היי לקוראיי,

הקשר שלי ושל בובי מתפתח. הרגשות שלי אליו הולכים וגוברים. לשמחתי קיבלתי לפני כמה ימים את ההוכחה לכך שאני חשובה לו, לא פחות משהוא חשוב לי. העניין הוא שרבנו. זו הייתה המריבה הראשונה שלנו. התווכחנו המון פעמים בעבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שסיימנו פגישה בננו כששננו זועמים. חזרתי הביתה עם תחושה חרא. אחריי שנרגעתי קצת - חשבתי על הדברים והבנתי שאני הייתי הרבה יותר לא בסדר ממנו במריבה. התכוונתי לא להתקשר אליו יומיים-שלושה, כי הייתי בטוחה שהוא לא ירצה לדבר איתי ורציתי לתת לו, והאמת שגם לי, צ'אנס להרגע עד הסוף.

להפתעתי ולשמחתי, כבר ביום שלמחרת המריבה - בובי שלח לי sms בו הוא התנצל עד עמקי נשמתו. הוא כתב: "אני כל כך מצטער. התנהגתי ממש גועל נפש! לא מגיע לך. איבדתי אותך כנראה..רק תדעי שאני מתנצל מאד מאד...אז...סליחה" ואייקון עצוב. התקשרתי אליו. פתחתי את השיחה ב"היי, מאמי. מה שלומך?" הוא ענה לי: "אני עצוב."

אני רוצה שתבינו שאצל בובי אין דבר כזה לשחק משחקים, אין דבר כזה להגיד משהו שלא מתכוונים אליו ואין דבר כזה דיבור מאינטרסים. בובי תמיד מדבר בכנות ולכן ידעתי שהוא באמת עצוב. שאלתי למה. הוא הסביר לי שהוא הגיע למסקנה שהצורה שבה דיבר אליי במריבה הייתה ממש מגעילה. שהוא מתייסר ברגשות אשמה ושהוא לא ישן כל הלילה בגלל שלא יכל להפסיק לחשוב עליי ועל המריבה (תבינו שזה היה אחריי 48 שעות שהוא לא ישן בהם והיה גמור מעייפות, אז על אחת כמה וכמה נגע לליבי זה שהוא לא הצליח להרדם כל הלילה).

אני התנצלתי מעמקי נשמתי על החלק שלי במריבה וכך השלמנו. במהלך השיחה בובי אמר כמה פעמים: "את מאד חשובה לי." ניצלתי את ההזדמנות כדיי לשתף אותו בכמה דברים שמפריעים לי. אמרתי לו שאני מרגישה לפעמים שהקשר הזה הרבה יותר חשוב לי מאשר לו ושאני מרגישה לפעמים שאני משקיעה יותר ממנו. בובי אמר שזה לא נכון, כי אני באמת מאד חשובה לו וגם הקשר הזה מאד חשוב לו. הוא אמר שהוא ממש לא רוצה לאבד אותי, והזכיר לי שמאז שניהלנו את השיחה לפניי שבועיים, בה אמרתי לו שאני מרגישה שהקשר חד צדדי ושאחריה השתנו דברים ונפגשנו הרבה יותר פעמים מבעבר. אמרתי לו:"כן, אבל אני לא רוצה להרגיש שאתה עושה לי טובה." בובי אמר:"מה פתאום? איזה שטויות. הריי גם אני נהנה באותה מידה ואפילו יותר." התוודעתי שאני מפתחת רגשות אליו. הוא ענה לי:"גם אני." כל כך שמחתי לשמוע את זה! בובי הסביר לי שהוא לא טיפוס של מילים, אלא טיפוס של מעשים. שהמעשים שלו צריכים להעיד על רגשותיו ולא המילים שלו. אמרתי לו שלפעמים אני בכל זאת צריכה לשמוע. הוא הבטיח להשתדל.

בובי הוא כזה מתוק. אני מתה עליו. אני מתה על החיוך הרחב שלו, על הניצוץ בעיניים, על חוש ההומור המיוחד, על החיבוקים העוטפים והחמים שלו, על הדרך שהוא מלטף את שיערי, על הריח שלו, על חוכמת החיים שלו. אני גם ממש נמשכת אליו.

אגב, הוא קורא לי "קטנטונת". בזמן האחרון הכינוי רק הולך ומשתדרג. מ"קטנטונת" זה הפך ל"קטנטונת מתוקונת", אחר כך ל"קטנטונת מתוקנת בובנת" ואחר כך ל"קטנטונת מתוקנת בובנת חמודונת". לכו תבינו דייגים תימנים.

אני מתה על המחוות הקטנות שהוא עושה למעני. הקוראים הקבועים בבלוג שלי אולי זוכרים שלא מזמן סיפרתי לבובי שאני מתה על מילקי על פצפוצים והתלוננתי על כך שאני כבר לא מוצאת את זה בשום מקום - בובי הבטיח לי שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג לי מילקי עם פצפוצים. הוא הלך לשלוש סופרים עד שהשיג לי מילקי עם פצפוצים. בשבוע שעבר הוא שוב עשה למעני מחווה קטנה ומתוקה. היה לי קלקול קיבה רציני והקאתי חמש פעמים. סיפרתי את זה לבובי בטלפון. בובי שאל אותי מה אני עושה כדיי להרגיש יותר טוב. אמרתי לו שאני שותה תה. בובי הציע לי לשתות לימונדה, כי אמר שלימון ייקל על ההרגשה שלי. אמרתי לו שאין לי לימונדה בבית. למחרת הוא הביא לי לעבודה בקבוק קטן של לימונדה שהכין.

אימא שלי נוראית בקטע הזה. היא לא מבינה למה בכלל אני מעריכה מילקי עם פצפוצים, או לימונדה. כשסיפרתי לה על המחוות האלה, כדיי להדגיש עד כמה בובי חמוד, היא נעצה בי מבט מזועזע ואמרה "מה שתדרשי - זה מה שתקבלי. הדרישות שלך לא מספיק גבוהות" ואמרה שאני לא צריכה להעריך בנאדם על זה שהוא "עמד וסחט לימון". אני כל כך לא מזדהה עם הגישה שלה. בעיניי המחוות האלה יותר שוות, מכל דבר אחר.

