שלום לכל הבנים, הבנות ואלה שלא בטוחים בזהות המינית שלהם,
אני עצובה, מתוסכלת והעצבים שלי מרוטים. זה משהו שמאד מאפיין אותי בימים האחרונים. אני פשוט לא מצליחה להבין את העולם הזה. איך אנשים יכולים להיות כל כך אטומים ומעצבנים.
לפני כמה ימים התחלתי לסבול מאיזשהי בעיה גניקולוגית, כתוצאה מהגלולות שאני לוקחת. התקשרתי ל"כללית קול" וביקשתי תור לרופא נשים כמה שיותר מהר. ב"כללית קול" אמרו לי שאני מחויבת להשאר למעקב של שלושה חודשים, אצל הרופא האחרון שבדק אותי (לפני שבוע וחצי גם הייתה לי בעיה גניקולוגית דחופה, התקשרתי אליהם, הם הפנו אותי אליו והוא התגלה כבהמה). זה כל כך מקומם הקטע הזה. כל פעם שיש לי מקרה חירום מפנים אותי לכל מני רופאים, שנמצאים במקומות רחוקים ממני ברחבי העיר ואז מכריחים אותי להשאר למעקב.
כשאני מתלוננת בפניי האישה שעונה לי ב"כללית קול", אז תמיד יש לה את אותה תשובה:"אז אם זה כזה מקרה חירום - למה את לא פונה למיון נשים?" התשובה לכך היא פשוטה. זה לא עד כדיי כך חירום שזה מצריך מיון, אבל זה כן מספיק חירום כדיי לחכות רק יומיים-שלושה ולא שבועיים. מה לא ברור כאן?
בכל מקרה, היא אמרה שהרופא יכול לקבל אותי רק ביום חמישי בחמש. כשהלכתי לסופר והסתכלתי בסידור עבודה - ראיתי שיש לי משמרת ערב באותו יום. שאלתי את הקופאי הראשי מה אני צריכה לעשות, כדיי לשנות את זה והוא אמר לי לכתוב בצד של הסידור עבודה את הבקשה שלי ושמנהל הסניף יחזור מחופשה ביום רביעי ויבדוק את זה. מנהל הסניף באמת חזר היום. פניתי אליו ואמרתי לו את האמת: שיש לי תור לרופא ביום חמישי בחמש, ולכן אני מבקשת לעבוד באותו יום משמרת בוקר ולא משמרת ערב. הוא התחיל לצרוח עליי כמו מטורף. ממש האדים.
המנהל סניף אמר שהוא לא גננת ולא צריך לטפל בעניינים שלי ושאני צריכה להגדרתו "לעבוד נכון." הוא אמר שבקשות לסידור עבודה אפשר לכתוב רק ביום שישי, לפני שהוא מרכיב את הסידור. בתגובה, אמרתי את האמת, שקבעתי את התור רק ביום שני, כי לפני כן לא סבלתי מהבעיה. הוא אמר שכל מה שאני יכולה לעשות, זה לבקש מאחת הקופאיות להתחלף איתי בשעות. עניתי את האמת: שביקשתי משתיים מהן להחליף איתי והן לא הסכימו. הוא המשיך לצרוח עליי ואז אמר:"אז את יודעת מה? אל תבואי בכלל!" לשבריר שניה הרגשתי הקלה, אבל אז הוא הוסיף:"את תאבדי את מקום העבודה שלך." כבר עמדו לי דמעות בעיניים. הוא צרח עליי והשפיל אותי. ניסיתי להסביר לו שיש לי מקרה חירום והוא אמר לי:"תוציאי את המילים 'מקרה חירום' מהלקסיקון. פה זה מקום עבודה. את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה".
בסוף הקופאית הראשית התערבה, התקשרה לאחת הקופאיות שעובדות מחר בוקר וממש התחננה שתחליף איתי. הקופאית הסכימה והשינוי נרשם בסידור עבודה. ניסיתי להסדיר את הענינים עם מנהל הסניף. הוא לא הקשיב למילה שאמרתי. הוא חזר שוב ושוב:"לא מעניין אותי כלום."
