אתמול הברזתי מהעבודה. השעון המעורר העיר אותי בשבע. כמו תמיד, כיוונתי שיצלצל שוב בשבע וחצי. כשהוא צלצל בשבע וחצי - אז במקום לקום כמו תמיד, פשוט המשכתי לשכב ולנוח. הייתי עייפה. כל כך עייפה. בזמן האחרון למדתי המון (יחסית לעצמי) והשילוב הזה של עבודה ולימודים, פשוט התיש אותי. לא הייתי מסוגלת לקום. החלטתי לפרגן לעצמי יום חופש.

הקטע הוא כזה: בימים ראשון, שלישי ורביעי הבנק פתוח משמונה וחצי עד אחת ורבע ואילו בימים שני וחמישי, הוא פתוח משמונה וחצי עד אחת ואז יש שלוש שעות הפסקה עד ארבע. הוא נפתח שוב בארבע עד שש וחצי. החלטתי שפשוט אמשיך לישון ואז שאקום ב-11.00 ואשלח הודעה לסגנית מנהלת הבנק שאני מצטערת ושלא התעוררתי ולשאול אם היא רוצה שאבוא למשמרת הערב.

בסופו של דבר קמתי בעשר וחצי וראיתי המון שיחות שלא נענו מכל מני מספרים, כולל מספר הפלאפון של סגנית מנהל הבנק. עדיין החלטתי להמתין לאחת עשרה ואז באחת עשרה התקשרתי אליה. מסתבר שהם ממש מתו מדאגה לגביי, אבל ממש. הקטע הוא שהם ראו שאני לא מגיעה והתקשרו כמה פעמים לפלאפון ואז אחרי שלא עניתי שוב ושוב - התקשרו הביתה. אימא שלי הייתה במקרה בבית כי לא הלכה באותו יום לעבודה וכשמישהו בטלפון ביקש את נונה, אימא שלי אמרה בטבעיות:"נונה בעבודה." היא הניחה שקמתי בבוקר והלכתי לעבודה, ולכן לא טרחה לבדוק אם אני בבית. אנחנו ישנות בקומות שונות והיא התעצלה לרדת שתי קומות כדי לבדוק, ולכן אמרה אוטומטית שאני בעבודה, כי היה רק הגיוני להניח את זה. כמובן שמה שאמרה הבהיל את העובדים בבנק פי מליון, כי הם חשבו שיצאתי מהבית בשבע ומשהו בבוקר ואם לא הגעתי עד אחת עשרה, סימן שקרתה לי תאונה או משהו נורא אחר. לכן הם כל כך דאגו. מסתבר שסגנית המנהלת פנתה למנהל ולחברת כוח האדם שלי ולעוד כל מני גורמים ופשוט העבירה את כל הבוקר בהתחרפנות. מסתבר שהיא גם ביקשה מעובדים זוטרים בבנק להתקשר אליי וגם הם ניסו לתפוס אותי שוב ושוב. הרגשתי ממש רע שהדאגתי וטרטרתי ככה את כולם. אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב שבו אני מדאיגה בנק שלם.

בסופו של דבר סגנית המנהל קיבלה את התנצלותי והסכימה שאגיע לעבוד במשמרת הערב.

בשבוע שעבר החלטתי לעבור מהסניף שלי בבנק, שנמצא בשכונה שלי, לסניף שנמצא במרכז העיר, שבו עבדתי בחודשיים האחרונים. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה יהיה לי יותר נכון. לסניף בשכונה אני צריכה ללכת במיוחד חצי שעה ברגל ולחזור חצי שעה ברגל במיוחד, כי הוא בשכונה שלי ואין לי דברים אחרים לעשות בשכונה ולעומת זאת במרכז העיר אני תמיד נמצאת בשביל עבודה וסידורים ולכן זה יותר הגיוני.

ביקשתי מהפקידה להעביר את החשבון מהסניף בשכונה שלי לסניף במרכז העיר. היא התבוננה במחשב על פרטי החשבון שלי ופתאום אמרה שהיא רואה שההורים שלי פתחו לי תוכנית חיסכון כשהייתי תינוקת בת שנה, ושמאז הצטברו בתוכנית חיסכון הזאת כבר 83,000 שקלים. הייתי בשוק. מי היה מאמין שיש לי 83,000 שקלים.

אני לא יודעת איך זה בדיוק עובד. אולי אוכל לשחרר את הכסף הזה רק בתאריך מסוים או רק למטרה מסוימת, אולי אני צריכה חתימה של ההורים ואולי כל מני דברים. רציתי מאז לשאול את ההורים שלי וכל הזמן שכחתי. נראה לי בלתי נתפס שפשוט לי 83,000. בטח יש פה איזה קץ'.

אתמול, כשהתארגנתי כדי לצאת מהבית לשיעור פרטי ואז למשמרת הערב שכתבתי עליה בפסקה הראשונה, אז פיזרתי את השיער, סידרתי קצת גבות ושמתי עיפרון שחור בעיניים. עשיתי את זה כי היה לי זמן פנוי לפני היציאה מהבית (בדרך כלל אני יוצאת מהבית מיד אחרי שהתעוררתי ואז אני מתארגנת בחיפזון בחמש דקות ואין לי זמן לכלום), וגם בגלל שיצאתי מהבית למעט שעות - יכולתי להרשות לעצמי לפזר את השיער. יש לי שיער עבה, נפוח ומתולתל ולכן, גם אם אני שמה את כל הקרם שבעולם בשיער, הוא הופך לרעמה נפוחה ומגעילה אחרי יותר מארבע שעות. לכן אני מפזרת רק כשאני יוצאת לבלות או כשאני יוצאת מהבית למעט שעות.