בובי הוא מקסים והוא חכם והוא מתוק והוא שלי. אני מקווה שהקשר בננו יצליח, ושנוכל להתגבר על כל המכשולים. על זה שאנחנו עובדים ביחד וזה מקשה עליי, על זה שאנחנו כל כך שונים בכל כך הרבה תחומים, זה שהחברה מתקשה לקבל אנשים עם סגנון חיים כמו של בובי. אני באמת רוצה שזה שהקשר הזה יצליח. כבר מזמן לא הרגשתי כאלה פרפרים בבטן. זו גם הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני נמצאת בקשר הדדי, בניגוד לקשרים אחרים שבהם אני נקשרתי הרבה יותר לאדם השני.

ובנוגע להגדרה שלנו - כפי שכתבתי בפוסט הזה, שאלתי לא מזמן את בובי למה בעצם אנחנו עדיין מוגדרים כ"יוצאים" ולא כזוג רשמי. בובי הסביר לי שכדיי להגדיר מישהי כחברה שלו, הוא צריך להיות מאוהב בה עד מעל הראש. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי דברים כאלה. הכרתי אנשים שצריכים לפתח רגשות כלשהם, כדיי להגדיר מישהי כחברה שלהם והכרתי אנשים שלא צריכים לפתח רגשות, כדיי להגדיר מישהי כחברה שלהם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על מישהו שצריך להיות מאוהב עד עמקי נשמתו בשביל ההגדרה הזאת.

אני מכבדת את זה. מהסיבה הפשוטה שהקשר הזה לא מבלבל. גוליבר, למשל הוציא בזמנו מהפה משפטים כמו "אם היית החברה שלי - הייתי בא לארוחות שישי בבית שלך", או "אם היית החברה שלי - הייתי נפגש איתך לפעמים בשבע בערב, ולא שם אותך בעדיפות שניה אחריי משחקי קלפים עם החבורה שלי". לבובי אין את הקטע הזה. אני מקבלת ממנו בדיוק את אותו יחס, שהייתי מקבלת אם הייתי חברה שלו. לפיכך, הקשר יציב ולא מבלבל.

אגב, בובי מת על זה שאני עגלגלה. הוא טוען בתוקף שאישה בעלת בטן שטוחה - זה דבר לא סקסי. הוא לא אוהב שמנות, אבל בנות מעט עגלגלות עושות לו את זה בטירוף. הוא אמר לי שהוא מזה יתבאס אם אני אוריד במשקל. הוא טוען שאישה צריכה להיות יותר עגלגלה מהגבר. בובי הוא ממש רזה. אני גבוהה ממנו בשני סנטימטרים ושוקלת עשר קילו יותר ממנו. את בובי זה לא מטריד. בדיוק להפך.הוא אוהב את הגוף שלי כמו שהוא אבל אם זה היה נתון לבחירתו שאוריד קצת במשקל, או שאני אעלה קצת במשקל - הוא היה מעדיף שאעלה קצת במשקל.

אני מתקשה קצת להתמודד עם העגלגלות שלי לפעמים. הקיץ הגיע ולכן אני מסתובבת בבית בבוקסרים וגופיות. לפעמים אני יושבת ואז מסתכלת למטה וקולטת את הירכיים שלי ומזדעזעת. לפעמים גם במהלך הסקס עם בובי אני מרגישה נבוכה מעגלגלותי. למשל כשאני עומדת על שש, במהלך דוגי, וקולטת את קפלי השומן בבטן. יש לי קצת צמיג וזה מביך אותי. בובי ממשיך להתעקש שאלה הדברים שהופכים אותי להכי סקסית. הוא אוהב שיש מה לתפוס.

אני חושבת שהסיבה שקצת קשה לי עם כמה קילוגרמים מיותרים, היא המסרים שהחברה משדרת. למשל העובדה שאני לא מצליחה למצוא ג'ינס בשום מקום. הכול לאנורקסיות. לפני כמה שבועות אני ואנג'ל יצאנו לשופינג וחיפשנו לי ג'ינס לפחות בשמונה חנויות. הכול היה פיצי עליי. אני חושבת שהיה מקל עליי אם הייתי הר אדם, כי יש חנויות למידות גדולות. הבעיה היא שאני לא מוצאת דברים במידה שלי. אני מידה 42 בג'ינס (אני 1.75 אז מידה 42 בג'ינס היא הגיונית לחלוטין). יש המון נשים במידה 42. איך זה שכל כך קשה למצוא את המידה הזאת?

זו הייתה חתיכת השפלה. שוב ושוב נכנסנו לחנות, שוב ושוב ביקשתי עזרה מהמוכרת. שוב ושוב היא דחפה לידי כמה ג'ינסים וכשטענתי שהם יהיו קטנים - טענה בתוקף שזה יהיה בסדר ושכדאי לי לנסות ולמדוד. בחלק מהג'ינסים בכלל לא הצלחתי להעלות את זה יותר מהברכיים. בג'ינסים אחרים לא הצלחתי לסגור את הרוכסן. במקרים כאלה יצאתי מתא הההלבשה. לאחת המוכרות לא הייתה שום בעיה לדחוף לי יד למכנסיים כדיי לנסות לסגור לי את הג'ינס. שוב ושוב שמעתי ממוכרות את האימרה המטומטמת: "זה מתרחב. זה יהיה בסדר. זה יושב עלייך פצצה!" על ג'ינסים שפשוט התפוצצו עליי. בכל פעם שיצאתי מתא המדידה - הרגשתי שכולם מסתכלים עליי והייתי נבוכה בטירוף.  

בסופו של דבר הלכנו לקסטרו והיו לי שם שתיי אופציות לג'ינסים במידה שלי. עיצבן אותי שיש לי רק שתי אופציות. עיצבן אותי גם שזה עלה 300 שקל ושנאלצתי לשלם את הסכום הזה, שהרבה יותר מדי גבוה בעיניי, בשביל ג'ינס, אבל לא היו לי ברירה. הייתי זקוקה לג'ינס ואלה היו האופציות.