טוב, אז לא הפסדתי את מקום העבודה שלי ואפילו הצלחתי לשנות את סידור העבודה. כביכול הייתי אמורה להרגיש מאושרת, אבל אני התאפקתי בכל כוחי שלא לבכות. מה זה חוסר האנושיות הזה? התגובה שלו הכי קוממה אותי בעולם. אנחנו אנשים. לפני שאנחנו מכונות שנועדו לשרת אנשים אחרים - אנחנו אנשים. מקרי חירום קורים לפעמים. דברים בלתי צפויים קורים לפעמים. אני אף פעם לא ביקשתי לשנות את סידור העבודה. פעם אחת היה לי מקרה חירום. מילא אם הוא פשוט לא היה מסכים, אבל למה הוא היה חייב להשפיל אותי על הדרך?
אני מסכימה איתו שבוס לא צריך להיות גננת ולא צריך להיות פוצי-מוצי, כי אז באמת העובדים לא יכבדו אותו ויעשו מה שהם רוצים. אבל הדרך שלו שגויה. הוא מגיע בבוקר ולא אומר שלום לאף אחד. הוא אף פעם לא מחייך. כל היום אני שומעת אותו צורח על כל העובדים. מעולם לא שמעתי אותו אומר מילה טובה. הוא עוין ואי אפשר לתקשר איתו. אבא של גוליבר אמר לי, שמנהל הסניף פשוט נשחק עם השנים ולכן עכשיו הוא תמיד כועס. אני לא מקבלת את זה. בנאדם שעובד עם אנשים חייב לדעת יחסי אנוש בסיסים.
אתם יודעים מה? אני אולי לא הקופאית הכי טובה מבחינת תפעול הקופה, אבל כל לקוח ולקוח יודע שהוא יקבל אצלי חיוך רחב, שאני תמיד אגיד "שלום", תמיד אגיד "תודה" ו"בבקשה" ושאני תמיד אומר "כל טוב" ו"יום נעים". אני משתדלת לתקשר איתם. למשל, אם מישהי למשל קונה הרבה חטיפים, אני תמיד אשאל:"למי יש יומולדת?" הם אוהבים את זה. הרבה לקוחות קיבלו את זה הרבה יותר בסלחנות, שעשיתי טעות עם הקופה, בגלל שקיבלו אצלי יחס אנושי חם. זה נראה לי בסיסי. זה הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר, לפי דעתי.
הגיע הזמן שחנויות בגדים יפסיקו לעודד אנורקסיה. היום נכנסתי לחנות במרכז העיר, וחיפשתי גופיה או חולצה. הכול היה פיצי עליי. מדידת החולצות ממש עשתה לי רגשי נחיתות. תבינו שאני לא מקל, אבל גם בהחלט לא שמנה. הגובה שלי הוא 1.75 וזו אחת הסיבות, שאני צריכה מידה קצת גדולה, ובנוסף, יש לי כמה קילוגרמים מיותרים. זה הכול. העניין הזה עם הבגדים הוא פשוט נורא. היה כבר עדיף אם הייתי שוקלת 250 קילו, בגלל שכל החנויות, הן או למידות גדולות מאד, או לברבריות.
כנראה שבעלי החנות עלו על טריק. פשוט להעסיק מוכרות במימדים של ברבי, כדיי שהבגדים הפיצים האלה יראו הגיונים על מישהי. אחוזת תסכול הלכתי לאחת המוכרות הברבריות האלה, ושאלתי אם יש משהו במידה קצת יותר גדולה, כי מצאתי רק מידה 1 או 2 ואני רוצה 3. המוכרת סקרה אותי ואמרה:"אז זה רק מה שיש שם." והמשיכה לפטפט עם המוכרות הברבריות האחרות. התחשק לי לשלוח את שתיי הידיים שלי לצוואר הכחוש שלה ופשוט לחנוק אותה.
