היי לכל קוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שבחודשים האחרונים יצאתי עם בחור, שבחרתי לקרוא לו בובי בבלוג. יום אחד, לפני בדיוק ארבעה שבועות, בובי בא אליי. דיברנו, צחקנו, היינו על המחשב, שכבנו, הכול היה כרגיל. פתאום שמתי לב שמשהו מטריד את בובי. שאלתי מה קרה. הוא לא רצה להגיד אבל סחטתי את זה ממנו. הסתבר שלבובי יש רגשות מאד חזקים אליי ושהוא מטורף עליי וטוב לו בחברתי, אבל בגלל תסבוכים שלו עם עצמו - הוא לא חושב שהוא יכול להיות כרגע עם אף אחד. זה לא קשור אליי בשום צורה. הוא פשוט מתוסבך עם עצמו. עלתה האופציה שניפרד. שננו לא רצינו. אני התחלתי לבכות. להפתעתי גם בובי התחיל לבכות. בחיים לא חשבתי שאני אראה אותו בוכה. בסופו של דבר החלטנו לצאת להפסקה של שבועיים, כדיי שבובי יראה אם הוא יכול לחיות בלעדיי ואם הוא יכול להתגבר על התסבוכים שלו.

במהלך ההפסקה היה לי מאד קשה. אני ובובי הרי עובדים ביחד. בזמנו אני הייתי מתחילה לעבוד כל יום בשלוש ובובי היה מתחיל לעבוד כל יום בארבע. יום אחרי ההחלטה לצאת להפסקה, הגעתי לעבודה במצב נפשי נורא. פשוט התיישבתי מול המחשב והתחלתי לבכות. הלכתי אחרי פחות משעה, כי ידעתי שלא אוכל להתמודד עם להיות איתו באותו חדר.

בובי עובד באופן קבוע בימים ראשון, שני ורביעי. ביום שני הרי הלכתי בדיוק כשהוא הגיע. ביום רביעי עבדנו ביחד והיה לי מאד קשה להיות איתו באותו חדר. באותו ערב התקשרתי אליו ודיברנו וגיליתי שגם בובי מתגעגע אליי וגם לו קשה. אחר כך לא יצא לנו להפגש שבוע, כי הרי חמישי הוא לא עובד, שישי ושבת המוקד היה סגור, ראשון ושני היה חג שבועות ושלישי הוא לא עובד.

ביום רביעי אני ובובי התחלנו פרוייקט חדש בעבודה. עשו לנו חפיפה של שבע שעות. היה לי מאד קשה לשבת איתו שבע שעות בחדר אחד, אחריי שבוע של געגועים מטורפים. אחריי החפיפה לקחתי אותו הצידה ושיתפתי אותו במה שאני מרגישה. אמרתי לו את האמת: שאני בכלל בכלל בכלל לא כועסת. אני רק עצובה. הסברתי לו כמה קשה לי. בובי מאד כאב את את כאבי. הוא גם הסביר לי שגם לו קשה באותה מידה וגם הוא מתגעגע אליי. יחד עם זאת, בובי חושב שמגיע לי משהו יותר טוב. הוא שוב הסביר לי את התסבוכים שלו.

היום הזה היה נקודת מפנה. עד אותו יום רביעי הייתי בטוחה שאני רוצה את בובי ויהי מה. שאני לא רוצה לוותר עליו בשום פנים ואופן ושאני בטוחה שאני רוצה שנחזור להיות בקשר אחריי ההפסקה. השיחה הנ"ל גרמה להבין עד כמה באמת בובי מתוסבך, ועד כמה באמת הקשר איתו לא מתאים. שננו החלטנו לחכות עד יום ראשון, היום שבו עמדו להסתיים השבועיים הפסקה.

ביום ראשון אחריי העבודה הלכנו לאיזה ספסל ודיברנו. הסברתי לבובי את האמת: שאני מתה עליו, שיש לי רגשות מאד חזקים ושאני מרגישה אליו חיבור מאד חזק, אבל שאני חושבת שהקשר הזה לא מתאים. בובי חיבק אותי בחום. שאלתי אותו מה הוא עמד לומר לי. הוא אמר שעמד לבקש הארכה בקבלת ההחלטה.

בכל מקרה, המפגש הנ"ל נמשך יותר משעתיים. שננו התפרקנו שם לגמרי. שיננו את דעתנו אולי 12 פעמים במהלך הפגישה. נפרדנו ואז הצעתי לו לבוא אליי למחרת. שוב החלטנו להפרד ואז התנשקנו. שוב נפרדנו ואז התחלנו לומר אחד לשניה עד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה. שננו לא רצינו להפרד אבל ידענו שזה הדבר הנכון לעשות. בסופו של דבר החלטנו לסיים עם זה סופית ונפרדנו בחיבוקים, נשיקות וקריאה בשמות חיבה.

כמה ימים אחר כך, ביום רביעי, אבא של בובי שבר את הרגל. אבא שלו הוא בן 75 וחולה דיאליזה כבר 14 שנה. כבר 14 שנה בובי הולך איתו שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה בבית חולים לכמה שעות. באותו יום אבא של בובי נפל או שעיקם את הרגל (אני לא יודעת בדיוק פרטים מדויקים) ואז כאבה לו הרגל. הוא הלך לבית חולים ועשו לו צילום. הרופא אמר שזה נקע. למחרת אבא של בובי הלך לדיאליזה והרגל המשיכה לכאוב לו מאד. הוא החליט שאם הוא כבר בבית חולים הוא שוב יעשה צילום. הוא עשה. הסתבר שזה שבר מורכב. חתיכת רשלנות רפואית מה שקרה שם.