גופיות יותר קל למצוא מג'ינסים, אבל עדיין קשה. בשבוע שעבר אני ואנג'ל נסענו לתל אביב והלכנו לדיזנגוב סנטר. נכנסנו לפחות לחמש חנויות, וכול הגופיות היו פיציות עליי. אני לא שמנה. באמת שלא. יש לי אולי שמונה קילוגרמים מיותרים. איך ייתכן שכל כך קשה לי למצוא גופיה?

אולי אני מחפשת במקומות הלא נכונים. גם מימי היא מידה 42 והיא טוענת שהיא מצליחה למצוא בגדים. אולי כדאי שאלך איתה לשופינג. לי נמאס מההשפלה, כשאני מודדת בגדים שנועדו לברביות.

אני אוהבת לאכול.  אני לא מוכנה לוותר על מאכלים טעימים. שוקולד אגוזים גורם לי להרגשה מופלאה בפה, ופיצה לארוחת צהרים מדי פעם, זה דבר שעושה לי טוב על הנשמה ובקיבה. אוכל זה אחת מהנאות החיים. אני לא הולכת לוותר על ההנאה הזאת.  אני חושבת שבנות שמחשבות כל ביס, מפסידות חלק עיקרי מהנה בחיים.

אני לא בעד עודף משקל גדול, מהסיבה הפשוטה שזה לא בריא. זה עלול לגרום לכאבי גב, סוכרת ועוד הרבה בעיות. זה גם לא אסטטי בעיניי, להיות הר. אבל לאכול מדי פעם מילקי עם פצפוצים? לאכול מדי פעם המבורגר? לאכול עוגה או עוגיות עם הנס בבוקר? זה הרי כל כך כיף להרגיש את הטעם בפה.

אני מאד מנסה להיות שלמה עם הגוף שלי. כל כך הרבה פעמים אמרו לי שיש לי גוף יפה. הגיע הזמן שאני אפנים את זה וזהו. אני חושבת שבמידה מסוימת כן הפנימתי את זה, כי אני מסתובבת אך ורק עם גופיות. ככה הכי נוח לי.

בכלליות, אני מאד מנסה להשלים עם זה שאני זו אני ולהעריך את עצמי יותר. זה דיי מצליח לי. תחום מאד בולט, בו בא הקטע הזה לידיי ביטוי, זה תחום העבודה. שוב ושוב אני נזכרת ביחס המשפיל שהסכמתי לקבל כשהייתי קופאית בסופר. לא הכרתי משהו אחר, כי זו הייתה העבודה במשרה מלאה הראשונה שלי. חשבתי שזה מה שיש לשוק העבודה להציע. היום אני יודעת שזה ממש לא נכון. בטלמרקטינג לא עולה על הדעת שמישהו יצעק עליי, יירד עליי או ישפיל אותי (בעצם יש לקוחות מגעילים שעושים את זה, אבל לא יעלה על הדעת שמישהו מההנהלה של המוקד יעשה את זה. חוצמזה, ללקוחות חוצפניים במיוחד אני פשוט מנתקת בפרצוף). בכלל, הגעתי למסקנה שלאף אחד בעולם אין זכות לצעוק עליי. אני לא צועקת על אף אחד, אז אני לא מוכנה שאף אחד יצעק עליי.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם - החלטתי לוותר על לימוד הנהיגה. ברור שהעניין מבאס אותי. אני מתבאסת על עשרות אלפיי השקלים (כן כן, הלכו על זה עשרות אלפי שקלים. אני לא מגזימה), אני מתבאסת על זה שבמשך שנתיים הקדשתי לזה המון זמן והמון מאמצים והמון כוחות ושהטרטרתי המון ועשיתי כל כך הרבה הקרבות, כשבסופו של דבר לא יהיה לי רשיון. אני כן מתבאסת על כל הדברים האלה, אבל אני לא מרגישה כישלון בכלליות, בגלל שנכשלתי בלימוד הנהיגה. אנשים בעליי ביטחון עצמי נמוך לא יודעים לעשות את ההפרדה. בכל פעם שהם נכשלים בדבר אחד - הם מרגישים כישלון בכלליות. זה היה ככה אצלי במשך שנים בכל מני תחומים וגם בתחום הנהיגה. בכל פעם שנכשלתי בטסט - הרגשתי כישלון בכלליות.

אני מתארת לעצמי שאם הייתי מחליטה לוותר על רשיון הנהיגה, בתקופה אחרת בחיים שלי, לא הייתי עומדת בהרגשת הכישלון שהייתה מציפה אותי. הפעם התחושה שלי לא כזו. זה לא מעיד עליי כלום כאדם, העובדה שאני לא מסוגלת להוציא רשיון נהיגה. לא מעיד עליי שום דבר, מלבד העובדה שאני לא מסוגלת להוציא רשיון נהיגה. זה הכול.

אני חושבת שזה שיש לי הערכה עצמית גבוהה יותר - זו אחת הסיבות לכך שסופסוף מצאתי קשר מספק עם גבר. אני מאמינה שמגיע לי שיהיה לי טוב, ומאמינה שמגיע לי לקבל יחס טוב, ולכן זה מה שאני מקבלת. פעם הייתי מוכנה לקבל כל יחס, כי לא האמנתי שמישהו ירצה לבלות במחיצתי ולכן אם מישהו כבר הסכים - לא חשבתי בכלל על האם אני בכלל לא רוצה לבלות איתו. זה כבר לא ככה ותודה לאל על כך.

שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת.

שלכם,

נונה.

היי,

בפוסט הזה אני מתכוונת לרכז את כל מה שעבר עליי עם לימוד הנהיגה, מה גרם לכך שהיה לי קשה ובסופו לכתוב החלטה שקיבלתי.