בשיא הרצינות שזה לא בסדר. למה אני צריכה להיות אנורקסית כדיי למצוא חולצה נורמלית? לאישה הממוצעת אין גוף של דוגמנית. אולי כדאי שהחנויות יתחילו להתחשב בזה.
רבתי עם ג. חתיכת מריבה רצינית. אני לא יודעת מה יהיה עכשיו. מה שקרה זה שבמוצ"ש נפגשנו אני, היא, אנג'ל והחבר החדש שלה, שאני חושבת שאקרא לו בבלוג סשה (הוא רוסי כבד). ג התעצבנה אליי בגלל איזה דבר קטן, לא משנה עכשיו מה, ולכן התחילה לעשות לי פרצופים ולהתייחס אליי בצורה קרה. אני שונאת שונאת שונאת שהיא עושה את זה מול אנשים. תבינו, אין לי בעיה עם זה שהיא כועסת. קורה. כולם כועסים לפעמים, למרות ש-ג באמת יותר נוטה לכעוס מרוב האנשים.
מה שמקומם אותי הוא, שכל פעם שהיא כועסת עליי בעיצומו של מפגש חברתי, שכולל עוד אנשים, אז היא לא מחכה לסוף המפגש או לוקחת אותי אותי הצידה, אלא פשוט מראה את הכעס שלה מולם. זה נראה לי כל כך לא מכובד. זה לא עניינם! מה לא ברור בזה?
אני עוד איכשהו מסוגלת לקבל את זה, אם אנחנו מבלות בחברת אנשים, שהם חברים של שתנו. אנג'ל הוא ידיד ממש טוב של שתנו וגוליבר מאד קרוב לשתנו. גם אז זה לא כיף בכלל שהיא עושה לי פרצופים, אבל להם כבר יש דעה מגובשת עליי. הם אוהבים אותי, הם יודעים שאני בסדר, והם יודעים שאני ו-ג חברות טובות ושהמריבה עוד מעט תחלוף. הבעיה האמיתית שלי היא, כש-ג מתנהגות ככה ליד אנשים שהדעה שלהם עליי לא מבוססת ולכן הם מושפעים מכל דבר כזה. החבר שלה, למשל, ראה אותי פעם ראשונה בחיים. חמש דקות אחריי שהוא ראה אותי פעם ראשונה בחיים, הוא ראה את החברה הכי טובה שלי כועסת עליי. מן הסתם שזה ישפיע על דעתו עליי לרעה. זה לא שהוא מכיר אותי. מבחינתו מה שהוא רואה זה מה שיש.
אלף פעמים דיברתי איתה על הנושא הזה. שלא נעים לי שהיא מתנהגת אליי ככה ליד אנשים ושבבקשה-בבקשה-בבקשה תחכה לסיום המפגשים החברתיים או תיקח אותי הצידה. כל פעם היא אמרה:"אבל אם לא היית מעצבנת אותי - לא הייתי כועסת ואז לא הייתה בעיה." זה מזכיר לי שכשהייתי ילדה, אבא שלי שפוצץ לי את הצורה, היה אומר:"אם לא היית מעצבנת אותי - לא הייתי מרביץ לך."
ג היא בנאדם שכועס בקלות יותר מרוב האנשים. אני מקבלת את זה אצלה. אין לי בעיה (למרות שזה כמובן לא כיף) לספוג את הכעס שלה כשאנחנו שתנו לבד. היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו מאד מאד מאד אוהבות אחת את השניה, ואני יודעת שהתקפי הכעס שלה הם קצרים, ואחריהם אנחנו תמיד מדברות ומלבנות בעיות. הבעיה שלי היא כשהיא מתחילה להראות כעסים ליד אנשי אחרים, במיוחד אם מדובר באנשים שלא מכירים אותי טוב, דעתם עליי עדיין לא מבוססת וכל מקרה כזה עלול להשפיע עליהם.