בכל מקרה, כמובן שידעתי שמקרה של אדם בן 75 ששובר את הרגל, זה לא כמו מקרה של בנאדם בן 20 ששובר את הרגל. הנחתי שאבא של בובי יהיה בבית חולים כמה ימים ושלבובי יהיה קשה. לפיכך, התקשרתי לבובי והבהרתי לו שאם הוא צריך משהו, כל דבר, כגון חיבוק, שיחה, סתם לשבת ביחד, או כל דבר אחר - אז אני שם בשבילו. הבהרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בכל שעה ואני אתמוך בו. בובי מאד העריך את זה. התחלנו לדבר בטלפון כמעט כל יום כשאני כל פעם יזמתי שיחות (לבובי אין שיחות יוצאות).

רק שבוע לאחר מכן גיליתי עד כמה המצב חמור. ביום חמישי האחרון יצאתי להשתכר עם מישהי מהעבודה. בובי ידע שאני עומדת לצאת איתה, במטרה להשתכר. באמצע הבילוי הוצאתי את הפלאפון, כדיי להסתכל על השעון ואז ראיתי שבובי שלח לי הודעה:"היי, קטנטונת, מה נשמע?" ההודעה מאד ריגשה אותי כי בובי תמיד נהג לכנות אותי קטנטונת בתקופה שהיינו ביחד.

בשתיים בלילה, כשעליתי על האוטובוס הביתה, התקשרתי אליו. בסוף נוצר מצב שדיברנו יותר משעתיים, עד אחריי ארבע. מסתבר שבובי שלח לי את ההודעה כי דאג לי. הוא ידע שאני הולכת להשתכר ורצה לוודא שאני בסדר. מאד הערכתי את זה. המשכנו לדבר ואז קרה הבלתי יאומן. בובי נפתח בפניי. אני רוצה שתבינו שבובי הוא אדם מאד סגור. זה מאד מאד מאד נדיר שהוא נפתח בפניי מישהו. מסתבר שהמצב של אבא של בובי פי מליון יותר חמור ממה שחשבתי, מסתבר שאבא שלו עדיין בבית חולים, ושהוא לא עומד לחזור הביתה. המצב של הרגל איום ונורא, המצב של הכליות שלו איום ונורא (הוא הרי חולה דיאליזה) ומסתבר שגם מצב הלב שלו איום ונורא (הוא עבר ניתוח לב פתוח לפני כמה שנים). מסתבר שאבא של בובי לא מסוגל לתפקד ולא מסוגל לזוז מהמיטה, וכנראה שהוא כבר לא יהיה מסוגל לעולם. מסתבר שאבא של בובי יישאר בבית חולים עד יום שני הקרוב ואז יעבור לבית הבראה. כנראה שאבא של בובי לעולם לא ישוב הביתה.

בגילוי לב נדיר, בובי סיפר לי שאבא שלו מדבר ללא הפסקה על זה שהוא מרגיש שהוא עומד למות, ושגם אם לא ימות בשבועות הקרובים - לעולם לא יחזור הביתה. בובי אמר שאבא שלו אומר לו את זה עשר פעמים ביום, ולבובי נורא קשה להתמודד עם זה. בובי סיפר לי שעכשיו הוא אפילו כבר לא יוצא לדוג (בובי מאד אוהב לדוג. החיים שלו סובבים בדרך כלל סביב זה), אלא רק כל הזמן או בבית חולים או בבית. בובי סיפר לי שעצוב לו נורא.

לבי יצא אליו. הבהרתי לו שאני שם בשבילו. לא יכולתי לומר לו שיהיה בסדר, כי ידעתי שלא יהיה בסדר, אז נתתי לו מלא מלא מלא נשיקות דרך הפלאפון. חשבתי שאולי זה יקל מעט על כאבו. הבהרתי לו כמה הוא חשוב לי ושהוא יכול לסמוך עליי. בובי מאד העריך את זה. אני מאד הערכתי את זה שהוא נפתח בפניי. אני רוצה להדגיש עד כמה בובי בנאדם סגור. אני זוכרת שלאורך כל הקשר חשבתי שאני לא יודעת עליו כמעט כלום ואז בפרידה שלנו בובי אמר לי שאני פשוטו כמשמעו, יודעת עליו יותר מכל בנאדם אחר בעולם.

משיחה על אבא שלו, השיחה גלשה לעד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה. נתנו אחד לשניה מלא נשיקות בפלאפון והתחלנו לדבר על עד כמה אנחנו מתגעגעים אחד לשניה ולאיזה דברים בדיוק אנחנו מתגעגעים. בובי סיפר לי שהוא מתגעגע בטירוף לריח שלי וללנשק אותי מאחוריי האוזן ולצורה שבה הייתי מביאה לו קורנפלקס (הוא מכור). אני גם סיפרתי על מליון דברים שאליהם אני מתגעגעת בבובי. גם כינינו אחד את השניה במליון כינויי חיבה. אחר כך גם דיברנו על דברים מיניים שאנחנו מתגעגעים אליהם. בובי אמר שהוא מתגעגע לזה שהייתי אומרת לו "תסתכל עליי" כל פעם שהייתי יורדת לו. אני אמרתי לו שאני מתגעגעת לצורה שהוא היה מנענע את האגן בזמן שהיה בתוכי. המשכנו לדבר על זה. כמעט הגענו לסקס בטלפון. באותה שיחה בובי גם הזמין אותי לארוחת דייגים אצל חבר שלו, ביום ראשון אחריי העבודה.

במהלך הסופשבוע דיברנו עוד כמה פעמים בפלאפון. גם בשיחות האלה קראנו אחד לשניה בכינויי חיבה, נתנו מליון נשיקות דרך הפלאפון ודיברנו על עד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה. באחת השיחות שאלתי את בובי אם הוא יכול לבוא יותר מוקדם לעבודה ביום ראשון. העניין הוא כזה: בפרוייקט שבו אנחנו עובדים יש משמרת בוקר ומשמרת ערב. משמרת בוקר זה מתשע עד שתיים. משמרת ערב זה מארבע עד תשע וחצי. אני מבקשת לעיתים קרובות לעשות כפולות. במצב כזה אני נותרת חסרת מעש בין שתיים לארבע ותמיד נורא משעמם לי. בובי עובד ערב, כלומר מתחיל לעבוד בארבע. ביקשתי שיבוא יותר מוקדם כדי לארח לי חברה. בובי אמר שהוא ישתדל ושהוא מקווה שזה יסתדר לו עם הלוח זמנים של הביקור בבית חולים.