התחלתי ללמוד נהיגה לפניי קצת יותר משנתיים, באפריל של כיתה יב. החלטתי ללמוד על אוטומט כדיי להקל עליי. עשיתי 38 שיעורים בעירי. באוגוסט עברתי לחולון, כדיי לעשות שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. לפיכך החלפתי מורה נהיגה. עשיתי 11 שיעורים בחולון במשך חודש וקצת, ואז העיפו אותי מההוסטל. חזרתי לעירי לחפש מקום שירות חדש. הייתי בעירי חודש וחצי. לא ידעתי אם לחזור למורה הנהיגה בעירי או לא, כי לא ידעתי מתי אמצא. בסופו של דבר, אחריי הפסקה של שלושה שבועות מנהיגה, עשיתי 4 שיעורי נהיגה בעירי. ואז מצאתי מקום שירות חדש באחד הקיבוצים של עוטף עזה. חייתי בקיבוץ חצי שנה, שבמהלכה למדתי נהיגה באופקים. אחריי חצי שנה עזבתי את הקיבוץ, כשמאחוריי כבר שניי טסטים. החלטתי שלא לחזור למורה הנהיגה בעירי, אלא לחזור לאופקים כל פעם רק בשביל שיעור נהיגה וטסט. מצאתי את עצמי חוזרת לאופקים עוד חמש פעמים ונכשלתי בטסט אחריי טסט. אחריי שמונה חודשים ושבעה כשלונות, החלטתי לחזור למורה הנהיגה בעירי כדיי לשפר את הנהיגה שלי ואז לעשות את הטסט באופקים (הסיבה לכך שהכבישים באופקים הרבה יותר קלים). כשחזרתי למורה הנהיגה בעירי, הוא אמר שלא היה רלוונטי להגיש אותי לטסט. מסתבר שהמורה באופקים סתם הגיש. לפיכך, עשיתי בחצי השנה האחרונה עוד בערך 15 שיעורי נהיגה עם המורה בעירי. סך הכול בערך 120 שיעורי נהיגה.

בתקופה שעשיתי שירות לאומי, נהגתי לחזור הביתה כל סופשבוע. אני רוצה שתבינו שרק באשמת שיעורי הנהיגה - נאלצתי לחזור לקיבוץ במוצש"ים ולא בימיי ראשון. העניין הוא כזה: שירות לאומי צריך להיות ארבעים שעות בשבוע. בהתחלה סיכמתי עם הגננות שכל יום ראשון אתחיל לעבוד בגן ב-12:00 ואסיים לעבוד ב16:00 ובימים שני עד חמישי אעבוד מ7:00 עד 16:00. הבעיה הייתה שמורה הנהיגה שלי באופקים אמר שהוא יכול לעשות לי שיעורי נהיגה רק בימיי שני ורביעי בצהריים. לפיכך נאלצתי לצאת בימים שני ורביעי מהגן בשעה 14:00. כך נוצר מצב שחסרות לי ארבע שעות. אמרתי לגננות שאשלים אותם בכך שאחזור לקיבוץ במוצ"ש וכך אעבוד בראשון בבוקר.

אני רוצה גם שתבינו שבתקופה שעשיתי שירות לאומי, לקח לי שלוש שעות וחצי להגיע מעירי לקיבוץ וגם שלוש שעות וחצי להגיע מהקיבוץ לעירי. תוסיפו לזה שפעמיים בשבוע הייתי צריכה להיות שלוש שעות ורבע בכלי תחבורה, כדיי לנסוע בשניי אוטובוסים לאופקים, לעשות שיעור, לחכות 40 דקות ולחזור לקיבוץ בשניי אוטובוסים.

אני רוצה שתבינו שאחריי ארבעה חודשים שעשיתי שירות לאומי בגן בקיבוץ - העיפו אותי מהגן ואמרו לי שאני יכולה להמשיך לגור בקיבוץ, אם אעשה שירות לאומי בחדר אוכל. הסיבה העיקרית שהסכמתי להצעה המעליבה הזאת - היא שרציתי לסיים עם הנהיגה באופקים ולכן החלטתי לעשות שירות לאומי בחדר אוכל לכמה שבועות. בסוף הייתי שם חודשיים.

אחריי שעזבתי את השירות לאומי - החלטתי לממן את הטסטים ואת שיעורי הנהיגה בעצמי. אני רוצה שתבינו שהתחלתי לעבוד בתור קופאית בסופר ושם הרווחתי רק בסביבות ה-2300 שקל בחודש. מכיוון שהחלטתי כל פעם לחזור לאופקים רק בשביל שיעור נהיגה וטסט - נאלצתי גם לקחת יום חופש מהעבודה (וכך מן הסתם לא לקבל כסף) וגם להוציא 600 שקל באותו יום על נסיעה לאופקים, אגרה, שיעור נהיגה וטסט. 600 מתוך 2300 זה רבע. כל חודש וויתרתי גם על יום עבודה וגם רבע מהמשכורת שלי, בשביל הטסטים המזדיינים האלה.

אני רוצה שתבינו שמאד לא רציתי לחזור לקיבוץ, כי שנאו אותי שם, ובכל זאת חזרתי פעם אחת ללילה, כי רציתי לעשות שיעור נהיגה גם ביום שלפני הטסט. אני רוצה שתבינו שאחי הוא מישהו שהעביר אותי פעם פשוטו כמשמעו התעללות, ובכל זאת באתי לביתו בבאר שבע פעם אחת ללילה, כי רציתי לעשות שיעור נהיגה גם ביום שלפני הטסט.

אחריי שבעה כשלונות החלטתי, כאמור, לחזור למורה הנהיגה בעירי.אני רוצה שתבינו שבאותה תקופה בה למדתי עם המורה בעירי - פיטרו אותי כמה פעמים מכמה מקומות עבודה, ונאלצתי כמה פעמים להיות מובטלת במשך כמה שבועות. כל הכסף המועט שהיה לי - הלך לשיעורי נהיגה. אחר כך, כשמצאתי עבודה, לא הצלחתי לחסוך כי שיעורי הנהיגה עולים המון כסף. במקומות בהם עבדתי הרווחתי שכר מינימום, כלומר 20 שקל לשעה. שיעור נהיגה על אוטומט נמשך 40 דקות ועולה 100 שקל. כלומר חמש שעות עבודה שלי הולכות על משהו שאורך 40 דקות. חמש שעות זה בערך יום עבודה. אם עשיתי שיעור נהיגה אחד בשבוע - זה כאילו עבדתי יום אחד פחות בשבוע.

שיעורי הנהיגה גרמו לי להמון תקלים עם ההורים שלי בתקופה שבה שילמו עליהם. גרמו לי להוציא המון המון המון כסף בעצמי, בתקופה בה אני שילמתי עליהם. עלו לי בהמון המון המון זמן, המון המון המון כוחות נפשיים והמון והמון המון טרטורים ובכל זאת לא וויתרתי. המשכתי להלחם. הייתי מאד נחושה להוציא רשיון נהיגה.