החלטתי הפעם לא לקבל את זה. היום בטלפון ניסיתי להסביר לה כמה היא פגעה בי במוצ"ש. ג ממש לא קיבלה את מה שאמרתי. היא אמרה שהיא בכלל לא כעסה עליי, בכלל לא עשתה לי פרצופים ובכלל לא התייחסה אליי לא יפה. השיחה התלהטה. ניסיתי לתת לה דוגמאות והיא אמרה שהן ממש גרועות ולא מראות על כלום. בסוף השיחה הסתיימה בכך שהיא ניתקה לי בפרצוף. שלחתי לה sms זועם והיא השיבה לי בשלל smsים. כך נוצר מצב שכל המריבה התנהלה בהודעות טקסט. ככה אי אפשר באמת לפתור דברים. אחריי בערך 10 הודעות שכל אחת שלחה בתורה, כתבתי לה את האמת. שאני מאד אוהבת אותה ומאד אוהבת להפגש איתה לבד, אבל שונאת להפגש איתה עם אנשים אחרים. בתגובה, היא שלחה לי הודעה שאם ככה, כדאי שגם לא ניפגש לבד. כך המריבה נגמרה לעת עתה. איזה עצבים.
אוי, גוליבר גוליבר גוליבר. מה אני אעשה עם גוליבר? מצד אחד, יש בו כמה תכונות מקסימות שגורמות לי כל כך להנות בקרבתו. מצד שני, יש בו כמה תכונות שכל כך פוגעות בי, עד שקשה לי לעמוד בזה. כשישנתי אצלו במוצ"ש, ניהלנו שיחה מאד ארוכה על היחסים בננו. אין לי כוח לפרט עליה. אני רק אגיד שהיא הותירה אותי מהורהרת לגביי מה יהיה איתנו הלאה. לא, אין סיכוי שנהפוך לזוג רציני. הוא לא רוצה ואני לא רוצה. השאלה היא רק אם אני כן רוצה את היחסים שלנו, כמו שהם עכשיו (אני אפרט על המצב בננו באחד הפוסטים הקרובים. באמת שאין לי כוח לזה כרגע. גם ככה הפוסט הזה באורך הגלות).
גם ממש קומם אותי שהוא לא התקשר אליי מאז שיצאתי מהבית שלו. ישנתי אצלו במוצ"ש וחזרתי הביתה ביום ראשון אחר הצוהריים. בדרך כלל אני מתקשרת אליו בערך פעם ביומיים, וגם הוא מתקשר מדי פעם. מכיוון שאני זו שמתקשרת לעיתים הרבה יותר קרובות ממנו - החלטתי להניח לזה הפעם ולחכות שהוא יתקשר. הוא לא עשה את זה.
טוב, אולי בעצם זה לא נורא. זה לא שעברו שנים. היינו ביחד עד ראשון בצוהריים ועכשיו בסך הכול רביעי בערב. אני גם יודעת שהוא ממש שונא לדבר בטלפון ואף פעם לא מתקשר לאף אחד, בזמן שהוא בטכניון. הוא גם במצב כלכלי לא-משהו ובטכניון אין לו שיחות בזק. הוא מעדיף לחכות עד שיחזור הביתה בימיי חמישי מאשר להתקשר מהפלאפון. את כל זה אני מבינה. אני חושבת שהסיבה שלקחתי את זה קצת קשה, שהוא לא התקשר, היא הבעיות הגניקולוגיות, שאני סובלת מהן.