בסוף זה כן הסתדר ובובי הגיע ברבע לשלוש. התחבקנו ארוכות ואז הלכנו לאיזה פארק. שכבנו אחד ליד השניה ודיברנו ואז התנשקנו. בובי נישק אותי בעדינות וביסודיות. היה כל כך טוב להרגיש אותו שוב. היה כל כך טוב להיות בין הידיים שלו. התנשקנו והתחבקנו והתכרבלנו אחד בשניה. גם התמזמזנו קצת אבל לא הגענו יותר מדי רחוק, כי כאמור היינו בפארק ציבורי.

אחריי שהתנשקנו בובי שלף מהתיק מילקי עם פצפוצים. מילקי עם פצפוצים זה קטע שלי ושל בובי. לפני כמה זמן התלוננתי לו על כך שאני מתה על מילקי עם פצפוצים, ושבזמן האחרון אני לא מוצאת את זה בשום מקום. בובי הבטיח לי בזמנו שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג לי מילקי עם פצפוצים. הוא הלך לשלוש סופרים בשביל זה עד שמצא. ממש הערכתי את זה. מאז הוא הביא לי עוד כמה פעמים מילקי, ובכל פעם נמסתי מחדש.

המשכנו להתנשק ולהנות אחד מחברת השניה. מצד אחד, נורא נהניתי. מצד שני, ידעתי שזה מתכון להפגעות.שאלתי את בובי מה קרה שם. בובי ניסה להתחמק ולהתבדח. התעקשתי. אמרתי שאני יודעת שנפרדתי ושאלתי האם זה אומר שאנחנו עומדים לחזור. לבובי לא הייתה תשובה בשבילי. האמת שבעצמי אני יודעת שזה לא יהיה מעשה נכון לחזור. הקשר הזה פשוט לא נועד להיות.

אמרתי לבובי:"אני לא רוצה להפגע."

הוא ענה לי:"אני לא אפגע בך."

עניתי לו:"אני יודעת שאתה בחיים לא תפגע בי בכוונה, אבל זה מה שיקרה."

בובי שאל מה אני רוצה.

אמרתי לו שאני לא יודעת.

הוא שאל:"את רוצה להתרחק ממני?"

עניתי לו שממש לא. זו האמת. אני הריי מטורפת עליו.

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יתרחק.

עניתי לו שממש לא. זו האמת. הרי גם הוא מטורף עליי.

כך המצב נותר ללא פתרון.

אחרי שעה היינו חייבים ללכת לעבודה. קמנו מהדשא והלכנו למוקד. במהלך כל המשמרת דיברתי עם ל (מי שקרא את הפוסט הקודם יודע מי זה ומה הסיפור איתו. מי שלא יודע או לא זוכר, מוזמן ללחוץ על הלינק ולקרוא). היה לי נחמד לצחוק עם ל. אחרי העבודה שוב הלכנו לאכול גלידה.

החלטתי לספר לו את כל סאגת בובי. סיפרתי לו הכול. ל הקשיב בתשומת לב. אמרתי ל-ל שזה עסק ביש. ל אמר שלפי דעתו יש לי שתי אופציות: או לחזור לבובי, או לנתק איתו קשר. אמרתי לו ששתי האופציות לא ריאליות. אני ובובי לא הולכים לחזור. הוא אמר:"אז מה השאלה בכלל?" הסברתי ל-ל שאני לא הולכת לנטוש את בובי בתקופה שנראית לי הקשה ביותר בחייו. חוצמזה, זה לא שאני נשארת איתו בקשר מתוך רחמים, אני באמת ובתמים מטורפת עליו.

אמרתי ל-ל את האמת: שמה שמטריף אותי זה ששוב נכנסתי לעולם של גבולות פרוצים ולהיות באוויר. אמרתי ל-ל שהשבועיים של ההפסקה היו לי נורא קשים. אמרתי לו שגם הפרידה הייתה לי קשה מאד, אבל באיזשהו מקום היא גם הייתה הקלה, כי ידעתי שאני כבר לא עומדת באוויר ושהכול סופי. עכשיו שוב הכול חזר להיות באוויר.

במהלך השיחה בננו גם אמרתי ל-ל שבפעם הקודמת שישבנו ביחד, בשבוע שעבר, הייתה לי הרגשה שהוא מתחיל איתי. ל הסביר לי שזה נכון שיש לו משיכה אליי ושאני בעיניו נורא חמודה. הוא גם התוודה בפניי שהוא בתול. עד לפני שנה בערך הוא לא ידע לתקשר עם בנות. לפני שנה הוא החליט להפסיק עם זה ומאז הוא מפלרטט עם כל דבר שזז. יחד עם זאת, אני בעיניו מיוחדת. למרות זאת, הוא לא יעמוד בדרכו של בובי. הוא יודע שיש לי איתו המון דברים לא פתורים, וזה בסדר אם אני ו-ל נישאר רק ידידים. שמחתי לשמוע את זה.

אז זהו. זה כל הסיפור. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. אני ובובי עכשיו הדבר הכי לא מוגדר בעולם. אנחנו לא זוג, אנחנו לא ידידים, אנחנו בוודאי שלא יזיזים. אנחנו רק שניי אנשים שיקרים אחד לשניה ושמתקשים לנתק קשר.