הסיבה שכל כך קשה לי לנהוג היא שאני סובלת מליקוי ששמו nvld. nvld ממש מכוון לפגוע בכל היבט והיבט בנהיגה. קשה לי מאד להתרכז בשתי פעולות בבת אחת, והריי בכביש צריך גם לאותת וגם להסתכל במראות וגם עוד אלף ואחד פעולות וגם לשים לב שיש אור אדום וגם לשים לב לזקנה שעוברת. קשה לי מאד עם ראיית המרחב. למשל: כשאני עוברת בדלת לפעמים אני לא אומדת את המרחק נכון ודופקת את הכתף. אם קשה לי לעבור בדלת - אז על אחת כמה וכמה לנסוע בכביש צר או להכנס לחנייה. קשה לי מאד להתרכז. במבחנים בבצפר עם מישהו היה מקנח את האף - הייתי צריכה להתחיל את השאלה מחדש, והריי בכביש יש אלף ואחד גירויים.

בכל זאת החלטתי לא לוותר. בכל זאת התעקשתי. בשלב מאוחר מאד, מאוחר מדי, פתאום קלטתי שמשהו בקו המחשבה שלי היה מוטעה. במשך תקופה ארוכה מאד הסתכלתי על הנהיגה פשוט כאל עוד משהו שקשה לי בו יותר מלאנשים אחרים, אבל אם אשקיע הרבה - אני אשיג אותו בסופו של דבר. מה שלא לקחתי בחשבון זה שנהיגה זה עסק של חיים או מוות. בתחומים אחרים אני יכולה להרשות לעצמי לטעות מליון פעם עד שאלמד. בכביש אין את הפריבילגיה הזאת. מספיק שאטעה רק פעם אחת - ואני אפצע את עצמי או אהרוג את עצמי, או אפצע מישהו אחר או אהרוג מישהו אחר. עזבו רגע את העובדה שמורה הנהיגה שלי לא מוכן להגיש אותי לטסט. אם נגיד אני כן אשתפר ברמה מספקת כדיי שהוא יגיש אותי לטסט ונגיד שאני כן אעבור את הטסט - זה עדיין לא פותר את הבעיה בעתיד. לעבור טסט אומר בסך הכול לנהוג נכון במשך רבע שעה. מה יהיה אחר כך? איך אני אוכל להרשות לעצמי לעלות על הכביש בידיעה שאני מסוכנת יותר מנהגים אחרים?

אמרתי את זה למורה הנהיגה שלי והוא אמר שאוכל לא להיות מסוכנת בכביש אם אחשוב על הנהיגה מחוץ לאוטו. הוא אמר שמה שנדרש ממני לעשות זה לשבת שעות על גביי שעות ולשנן סדרי פעולה. הוא אמר שהוא יודע שאני יודעת מה סדר הפעולות בפניה למשל (להאט, לאותת, להסתכל במראות ולפנות), אבל שברגע שיש לי איזשהו גירוי, למשל הפלאפון מצלצל, אני מאבדת ריכוז ואז קודם פונה ורק אחר כך מסתכלת במראה או קודם פונה ורק אחר כך מאותתת. הבעיה היא שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לשבת ולחשוב על הנהיגה גם מחוץ לאוטו. בדיוק להפך. אני משתדלת להדחיק כי הנושא כבר מתסכל אותי.

ועוד משהו: אילו היו אומרים לי שמה שנדרש ממני זה עוד 20 שיעורים כדיי לעבור טסט ולסיים עם זה - הייתי משנסת מותניים והולכת על זה, אבל אני רוצה שתבינו שבהחלט ייתכן שאעשה עוד 120 שיעורים ובכל זאת לא אצליח להשיג רשיון.

אני חושבת לוותר. זה מתסכל ומעצבן ומעציב ונוראי ששנתיים של השקעה, המון המון המון כסף, המון המון המון כוחות נפשיים, המון המון המון טרטורים והמון המון המון מאמץ יירדו לטמיון - אבל לפעמים צריך לדעת לוותר. לא מתאים לי לוותר. אני טיפוס לוחם. אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך ללכת עם הראש בקיר?

אני יודעת שכבר כתבתי על זה בפוסט הקודם, שפירסמתי רק לפניי יום, אבל יש דוגמאות על וויתורים שאני רוצה לכתוב שוב: יש זוגות שבמשך חמש שנים ויותר עשו הפריות מבחנה ושילמו על זה המון המון המון כסף וזה עלה להם בהמון המון המון כוחות פיזיים ונפשיים ובסופו של דבר קלטו שזה בלתי אפשרי ועזבו את זה. אי אפשרות להביא ילד לעולם, זה בוודאי יותר מתסכל מאי יכולת להוציא רשיון נהיגה. אגב, אחי למד שנה וחצי בטכניון, אבל נכשל שם שוב ושוב ולכן בסופו של דבר הוא החליט לעבור לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שנה וחצי של לימודים וכוחות והשקעה ירדו לטמיון. אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך בכוח עוד שנה וחצי כאלה? אני גם זוכרת שבתיכון היו לי תלמידים בשכבה שלמדו במגמה מסוימת במשך שנתיים ויותר ובסופו של דבר החליטו לא לגשת לבגרות, כי לא ידעו את החומר. הם אמרו שהם מעדיפים ששנתיים של לימודים ירדו לטמיון במקום שיהיה להם 56 ציון במגמה. דברים כאלה קורים.

אני לא מסוגלת יותר להביא את עצמי לשלם חצי משכורת שלי על שיעורי הנהיגה. אני לא מסוגלת להביא את עצמי יותר להתיישב מול ההגה, בידיעה שב40 דקות הקרובות אני אעשה טעויות שתלמידים בשיעור השלישי לא עושים, בזמן שכבר בערך 120 שיעורי נהיגה מאחוריי. די. נמאס לי. לא נותרו לי כוחות נפשיים.