הבעיות האלה נגרמות לי מהגלולות. לפני שהכרתי את גוליבר - אף פעם לא לקחתי גלולות. רק בגלל שהוא לא מסוגל להשתמש בקונדומים - התחלתי לקחת אותן. גוליבר יודע שהבעיות באות והולכות כל הזמן. מה, הוא לא דואג לי מספיק כדיי להתקשר לבדוק מה שלומי ואם המצב הבריאותי שלי נפתר? הרבה כאן מוטל על הכף. הריי בפעם האחרונה שהייתי אצל הרופא, הוא נתן לי סוג חדש של גלולות ואמר שננסה אותן ואם התופעות לוואי יהיו שוב נוראיות - אולי אני אצטרך לשקול לוותר על גלולות בכלליות. אם באמת זה יקרה - אני וגוליבר נצטרך לחשוב ברצינות מה נעשה. הריי אנחנו צריכים להשתמש באמצעי מניעה כלשהו.
ועוד משהו: בלי קשר ליחסים בננו, אני חושבת שמן הראוי שגוליבר ידאג לבריאות שלי. אני ממש מפחדת שכל הבעיות הגניקולוגיות האלה עוד יפגעו לי בפוריות ואני לא אוכל ללדת בעתיד. מלבד זאת, הבעיות האלה מאד מציקות פיזית. לא וויתרתי על הגלולות עד עכשיו, רק למען עתיד הקשר שלנו. אז אם אני סובלת מהתופעות לוואי האלה ומטרטרת כל הזמן לרופאי נשים, שהמפגש איתם כל כך לא נעים (לא, זה לא כזה כיף לחשוף את הכוס שלי, כל כמה ימים, לגברים מזדקנים וזרים) ואם אני צריכה לפנות בשביל זה זמן וכוחות פיזיים ונפשיים ומליון אוטובוסים ולסכן את מקום העבודה שלי - כדיי אכן להגיע לרופאים האלה, אז גוליבר יכול לפחות להתקשר לראות איך הולך, לא?
אולי אני קשוחה איתו מדי. הוא הריי לא ידע שאני עוד פעם סובלת מבעיות גניקולוגיות. אם הוא היה יודע - הוא היה בוודאי דואג לי ומתקשר שוב ושוב לשאול מה קורה עם זה. מצד שני, אם הוא היה מתקשר לראות מה שלומי בכלליות - הוא היה יודע. זה עד כדיי כך פשוט, לא?
אני מרגישה שאני צריכה שינוי בחיים שלי. אני מרגישה שאני לא ממצה את עצמי. אני ממש מפחדת להתקע בעבודה הזאת להרבה זמן. יש בסופר קופאיות שעובדות בזה, כבר שנים על גביי שנים. אני לא רוצה לעסוק כל החיים בקופאיות. מצד שני, אני לא מאמינה בעצמי מספיק, כדיי להזיז את התחת ולנסות לבדוק לאיזה אוניברסיטאות או מכללות אני יכולה להתקבל. אני מפחדת. כל העתיד שלי מפחיד אותי. אין לי מושג מה יעלה בגורלי וזה גורם לי להרגיש חוסר שליטה בחיים שלי. מה אני אעשה?
בשבוע שעבר היה לי קול מהעבר. מישהי שהייתה חברה שלי בתיכון ומאז התרחקנו בהדרגה. יצא לנו לדבר וגילינו כמה התגעגענו אחת לשניה. נפגשנו לפני כמה ימים והיה מעולה. יצא לי לדבר היום עם חברה נוספת שהייתה לי בתיכון, וגם היא הראתה נכונות מאד גדולה להפגש ולהשלים פערים. אולי זה הזמן לחדש קשרים ישנים. אני באמת מרגישה שאני צריכה שינויים בחיים שלי.
כן, אני יודעת שקיטרתי הרבה בפוסט הזה. כן, אני יודעת שזה היה קצת מעיק. מצטערת. חשתי צורך מטורף לפרוק. רק שתדעו שיש גם המון דברים טובים בחיים שלי. פשוט רציתי לפרוק את כל הרע, כדיי שאוכל להתפנות לטוב. מזל שיש לי את הבלוג.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