רציתי לכתוב בפוסט הזה על עוד נושאים, אבל הפוסט גם ככה ארוך מדי, אז אני אוותר ואכתוב פוסט נוסף בימים הקרובים.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

לפניי יומיים הגיע בחור חדש לעבודה. אני חושבת שאקרא לו בבלוג ל. ל נראה לי מהרגע הראשון בחור חביב ומשעשע. אתמול במהלך העבודה יצא לנו לדבר ולצחוק קצת. כשיצאנו מהעבודה - גילינו שאנחנו פונים לאותו כיוון כי אנחנו לוקחים אוטובוס מתחנות שקרובות אחת לשניה. בדרך לתחנה, יצא לנו לדבר עוד קצת. נהניתי לדבר איתו והתחשק לי גלידה, ולכן הצעתי לו לאכול איתי גלידה ולהשאר עוד קצת במרכז העיר. הוא הסכים.

קנינו גלידה ואז התיישבנו על איזה ספסל והמשכנו לדבר. במהלך השיחה התרשמתי שאני מוצאת חן בעיניו. הוא השתדל לשבת כמה שיותר קרוב אליי, נגע לי בשיער, הסתכל לי ישירות לתוך העיניים ועוד כל מני דוגמאות קטנות. העניין היה לי דיי ברור. לי היה מצב רוח טוב והמון אנרגיות וסיפרתי דברים מצחיקים בקצב. בקלילות ובפשטות גם שיתפתי אותו בדברים מצחיקים שקרו לי עם אנשים שיצאתי איתם, כולל דברים מיניים.

אחריי בערך שעה עלינו כל אחד לאוטובוס שלו ונסענו הביתה. הישיבה הזאת איתו הותירה אותי מהורהרת. קיבלתי את הרושם שהוא היה רוצה שיקרה בננו משהו (אני לא בטוחה אבל ככה זה נראה), והגעתי למסקנה שמאד לא כדאי שזה יקרה. קודם כל, כי אני רוצה להיות לבד עכשיו. עבר רק שבוע וחצי מאז הפרידה מבובי. דבר שני, כי ל עובד איתי. אם יקרה בננו משהו - זה יהיה כבר הבחור השלישי מהעבודה שיהיה לי איתו משהו.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שלפני כמעט ארבעה חודשים, באחד הימים הראשונים שלי בעבודה, הלכתי לביתו של מישהו שעבד איתי והוא זיין אותי בתחת בניגוד לרצוני (לא, הוא לא אנס אותי. היה שם סיפור מורכב). אחר כך, מן הסתם היה לי קשה מאד לעבוד איתו באותו חדר בכל יום בעבודה. כמה ימים אחר כך ד עזב. שלושה שבועות אחריי המקרה עם ד, התחיל הסיפור שלי ושל בובי. הריי בובי גם עובד איתי. התחלנו לצאת והקשר נמשך כמעט שלושה חודשים. שבועיים לפני תום הקשר יצאנו להפסקה. היה לי מאד קשה לראות אותו בעבודה ולשבת איתו באותו חדר בזמן ההפסקה, וגם עכשיו כשהקשר נגמר - לעבוד עם בובי זה לא פיקניק, כי זה מקשה עליי להתגבר עליו.

גם ככה אנשים מרכלים עליי ועל בובי כמו משוגעים. אין לי שום חשק שיתחילו לרכל עליי ועל בחור נוסף מהעבודה. אין לי גם שום חשק לאכול סרטים. המוקד שאנחנו עובדים בו עכשיו הוא רק חדר אחד. אין שום סיכוי שאני אהיה מסוגלת עוד פעם לעבוד באותו חדר עם ל, אם יקרה בננו משהו. על אחת כמה וכמה כי גם בובי יישב בחדר הזה.

אני יודעת שהפיתרון הפשוט ביותר הוא להיות ידידה של ל, ופשוט לא לעשות איתו שום דבר מלבד דברים שקשורים לידידות טהורה. הבעיה היא שאני לא סומכת על עצמי. אני מאד מפחדת שאם הוא יציע לי משהו - אני לא אדע לסרב. תמיד היה לי קשה לומר "לא". על אחת כמה וכמה - אני זו שיזמה הרבה פעמים, גם לגביי אנשים שלא הייתי בטוחה לגביהן.

כבר כמעט ארבע שנים לא הייתי לבד. תמיד היה איזשהו גבר בחיים שלי. בין אם מדובר בקשר, סטוץ, יזיזות או מצב לא מוגדר. חוק בלתי כתוב מימש את עצמו שוב ושוב: חוק שלושת השבועות. תמיד אחרי שלושה שבועות או פחות, שגבר כלשהו יצא לי מהחיים - גבר אחר נכנס לי לחיים. מבחינת אורך הקשרים גם היה חוק בלתי כתוב: חוק החודשיים. בכל פעם שיצאתי עם מישהו, אז אחריי בסביבות חודשיים - היה אפשר לראות את הסוף באופק.

היו לי הרבה סטוצים והרבה יזיזויות במהלך השנים. אני חושבת שאין רע בסטוץ או ביזיזות, אם בחורה שלמה עם עצמה ובאמת עושה את זה כי זה עושה לה טוב. אני כן רואה פסול בחלק ניכר מהסטוצים והיזיזויות שהיו לי כי עשיתי את זה לא רק בשביל הכיף שבסקס וסיפוק החרמנות. עשיתי את זה כי בזמן סקס זה היה זמן היחיד שבו הרגשתי שאני עושה משהו כמו שצריך, הזמן היחיד שבו הרגשתי שאני גורמת למישהו עונג, הזמן היחיד שבו הרגשתי שאני לא כאב ראש, הזמן היחיד שבו הרגשתי משוחררת והזמן היחיד שהרגשתי שמישהו מרכז בי את כל תשומת ליבו. כן, היה לי ביטחון עצמי מאד נמוך.