ועוד משהו: ב-1.8 תפוג התיאוריה שלי. תיאוריה מחזיקה שנתיים. אני עדיין זוכרת את היום שבו עברתי התיאוריה. זו הייתה תיאווריה שניה, ועברתי אותה ארבעה חודשים אחריי שהתחלתי ללמוד נהיגה. ה1.8 זה עוד חודשיים וכמה ימים. אני מן הסתם לא אצליח לעבור טסט עד אז וגם לא יגישו אותי לטסט עד אז. אם כך, אם אבחר להמשיך עם שיעורי הנהיגה - אני אאלץ לעשות תיאוריה חדשה. לא רוצה. לא רוצה לבזבז על זה את הכסף. לא רוצה לבזבז על זה את זמן הלמידה. לא רוצה לבזבז עוד כוחות נפשייים ולא רוצה להתמודד עם הלחץ אם אעבור או לא. די. נמאס. גם לי יש גבול.

אני מנסה לנחם את עצמי בכך, שגם לאנשים שיש להם רשיון נהיגה - אין תמיד אוטו. לא מזמן רכשתי ידיד חדש, שאני חושבת שאקרא לו בבלוג נוש. שאלתי את נוש אם יש לו רשיון נהיגה. הוא ענה לי: "לפני ארבע שנים ב-17.7 קרו לי שניי מאורעות חשובים. מאורע אחד זה שעברתי טסט. מאורע שני זה שזו הייתה הפעם האחרונה שישבתי מאחוריי הגה." כנ"ל לגביי אנג'ל, שהוציא רשיון לפני בערך חמש שנים ומאז נהג פעם אחת. יש לי עוד הרבה דוגמאות מכל מני אנשים בשנות העשרים שהכרתי. חוצמזה, גם לאנשים מבוגרים לפעמים אין אוטו. להורים של נוש אין אוטו (זו, אגב, הסיבה שגם לו אין על מה לנהוג), וגם להורים של אמפטי אקסי ויש לי עוד כמה וכמה דוגמאות.

רשיון נהיגה בתוספת לרכב צמוד, זה איכות חיים. זה מאפשר ניידות נהדרת, שלא מתאפשרת לי. כמו סינדרלה אני נאלצת לחזור הביתה בחצות, בכל פעם שאני יוצאת, בגלל שאז זה האוטובוס האחרון. בסופי שבוע אני כלואה בבית כמו חיה בכלוב, כי אין אוטובוסים. לעיתים קרובות אני מוותרת על ללכת למקומות, כי אין לי כוח לקחת שניי אוטובוסים לכל כיוון. אין ספק שרשיון נהיגה פלוס רכב צמוד, זה משהו שמאד מקל על החיים.

אני שונאת את  זה שמעתה ועד עולם אהיה תלויה באוטובוסים, מוניות וחסדיהם של אנשים אחרים. אני פשוט שונאת את עצם המחשבה. אבל איזו אלטרנטיבה יש לי? מה עוד אפשר לעשות שעוד לא ניסיתי כדיי להשיג רשיון נהיגה?

סתם דוגמא: נסיעה מביתי לקיבוץ לקחה לי שלוש וחצי בארבע אוטובוסים, בזמן שברכב זה שעה ורבע. נסיעה מביתי לצד השני של עירי לוקחת לי שעה וחצי, בזמן שברכב זה עשרים דקות. גם תל אביב זו דוגמא נהדרת: אם אני רוצה לנסוע לתל אביב, אני צריכה ללכת לתחנת האוטובוס ליד ביתי, לחכות כמה דקות במקרה הטוב וחצי שעה במקרה הרע, לנסוע במשך עשרים דקות לפחות לתחנה המרכזית, לחכות שם עוד עשר דקות במקרה הטוב, לנסוע בין 50 דקות לשעה לתחנה המרכזית בתל אביב ושם לחכות עוד כדיי לקחת עוד אוטובוס לאן שאני צריכה בתל אביב. כל התהליך לוקח מינימום שעתיים בזמן שבאוטו זה פחות משעה.

אה, משהו ששכחתי לציין: בנוסף לכל הקשיים הטכניים העצומים שיש לי בנהיגה - חוש ההתמצאות שלי הוא איום ונורא. גם אם אכשהו הייתי מוציאה רשיון ואכשהו משיגה רכב - עדיין לא הייתי יכולה להשיג לשום מקום, לפחות לא בלי gps. אולי כן הייתי מצליחה ללמוד את הדרך למקומות בסיסיים כמו הקניון, אבל בשביל זה לא שווה לעשות רשיון.

די. נמאס לי לחפור על זה. לא יהיה לי רשיון וזהו. באסה. במיוחד לאור כל מה שהשקעתי בזה. אני נאלצת לוותר.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי ללא יוצא מן הכלל,

בשבוע שעבר התקשרה אליי מישהי שעובדת במוקד של פסיכומטרי, והציעה לי לעשות קורס שיתחיל בקרוב. הסברתי לה שאני לקוית למידה ורוצה לקבל הקלות בפסיכומטרי. ייקח קצת זמן עד שאעשה אבחון (האבחון מכיתה ז כבר לא תופס). בתגובה, היא סיפרה לי על קורס שמתחיל בסוף ספטמבר, כלומר בעוד ארבעה חודשים. בחינת הפסיכומטרי היא בסוף דמצבר. המועדים מאד מתאימים לי. הרי אני לא יכולה לחכות לקורס ואז להתחיל ללמוד. אני צריכה לשבת לבד וללמוד כמה חודשים ולכן לא יכולתי להצטרף לקורס שמתחיל בחודש הקרוב. בנוסף, אני אספיק לעשות עד ספטמבר אבחון חדש ולסדר לעצמי הקלות. 

אני מודעת היטב לעובדה שקשה לקבל הקלות בפסיכומטרי, ושזה לא ניתן באותה קלות שבה נותנים הקלות בתיכון - אבל הקושי אצלי באמת קיים. אני באמת לקוית למידה. באמת מגיע לי לקבל הקלות.

