת שאני מסתדרת מעכשיו. שאני חייבת להפסיק עם עניין הגברים. שאני בחורה אינטליגנטית ואיכותית מכדי להוזיל את עצמי בצורה כזו. ושאני גם חייבת להפסיק לפרסם דברים אינטימיים בבלוג (הוא קרא לזה פורום, אבל הבנתי למה הוא מתכוון). ישבתי בשקט, מזועזעת והקשבתי לו. לא הודיתי בכלום, אבל הפסקתי להכחיש, כי הבנתי שאין טעם. אגב, הוא אמר שלא רק אימא נטרפת מדאגה - אלא שגם אחותי הגדולה שזרקה כמה דברים לגביי בסופשבוע האחרון.

אחרי הנאום, הלכתי לחדר שלי, נכנסתי למיטה מדוכאת וטחנתי שם מחשבות עד שנרדמתי. אחרי כמה שעות התעוררתי והלכתי לסלון לראות טלוויזיה עם הוריי. אימא קראה לי בשמות חיבה, דיברה ברכות, שאלה אם אני רוצה שתכין לי לאכול, ליטפה את שיערי. אמרתי לאבא שאני מצטערת שאני גורמת לכך כך הרבה דאגה ושאשתדל להשתפר וחיבקתי אותו. ראינו ביחד חדשות. כשהתחיל "גב האומה" - אימא עלתה לקומה למעלה, כי היא לא אוהבת את התוכנית הזאת. נשארתי עם אבא שלי. מאוחר יותר הוא נכנס רגע למטבח ואז התחיל לצרוח עליי בטירוף, כי מסתבר שכשהכנתי לי סלט טונה - נשפך לי קצת זמן מהשמן של הטונה על הרצפה ולא שמתי לב ודרכתי על זה, אז הרצפה הייתה דביקה, אחרי שהם ניקו את המטבח. אני נשבעת שלא שמתי לב. אני לא מבינה איך אפשר כל כך לכעוס על אדם, על זה שלא ראה משהו. הרי לא עשיתי את זה בכוונה. בדיוק בגלל דברים כאלה אני צריכה סומכת (אני מתחילה איתה בשבוע הבא). אבא צרח והשתולל ואימא התחילה לצעוק מלמעלה שיפסיק לצעוק אליי ואחרי זה ירדה לקומה שהיינו בה והתחילה לריב איתו שלא עשיתי את זה בכוונה ואני פשוט קמתי והלכתי משם. אני שונאת את הסיטואציות האלה. מצד אחד, מעריכה את נכונותה לעזור לי. מצד שני, שונאת שהם רבים בגללי.

מחר (יום שני) אני נפגשת עם ידידי אנג'ל. הוא מתכנן לנו בילוי של עניים: קודם לקנות מחנות יד שנייה שיש בה, לדבריו, בגדים נחמדים ב15 שקל, ואחר כך ללכת ל"קופיקס" ולאכול משהו בחמישה שקלים. נחמד. התגעגעתי לאנג'ל. לא התראינו כבר כמה חודשים. אבל לאורך עשר השנים (!!!) של הידידות ביננו זה תמיד היה כך. אנחנו תמיד יכולים לא להיפגש חודשים ואז כשאנחנו מדברים או נפגשים - אין בינינו שום זרות. כמו שמישהו אמר לי פעם: חבר אמיתי זה לא מישהו שמדברים איתו כל יום, אלא מישהו שכשמדברים איתו - אז מרגישים שמדברים כל יום. זה כמו היחסים שלי עם מימי. בשבע שנים חברות שלנו אנחנו נוהגות להפגש רק בערך חמש פעמים בשנה, אבל ברור לי שהיא תהיה שם בשבילי כשאצטרך אותה ולה ברור שאהיה שם בשבילה כשתצטרך אותי ולא אפסיד למשל מסיבת יומולדת שלה, גם אם זה אומר ללכת ברגל לקוטב הצפוני.

ביום שלישי אני אחזור למרכז ואפגש כנראה עם חברתי צוצו. התגעגעתי אליה. ניהלנו שיחה ארוכה היום בטלפון והשלמנו קצת פערים. נלך כנראה לחוף הים. יהיה מזה כיף להסתכל על הגלים.

ביום רביעי אני אפגש בת"א עם חברתי טיטי ועם עוד חברה משותפת שלנו מהלימודים.

ביום חמישי אחזור לג'רוזלם. 

כנראה שביום שישי ניסע לאחי, לנשנש קצת את שלושת ילדיו המהממים. אין על האחיינים שלי בעולם. הם מתוקים, מקסימים, חמודים ומדהימים (פוסט זה נכתב בצורה מעגלית).

חג שמח!

שלכם,

נונה.