כבר כמה וכמה פעמים הבטחתי להפסיק עם זה. כמה וכמה פעמים יצאתי בהצהרות שאם יהיה לי סטוץ - זה יהיה מהסיבות הנכונות. שוב ושוב לא עמדתי בזה. במקרים של הרבה מהסטוצים ידעתי ששניה אחריי שנסיים להזדיין, הגבר לא יקדיש לי יותר מחשבה ושאני לא משמעותית עבורו, אבל הרגשתי שבשניות הספציפיות שאני בין הידיים שלו, אני הדבר הכי משמעותי שיש לו. שהוא לא מתעסק בשום דבר חוץ מבי. שאני באותם רגעים הדבר הכי חשוב בעיניו. הקוצ'רית שלי היא זו שאמרה לי:"אבל, נונה, באותם רגעים את לא הדבר הכי חשוב בעיניו. הסקס הוא הדבר הכי חשוב בעיניו."

אין לי מושג איך זה להיות בלי גבר בחיים שלי. גברים מעסיקים אותי בלי סוף. גברים גברים גברים. הבלוג הזה הוא הוכחה מצוינת. אני כותבת אותו כבר שנה ותשעה חודשים. כתבתי 155 פוסטים ומתוכם אולי עשר לא עסקו בגברים. פתחתי את הבלוג שבוע אחרי שאני ו-י נפרדנו, ולכן חפרתי על הגעגועים אליו בלי סוף. כמה שבועות אחר כך התחלתי לצאת עם סמיילי, ואז הבלוג עבר לעסוק באובססביות בו. אחריי שאני וסמיילי נפרדנו - כתבתי על הסטוץ שהיה לי עם הקטין ועל הסטוץ המזעזע שהיה לי עם האורח בקיבוץ. אחר כך נכנסתי ליזיזות בת החצי שנה עם גוליבר, וכתבתי על גוליבר כמעט בכל פוסט במהלך החצי שנה הזאת. אחריי שאני וגוליבר ניתקנו קשר, חפרתי על הגעגועים אליו וכתבתי גם על כך ששכבתי עם כתפי, שהתחרמנתי עם ביישני, ששכבתי עם שבי, שהתחרמנתי עם מסריחוני בעירום מלא, שהתנשקתי עם פוטין, ששכבתי עם פ, ששכבתי עם אמפטי שיצאתי איתו, ששוב שכבתי עם פ, שסוג של נאנסתי על ידיי ד וששכבתי עם בובי שיצאתי איתו. הספק גדול מאד בשנה ותשעה חודשים.

אני רוצה להיות לבד. אני רוצה לראות אם אני מרגישה שלמה בלי גבר, ואם אני מסוגלת להגדיר את החיים שלי בלי גבר. אני מפחדת להבטיח את זה לעצמי כי במשך כמעט ארבע שנים הבטחתי את זה לעצמי פעם אחרי פעם, ואף פעם לא עמדתי בזה. לפיכך, אני לא רוצה לצאת בהצהרות.

כל כך התרגלתי לעסוק בגברים, שקשה לי לנהל שיחה ארוכה, מבלי להזכיר את אחד הגברים שהיה לי איתם משהו. שמתי לב לזה. שמתי לב שכמעט בכל שיחה עם החברים שלי, עולים בשיחה שמות של לפחות שני גברים. גם שמתי לב שמרבית הסיפורים המצחיקים שקרו לי, קשורים לגברים. גם מרבית התובנות שהגעתי אליהם קשורים לגברים. נורא קשה לי לעצור את עצמי מלדבר על גברים. אני זוכרת שבתקופה שיצאתי עם בובי, הוא ביקש ממני לא לדבר איתו על גברים קודמים שהייתי איתם. היה לי מאד קשה לעמוד בזה.

העיסוק בגברים זה כל כך אחד הדברים שמגדירים אותי, שאני חוששת שלא יהיה לי מספיק מה לומר, אם אני לא אזכיר גברים. אני חושבת שזו גם אחת הסיבות שהבלוג הזה הוא דיי פופולארי (יותר ממאה כניסות בכל יום). סקס מוכר. אני חושבת שהרבה אנשים אוהבים לקרוא כאן, כי הם אוהבים לקרוא על היחסים בין גברים לנשים. יש לי שאלה אליכם הקוראים: עם יד על הלב, כמה מכם תישארו לקרוא כאן באופן קבוע, אם אני אפסיק לגמרי לכתוב על גברים ואכתוב רק על עבודה, משפחה ויחסים אפלטונים?

הנה אני חוזרת לכתוב על ל, הבחור שכתבתי עליו בפסקאות הראשונות: שימו לב שמדובר בסך הכול בבנאדם חביב ומשעשע, שישבתי איתו על ספסל במשך בערך שעה ואכלתי איתו גלידה. תראו כבר כמה סרטים אני אוכלת. יש מצב שהוא פשוט איש נחמד ולכן הוא היה כל כך נחמד אליי. יש מצב שנוסף לכך הוא גם נמשך אליי פיזית. אז מה? בכלל לא בטוח שהוא רוצה ממני משהו, וגם אם הוא ירצה - זו אמורה להיות לגמרי ולחלוטין בחירה שלי אם להסכים או לא. כל כך קשה לי לסמוך על עצמי. במקום לחייך ולהיות שמחה שעבר עליי ערב נחמד בקרבת אדם נחמד, ושעכשיו יהיה עוד יותר נחמד בעבודה, כי יהיה לי עוד בנאדם לדבר ולצחוק איתו, אז במקום זה - אני אוכלת סרטים. נסיון של כמעט ארבע שנים נותן לי את אותותיו. אני מפחדת, כבר מעכשיו, שעוד כמה ימים או מקסימום עוד כמה שבועות, אני אכתוב פוסט בשם "התחרמנות עם ל".  

אחריי שאני ובובי נפרדנו, הקוצ'רית שלי אמרה לי שאחד היתרונות לכך שהייתי בקשר מכבד עם רגשות הדדיים, הוא שעכשיו לא נראה לה שאני אחזור למצב של סטוצים מזעזעים. שהיא חושבת שהביטחון העצמי שלה עלה, שהכרתי עולם אחר, שקלטתי שמגיע לי טוב יותר ולכן שעכשיו, לפי דעתה, אני לא אתן את עצמי לכל אחד. אני חושבת שהיא מאד צודקת באיזשהו מקום, אבל הספקות ממשיכים לאחוז בי. אני לא רוצה שוב להבטיח ואז לא לקיים.