הייתה לי היום פגישת ייעוץ במוקד של הפסיכומטרי. הבחורה ששוחחה איתי הסבירה לי על שני סוגי קורסים. קורס אחד מתקיים במשך שלושה חודשים פעמיים בשבוע וכולל בערך 33 אנשים. הקורס השני מתקיים שלוש פעמים בשבוע והם מתחייבים שיכלול מקסימום עשרים אנשים. בנוסף, חיילים לא רשאים להכנס לקורס השני, כי את מרבית הכסף משלם הצבא ולכן הם עלולים לעשות "שכונה." בקורס השני כולם יהיו אנשים שמשלמים סכום כמוני.

שאלתי כמה זה עולה. היא שאלה אם אני חיילת משוחררת. אמרתי לה שעשיתי שירות לאומי. לפיכך, היא אמרה שאקבל הנחה. הקורס הראשון יעלה לי 4000 שקל והקורס השני 4400. היא אמרה שההבדל במחיר הוא לא משמעותי, ולכן כדאי לי לקחת את הקורס השני. בהחלט הסכמתי איתה. אני מקווה שהם לא יעלו על זה שלא הייתי אפילו שנה בשירות לאומי ובאמת יאפשרו לי את ההנחה הזאת.

אני עובדת בעבודה שבהחלט מאפשרת גמישות בשעות. כל העובדים האחרים, מלבדי (ומלבד בובי), הם או סטודנטים או תיכוניסטים או עובדים בעבודה נוספת. רובם עובדים בערך שלוש פעמים בשבוע לארבע שעות. אני היחידה שעובדת חמש פעמים בשבוע לשש שעות. כך שאם אלמד לפסיכומטרי - אני בהחלט יכולה להוריד את מכסת השעות ולהתפנות לקורס וללימודים.

אני חושבת שזה טוב שהלימודים גם יעסיקו אותי בשעות הפנאי. הריי אין לי מספיק תחביבים ורוב זמני הפנוי מתבזבז על לשבת מול הבלוג וללחוץ על "רענן" כדיי לראות אם נוספה תגובה או כניסה. עדיף לי להשקיע את זמני בלימודים.

נשאלת השאלה אם אני בכלל צריכה לעשות פסיכומטרי. הריי אני עדיין לא בטוחה מה אני רוצה ללמוד. יש דברים שלא דורשים פסיכומטרי. לפני כמה חודשים ביררתי ולכן אני יודעת שבמכללה מסוימת - אני יכולה ללמוד חינוך בלי לעשות פסיכומטרי, כי ממוצע הבגרויות שלי מספיק. מצד שני, הפסיכומטרי יפתח לי יותר אופציות. אני אוכל להיות בררנית מבחינת מוסדות שמציעים השכלה גבוהה.

האנגלית שלי על הפנים. אולי הפסיכומטרי סופסוף יגרום לי לשאול ספרי קריאה באנגלית מהספריה ולקרוא אותם, עד שיתחיל הקורס. כבר שנים אני רוצה לשפר את האנגלית שלי ולא עושה את זה.

משהו שמאד מטריד אותי הוא שהוריי יאלצו לשלם על הפסיכומטרי. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים עד כמה אני נחושה להיות עצמאית. לפני בערך שנה הגעתי למסקנה שככל שהם עוזרים לי יותר - כך יש להם יותר קלפים נגדי. חפרתי על כך אינספור פעמים בבלוג. כעת אאלץ לבקש מהם גם לממן לי אבחון וגם לממן לי פסיכומטרי, או לפחות לעזור לי בצורה משמעותית. אבל זה שווה את זה. אם באמת זה יפתח לי את הדלת לעתיד מקצועי טוב יותר - זה שווה את זה.

אם כבר מדברים על העתיד שלי: אני שוקלת להפסיק עם שיעורי הנהיגה. חלפו כבר יותר משנתיים מאז התחלתי ללמוד נהיגה. בסביבות ה-120 שיעורים על רכב אוטומט, כבר מאחוריי. כל הזמן הזה התעקשתי להמשיך. התעקשתי להלחם על זה. אני שוקלת לוותר כי בהחלט ייתכן שזה חסר סיכוי. אם היו אומרים לי שמה שנדרש ממני זה עוד 20 שיעורים כדיי לעבור טסט ולסיים עם זה - הייתי משנסת מותניים והולכת על זה, אבל מכיוון שבהחלט ייתכן שאעשה עוד 120 שיעורים ובכל זאת לא אצליח להשיג רשיון - אולי כדאי לוותר.

זה מתסכל ומעצבן ומעציב ונוראי ששנתיים של השקעה, המון המון המון כסף, המון המון המון כוחות נפשיים, המון המון המון טרטורים והמון המון המון מאמץ יירדו לטמיון - אבל לפעמים צריך לדעת לוותר. יש זוגות שבמשך חמש שנים ויותר עשו הפריות מבחנה ושילמו על זה המון המון המון כסף וזה עלה להם בהמון המון המון כוחות פיזיים ונפשיים ובסופו של דבר קלטו שזה בלתי אפשרי ועזבו את זה. אי אפשרות להביא ילד לעולם, זה בוודאי יותר מתסכל מאי יכולת להוציא רשיון נהיגה. אגב, אחי למד שנה וחצי בטכניון, אבל נכשל שם שוב ושוב ולכן בסופו של דבר הוא החליט לעבור לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שנה וחצי של לימודים וכוחות והשקעה ירדו לטמיון. אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך בכוח עוד שנה וחצי כאלה?

יש אנשים שמסתדרים בלי רשיון נהיגה. אבא של בובי למשל, הוא בן 75 ומעולם לא ישב מאחוריי הגה. עובדה שהוא הסתדר. חוצמזה, יש גם המון אנשים עם רשיון נהיגה, אבל בלי רכב. עובדה שהם שורדים.

כששאלתי את מורה הנהיגה שלי אם לדעתו אהיה מסוגלת להיות רשיון ואם לדעתו איי פעם לא אהיה מסוכנת על הכביש - הוא אמר שאני צריכה לחשוב על הנהיגה מחוץ לרכב. לשבת בבית ולשנן לעצמי סדרי פעולה וסיטואציות בכביש. אני לא מצליחה להביא את עצמי ללעשות את זה. בנתיים אני ממשיכה לבזבז המון המון המון כסף על השיעורים. לא חבל?