לפני כמעט שנה, כשאני וגוליבר ניתקנו קשר - אני ואנג'ל התערבנו על כך שאני אהיה מסוגלת לא לעשות שום דבר מיני, עם אף גבר, במשך חצי שנה. אנג'ל ידיד שלי כבר שנים וכבר נמאס לו לראות אותי עושה טעויות עם גברים. בכל מקרה, הפסדתי בהתערבות כשהתחרמנתי עם כתפי. הצדקתי את זה באומרי:"החשיבה שלי לא צריכה להיות לא לעשות שום דבר מיני עם אף גבר במשך חצי שנה ואז אחריי שישה חודשים ויום לחזור להתחרמן עם כל העולם. החשיבה שלי צריכה להיות לא לעשות משהו מיני עם מישהו שלא מכבד אותי, ושאני לא מרגישה בנוח בקרבתו - לעולם ועד." האמת שאני עדיין חושבת שזה נכון, אם באמת מיישמים את האימרה הזאת במלואה. זו גם הסיבה שאני לא רוצה להקציב לעצמי דד ליין. אני לא רוצה להבטיח לעצמי שבפרק זמן מוגדר אסור לי להתחרמן עם אף אחד. מצד שני, אני יודעת שאם אני אעשה משהו מיני עם מישהו בתקופה הקרובה, זה יכול רק לפגוע בי, כי עדיין לא התגברתי על בובי.

עוד משהו ששמתי לב אליו הוא שכבר אין אצלי דבר כזה רק להתנשק. כמעט עם כל גבר שהתנשקתי איתו בשנתיים וחצי האחרונות - עשיתי איתו יותר מלהתנשק. גם את זה אני רוצה לשנות. נמאס לי שנשיקה אומרת אצלי באופן אוטומטי סקס, או לפחות התמזמזות בעירום מלא. אני רוצה לשמור על עצמי יותר. אני רוצה לקחת יותר את הזמן שלי בקטעים האלה.

תגידו תמיד תודה לנהג של האוטובוס.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

לא מזמן התחלתי פרויקט חדש בעבודה. אני עדיין נמצאת באותו מוקד, אבל מוכרת מוצר אחר ויש לי אחראית משמרת אחרת. רובם הגדול של האנשים שעובדים איתי הם חדשים, מכיוון שבמוקד עדיין משווקים גם את המוצר הקודם. רק אני, בובי ועוד מישהי אחת עברנו מהמוצר הקודם למוצר הנוכחי.

נלחמתי כדי שיסכימו לי לעבור לשווק את המוצר הזה. טוב שעשיתי כך כי אני מרוצה עכשיו פי מליון יותר מקודם. כששיווקתי את המוצר הקודם - דחפתי את המוצר לאנשים שלא היו זקוקים לו ושלעולם לא היו מנסים לרכוש אותו, אם לא הייתי משכנעת אותם. גם לא אמרתי להם את הפרטים במלואם. ממש עבדתי עליהם בעיניים. אומנם כל מה שעשיתי היה חוקי, אבל רגשות האשם הטרידו אותי בלי סוף.

לעומת זאת, במוצר הנוכחי אני לא דוחפת לאנשים שום דבר. מדובר על מוצר שהאנשים שאני מתקשרת אליהם כבר משתמשים בו, ואני רק שואלת אם יירצו להמשיך להשתמש בו שנה נוספת. אם אני לא הייתי מתקשרת - רובם הגדול היה מתקשר בעצמם, כדיי להאריך את השימוש במוצר. אני אומרת את כל הפרטים. אין שום צורך להסתיר מהלקוחות משהו או לעבוד עליהם באיזשהי צורה.

סיבה נוספת שאני שמחה היא שהעמלות הרבה יותר טובות. במוצר הקודם, קבלת העמלות הייתה תלויה ביעד. אם לא עמדתי ביעד - לא הייתי אמורה לקבל אפילו שקל אחד עמלה. במשכורת האחרונה נלחמתי כמו מטורפת כדי לקבל עמלה של 100 שקל. לעומת זאת, במוצר הנוכחי קבלת העמלה לא תלויה ביעד. כל מכירה שאני מבצעת מכניסה לי שקל לכיס. אם מדובר במכירה כפולה - אז שני שקלים. זה יוצא בסביבות 25 שקלים ליום. תקלטו שבמוצר הקודם נלחמתי בשביל 100 שקל לחודש! הפעם אני מרוויחה עמלה של 100 שקל בערך בארבעה ימים. בנוסף, ניתן לדפוק שם שעות הרבה יותר מאשר במוצר הקודם. איזה כיף לי.

משהו שקצת הפריע לי באנשים החדשים שבאו למכור את המוצר את הזה - הוא שחלקם נראו לי מלוקקים מדי. איך אפשר להסביר? סטודנטים בני טובים כאלה. אחד מהם נראה בדיוק כמו הטיפוס האמריקאי המלוקק מסרטים הולייודים על תיכוניסטיים: עם ג'ל בפוני, חולצת פסים עם שלוש כפתורים למעלה ומכנסים יקרים עד הברך. ניכר בו שהוא אף פעם משתולל. ניכר בו שזה לא מישהו שאפשר נגיד לו:"בוא נלך לישון על אוהל בחוף הים", כי הוא יחשוש ללכלך את עצמו. מן מנטליות אובר אשכנזית כזאת. גם בצורה שהוא זז ובצורה שהוא מדבר. אני ממוצא מזרחי אבל תמיד התחברתי יותר למנטליות האשכנזית. תמיד הייתי משתכנזת, ואני בכלל לא מסתדרת עם אנשים עם מנטליות מזרחית כבדה, אבל יש גבול גם לצד השני. לשמחתי גיליתי שלא כל העובדים הם כאלה. אני מסתדרת עם כולם. עם אחת מהעובדות החדשות ממש התיידדתי ואני גם מתכוונת לשדך לה את נוש ידידי.

מאד מבאס אותי שההורים שלי צריכים לשלם על האבחון הזה, ושהם גם ישלמו לי על הפסיכומטרי שאני מתחילה עוד כמה חודשים (אולי לא את כל הסכום כי גם אני אשתדל לשלם, אבל את מרבית הסכום הם ישלמו). זה מבאס אותי בגלל תובנה שהגעתי אליה לפני שנה בערך. התובנה היא שככל ההורים שלי עוזרים לי יותר - כך יש להם יותר קלפים נגדי.

לימוד הנהיגה זו הדוגמא האידאלית. הם אלו ששילמו על הרבה שיעורי נהיגה וגם על הטסטים הראשונים. בכל פעם שנכשלתי בטסט שהם שילמו עליו - הייתה להם זכות להגיד לי שהתאכזבו ממני. לעומת זאת אני שילמתי על הטסטים הבאים בעצמי, ואז לאיש לא הייתה זכות לומר שהתאכזב ממני. כשעברתי לעשות שירות לאומי בחולון - הייתה קיימת השאלה אם להמשיך את שיעורי הנהיגה בעירי, או לעשות אותם עם מורה נהיגה בחולון. אני רציתי להמשיך עם מורה הנהיגה בעירי כי ידעתי שכל שבוע אחזור באמצע השבוע. אימא שלי התעקשה שאעבור למורה בחולון. ההחלטה הסופית הייתה שלה כי היא זו ששילמה. לעומת זאת, כשעזבתי את השירות הלאומי בקיבוץ והייתה קיימת השאלה אם לחזור למורה נהיגה בעירי או לחזור כל פעם לאופקים רק בשביל שיעור נהיגה וטסט - אימא שלי יכלה להביע את דעתה, אבל ההחלטה הסופית הייתה שלי כי אני זו ששילמה. (הקוראים החדשים בטח לא הבינו כלום מהפיסקה הזאת. פירוט על כל מה שעברתי עם הנהיגה כאן).

אם פעם כשהיה לי קר או כשהייתי עייפה - הייתי מבקשת מההורים שלי שיבואו לקחת אותי, והם היו מסרבים ולועגים לי או כן עושים את זה למעני אבל משגעים אותי, היום אני לא מעלה על דעתי לבקש וחוסכת מעצמי את הלעג. אם פעם ההורים שלי היו משלמים את חשבון הפלאפון שלי, ואז צורחים עליי כשהיו מגיעים חשבונות ענקיים ומאיימים עליי לחסום לי שיחות יוצאות - היום אין להם את הזכות לצרוח או לחסום לי שיחות, כי אני משלמת את חשבון הפלאפון בעצמי.

הדברים היחידים שהייתי מוכנה לקחת מהם בשנה האחרונה הם שאני גרה בבית שלהם, אוכל וחשבון מים וחשמל. זהו. לא ביקשתי מהם שקל נוסף ולא ביקשתי מהם שיעשו למעני שום דבר. הסיבה שאני מסכימה שהם ישלמו לי על האבחון היא שזו מטרה מספיק חשובה, כדיי שאוותר על העקרונות בקטע הזה. זה שווה את זה. אני רק מקווה שהם לא יטריפו אותי יותר מדי.

אימא שלי חופרת לי במוח ללא הפסקה שאני צריכה לקחת את לימוד הפסיכומטרי ברצינות, ושאני צריכה לשבת כמה שעות בכל יום. אין לי יכולת להעיף אותה מעליי, מכיוון שהיא זו שהולכת לשלם על הפסיכומטרי (לפחות את מרבית הסכום). אני כל כך לא רוצה לחזור למצב שהתמודדתי איתו כשהיא שילמה על שיעורי הנהיגה, אבל אין לי ממש ברירה. פסיכומטרי זה בסביבות 4400 שקל. אין לי את הסכום הזה. אני חייבת את העזרה שלה.

אגב, נושא הפסיכומטרי מזכיר לי את בובי. אני הרי אעשה את הפסיכומטרי כדי לקדם את העתיד שלי. לבובי אין שאיפות לעתיד. כשהייתי אצל הקוצ'רית לפני כמה ימים, הקוצ'רית אמרה שבובי באמת לא יוכל לתמוך בי כשארצה להתקדם בחיים. הזכרתי לה שהיא זו שאמרה לי לא מזמן שהחברה המערבית מייחסת יותר מדי חשיבות להישגים חיצוניים. הזכרתי לה שכשאני קצת זלזלתי במישהי שעובדת איתי במוקד, כי היא כבר בת 34. שאלתי את עצמי מה היא עשתה עם עצמה עד עכשיו, ואיך זה שבגיל 34 היא עובדת בטלמרקטינג. הקוצ'רית שלי היא זאת שאמרה לי בזמנו: "זו בדיוק הראייה של החברה המערבית. מה זאת אומרת מה היא עשתה עד עכשיו? אולי היא טיילה? אולי היא למדה דברים על עצמה? כל עבודה מכבדת את בעליה. מי אמר שאדם שהגיע להיות מנהל בכיר בגיל 34, שווה יותר מאדם שהגיע להיות עובד טלמרקטינג בגיל 34?" כנ"ל לגבי בובי, שעובד בטלמרקטינג בגיל 26 ולא לומד כלום.