אולי לא כדאי להסתכל על זה כאל "להפסיק עם שיעורי הנהיגה" אלא כאל "להקפיא את רשיון הנהיגה." לעשות הפסקה של תקופה מסוימת ולהתפנות לדברים אחרים. אולי בתקופה אחרת בחיי, בה יהיה לי יותר כסף ויותר מוטיבציה לנהוג - אחזור לשיעורי הנהיגה. הריי האופציה תמיד פתוחה בפניי. אני צריכה לחשוב על זה ולהחליט.

אני מתה על בובי. אני חושבת שהוא מתוק ומקסים וסקסי. הוא גם חכם בטירוף. אני באמת מרגישה שאני לומדת ממנו הרבה ושהוא לומד ממני הרבה. בנוסף, לראשונה בחיי אני מסתכלת על מישהו שאני יוצאת איתו בגובה העיניים. תמיד הסתכלתי על הבחורים שיצאתי איתם או מלמטה, או מלמעלה. הפעם אני מרגישה שהוא שווה לי ולא שווה יותר ממני או פחות ממני.

עם זאת, לפעמים קשה לי עם ההבדלים המהותיים שיש בננו. אני ובובי שונים מאד. יש לנו ראיית עולם אחרת, מנטליות אחרת, תחומי עניין אחרים, אופי אחר והתנהגות אחרת. זה גורם לנו לתקלים לפעמים. קשה לי להתמודד עם זה שהוא סגור ולא ממהר לשתף אותי בדברים מסוימים. לו קשה להתמודד עם זה שאני כל כך פתוחה. למשל, לא מזמן הוא התוודה בפניי שהוא שונא שאני מדברת על גברים אחרים שהייתי איתם בעבר.

הוא עקשן והוא דעתן והוא קיצוני בדיעות שלו. קשה מאד לנצח אותו בויכוח. סחטנות לא פועלת עליו, גם לא "רגשי", גם לא מניפולציות. הוא יודע להיות רך, חם ואוהב אבל אי אפשר לסחוט את זה ממנו. גם מחמאות אי אפשר לסחוט ממנו. יש בזה יתרון כי כך אני יודעת שכשהוא מחמיא - הוא באמת מתכוון ועושה את זה מכל הלב, אבל לפעמים אני זקוקה למחמאה גם כשלא מתאים לו.

הוא מלך במיטה. יודע איך לגעת, איך לנשק, איך ללקק, איך ללטף ואיך לנוע בתוכי. הוא גם מכיר המון תנוחות שאני לא מכירה, ומלמד אותי המון דברים חדשים במיטה. זה נורא כיף ואני מאד אוהבת את זה. מצד שני, הוא לא מוכן לרדת לי ולא משנה כמה אני אבקש. אגב, הוא גם שיקר לי בנושא! כששכבנו בפעם הראשונה - שאלתי אותו למה הוא לא יורד לי, והוא אמר שאני צריכה להיות אחריי מקלחת. בפעמים אחרות, הייתי אחריי מקלחת והוא בכל זאת לא הסכים לרדת לי. בסופו של דבר גיליתי שהוא לא מוכן לרדת ולא משנה מה.  

לי קצת קשה לעבוד איתו. קשה לי לשבת איתו באותו חדר מבלי שנוכל לגעת אחד בשניה, או לדבר על היחסים בננו. הוא מסוגל לעשות את זה בקלות. הוא חושב שזה לא עניינם של העובדים האחרים ולכן שומר על דיסטנס בעבודה. שניה אחרי שאנחנו יוצאים מהמוקד - אנחנו מתנפלים אחד על השניה בחיבוקים ונשיקות וכינויי חיבה, אבל בתוך המוקד לבובי אין שום בעיה שנתנהג כמו קולגות.

הוא מסוגל להוציא אותי מדעתי, כמו ששום אדם לא מסוגל להוציא אותי מדעתי. לפעמים פשוט בא לי להכניס לו כאפה. מצד שני, הוא יודע לגרום לי להפוך לשלולית מרוב שאני נמסה. הוא ממחיש בדיוק רב את הביטוי "אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו". אבל לגמרי. הביטוי הזה הומצא עליו. בטח יש במילון ליד הביטוי "אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו" - תמונה של בובי, דג דגים.

הקשר בננו נמשך כבר חודשיים ועדיין אנחנו מגדירים את עצמנו כ"יוצאים" ולא כ"זוג." האמת שזה לא הטריד אותי כל כך. הקשר בייני לבין גוליבר, למשל, היה מבלבל, כי מצד אחד לא הגדרנו את עצמנו כזוג, אבל מצד שני תפקדנו בדברים מסוימים כמו זוג ובדברים אחרים לא תפקדנו לא זוג וזה בילבל אותי ולא ידעתי למה לצפות ממנו. לעומת זאת, הקשר עם בובי לא מבלבל, כי אני יודעת שגם אם הייתי חברה שלו - הייתי מקבלת ממנו בדיוק את אותו יחס.

החלטתי בכל זאת לברר למה בעצם הוא לא רוצה שנגדיר את עצמנו כזוג. דיברתי איתו על זה אתמול. בובי הסביר לי שכדיי להגדיר מישהי כחברה שלו - הוא צריך לאהוב אותה. זו הפעם הראשונה בחיים ששמעתי על דבר כזה. אני מכירה אנשים שכדיי להגדיר מישהי כחברה שלהם צריכים לפתח אליה רגשות, ואחרים שלא צריכים לפתח רגשות כדיי להכנס לזוגיות, אבל אף פעם לא שמעתי על בנאדם שצריך להיות מאוהב עד עמקי נשמתו כדיי להגדיר מישהי כחברה שלו.

שאלתי אותו אם יש לו רגשות כלשהם אליי. הוא אמר שהוא חושב שכן. גם אני חושבת שאני מפתחת אליו רגשות, אז נראה לי שהמצב סבבה. אני מקווה שהרגשות רק יילכו וייגברו. אף פעם לא הייתה לי אהבה הדדית. אני מקווה שהפעם זה יקרה, כי הוא באמת מתוק. אנחנו מעריכים אחד את השניה, מכבדים אחד את השניה, נמשכים אחד את השניה, קשורים אחד לשניה ומפתחים לאט-לאט רגשות רומנטיים אחד לשניה. זה נראה לי כמו בסיס טוב לקשר.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.