הקוצ'רית אמרה שהיא עדיין עומדת מאחוריי מה שאמרה, אבל הזכירה לי שהיא כבר בת 60. העולם הזה של המרדף אחריי הישגים כבר מאחוריה. לעומתה, אני עדיין אפילו לא בת 21. אני רוצה לקדם את עצמי. אומנם אני קודם כל רוצה לקדם את עצמי מבחינה נפשית ומבחינה פנימית, אבל אני כן רוצה להגיע להישגים חיצוניים. אני לא רוצה להיות עובדת טלמרקטינג כל החיים. אני רוצה לעשות פסיכומטרי. אני רוצה לעשות תואר. אני רוצה למצוא קריירה.

הסיבה שהחלטתי להפרד מבובי, היא שאין לו שום מטרות בחיים. בפרידה אמרתי לו שאני יכולה להתמודד עם זה שהוא לא רודף אחריי קריירה ולימודים. שמה שמפריע לי זה שהוא לא רודף אחריי שום דבר אחר. שהייתי יכולה להסתדר עם זה שבובי החליט לוותר על קריירה ולימודים, כדיי לנסוע לטייל בהודו, או כדיי לפתח את עולמו או אפילו בשביל חיי חברה שוקקים או כל מטרה אחרת, אבל בובי וויתר על קריירה ולימודים כדיי לשבת בחדר שלו. אין שום דבר בעולם הזה שמעניין אותו, אין שום מטרה שהוא מוכן להלחם עליה ואין שום דבר שהוא מוכן להשקיע בו, כולל הקשר שלנו.

אם הייתה ניתנת לי הבחירה בין מישהו שמתייחס אליי מדהים אבל אין לו שאיפות לקריירה ולימודים, לבין מישהו שמתייחס אליי פחות יפה, אבל יש לו שאיפות לקריירה ולימודים - מן הסתם הייתי בוחרת באופציה הראשונה. אבל פתאום אני קולטת שזה לא חייב להיות סותר. מותר לי לא לרצות להיות עם בנאדם שלא רוצה לקדם את עצמו, גם אם הקידום הזה נחשב קידום של דברים חיצוניים.

אני רוצה ללמוד באוניברסיטה,  לא רק כדיי שאוכל אחר כך לעבוד בעבודה שתכניס לי יותר כסף (למרות שגם זה מטרה לגמרי בסדר), אלא גם כדיי שהלימודים יעשירו אותי. אני רוצה לפתח קריירה - לא רק בשביל מעמד ומשכורת גבוהה (למרות שגם זה בסדר), אלא כי אני רואה בעבודה ערך מוסף. אני רוצה להרגיש שהעבודה שלי משמעותית.

חוצמזה, אולי זה לא בסדר שהחברה מייחסת כזאת חשיבות להישגים חיצוניים - אבל זו החברה שאני חיה בה. גם לי לא היה כזה כיף להתמודד עם להסביר לכולם למה בובי לא לומד באוניברסיטה בגיל 26, ואיך זה שהוא עובד רק 15 שעות בשבוע בטלמרקטינג.

אגב, זה שלבובי לא היו שאיפות לעתיד - גרם לי לא לרצות לדבר איתו על השאיפות שלי לעתיד. אחרי שהייתה לי פגישה עם מישהי שאחראית למוקד פסיכומטרי - סיפרתי על הפגישה באריכות לידידים שלי ולא הרגשתי בנוח לספר את זה לבובי. גם כשעברנו לפרויקט החדש בעבודה, וסיפרתי לבובי שאני מתכוונת לעבוד משמרות כפולות כדיי להרוויח עוד כסף - לא הרגשתי בנוח. עובדה שבובי עשה פרצופים כששמע את זה ואמר לי:"מה, את אוהבת לעבוד? אני לא אוהב לעבוד."

בובי טען בפניי כמה פעמים שזה לא בסדר שאנשים חיים את החיים שלהם למען העתיד, במקום לנסות להיות מאושרים כרגע. שמישהו שקורע את עצמו באוניברסיטה, רק כדיי שבעתיד יהיה לו תואר, זה לא בסדר. שהחיים קצרים מדי וצריך להנות מהרגע. אומנם יש משהו במה שהוא אומר, אבל פתאום קלטתי שהוא האחרון שיש לו את הזכות לומר את זה, כי בובי אומלל. הוא אדם שלא מסוגל להיות במערכת יחסים ושרוב הזמן שורץ בדיכאון בחדר שלו. חוצמזה, לפעמים הלימוד באוניברסיטה הם לא רק כדיי שיהיה תואר בעתיד, שיוכל לקדם את האדם, אלא כי הלימודים מעניינים ומעשירים את אותו מישהו.

אני מודה שאני רוצה לעשות תואר ולפתח קריירה, גם בשביל מעמד ומשכורת גבוהה. למה בעצם אני צריכה להתנצל על זה? למה בעצם אסור לי לרצות להרוויח יותר ממשכורת מינימום? למה בעצם אסור לי לרצות דברים, בשביל הישגים חיצוניים? אני חושבת שכל עבודה מכבדת את בעליה ואני חושבת שקופאית לא שווה פחות ממנהל הייטק, ואני מכבדת את כל בני האדם, אבל יש לי זכות לא לרצות לעבוד בעבודות מזדמנות כל החיים. יש לי זכות לרצות לפתח קריירה, בלי להרגיש רגשות אשם בגלל זה. לא ככה?

אגב, כל מה שכתבתי פה - לא אומר שאני לא מתגעגעת לבובי. אני מתגעגעת אליו נואשות. אני כל כך רוצה לחבק אותו, להתכרבל איתו, לצחוק איתו, לשכב איתו. אגב, יצאתי עם הרבה אנשים במהלך השנים וכף רגלם לא דרכה בביתי. תמיד הייתי הולכת לבתים שלהם. לעומת זאת, רוב הפגישות שלי עם בובי היו בביתי. זה עוד יותר מגביר לי את הגעגועים כי כל פינה מזכירה לי אותו. הרגשות שלי אליו לא דהו. אני מקווה שאוכל להתגבר עליו במהרה, כי אני דיי משתגעת מגעגועים.

הידעתם שנקעתי את הקרסול לפני יומיים?

שלכם,

נונה.