בכל מקרה, פיזרתי את השיער ושמתי קרם וסידרתי גבות ושמתי עיפרון שחור בעיניים, ואז כשהתבוננתי מהמראה, היה לי גילוי שהרעיש אותי וריגש אותי. פתאום גיליתי, ליתר דיוק פתאום קלטתי, שאני בחורה יפה. ותראו כמה מעט היה דרוש כדי לגלות את זה. זה היה מוזר. שמחתי מאד. אני לא מרגישה יפה לעיתים קרובות.

בזמן האחרון אני לומדת המון לפסיכומטרי וזה מעצבן ומעיק ומשעמם וכל זה, אבל פתאום חשבתי על משהו טוב בקשר לזה. אולי הדגרנות שנדרשת ממני עכשיו, תעזור לי לשבת על התחת בשנה הבאה, כשאהיה סטונדטית.

הוגי הפסיכומטרי טענו שפסיכומטרי אמור לחזות סיכויי הצלחה באוניברסיטה. תכלס, זה זיון שכל טהור. תמיד חשבתי כך ואני עדיין חושבת כך, אבל אולי, רק אולי, יש בפסיכומטרי יתרון קטנטן והוא שהפסיכו מתרגל אנשים לשבת על התחת. לא ישבתי על התחת מאז תקופת הבגרויות, שהייתה לפני שלוש שנים (לפני כמה ימים, ב26.6, עברו בדיוק שלוש שנים מאז הבגרות האחרונה) ומאז לא אחזתי בעט או בעיפרון או הסתכלתי על דף, מעבר לכתוב לאימא שלי פתק "תשאירי לי מפתח." לא נאלצתי לשבת על התחת. אחרי שהחתמתי כרטיס בתום משמרת בעבודה - הייתי חופשיה כציפור דרור.

הפסיכומטרי הזכיר לי מה זה שיש מחויבות לשבת ולעשות משהו בבית ואם לא אעשה אותו - מצבי יהיה גרוע. וזה טוב, כי אולי זה ירגיל אותי לתרבות של למידה וכשאהיה סטונדטית - לא אתעצל להכין שיעורים, לעשות עבודות וללמוד למבחנים. אולי.

כמובן שהפסיכו הוא לא מרחיב אופקים ולא בוחן אינטלגנציה ומשעמם בטירוף ואילו הלימודים באוניברסיטה יהיו בתחום שמעניין אותי, וגם זה יגרה אותי ללמוד, אבל אני חושבת שלא מזיק שעכשיו אני מפתחת תרבות של למידה, או איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

סיימתי היום את עבודתי בבנק. התפקיד היה מוגדר מראש לחודשיים, ויומי האחרון היה היום. לא תיארתי לעצמי שתהיה לי הרגשה כל כך קשה, כמו שהייתה לי בסיום המשמרת. אהבתי לעבוד בבנק. היו שם אנשים טובים, היה מצחיק והייתי טובה בעבודה הזאת. היא גם לא דרשה ממני יותר מדי. חשבתי שיקל עליי שידעתי מראש, כבר מתחילת העבודה שם, שהיא תסתיים כעבור חודשיים. זה באמת עזר שהג'וב לא נגמר בפיטורים או בהתפטרות מצידי, אלא במשהו ידוע מראש, שאפשר לי להתכונן לזה נפשית וכלכלית ולמצוא עבודה חדשה שאני מתחילה בשבוע הבא, יום אחרי שאני ניגשת לפסיכומטרי. זה באמת הקל עליי, אבל זה עדיין לא אומר שאני לא אתגעגע לאנשים הטובים שהיו שם. אני חושבת שאבוא לבקר. בכל מקרה גם העבודה שלי תהיה במרכז העיר ובכל מקרה העברתי את החשבון לסניף במרכז העיר.

רבתי היום עם בובי. אני ממש כועסת עליו. העניין הוא כזה: בובי הוא בנאדם בן 29 בלי שיחות יוצאות ובלי הודעות יוצאות, שהוריו גם לא מסכימים לו להתקשר מהטלפון של הבית. לפיכך, האחריות ליצירת תקשורת בננו הייתה רק על כתפיי, בשנה ושלושה חודשים שאנחנו ביחד.

בובי שלח לי מדי פעם הודעות מהאייסיקיו לפלאפון שלי, אבל ב-90% מהפעמים - אני נאלצתי ליזום ראשונה. אולי אני טיפה מגזימה באחוזים, אבל אתם מבינים. גם אל תשכחו שאם הוא שולח לי הודעה - אני זו שצריכה להתקשר אחר כך, כדי שאשכרה נדבר.

עוד בעיה היא שבובי אסר עליי להתקשר אליו הביתה. אמר משהו על ההורים המבוגרים, הדתיים והשמרנים שלו, למרות שנשגב מבינתי למה אסור. אבל כיבדתי את זה ובאמת כמעט אף פעם לא התקשרתי אליו הביתה.

בעיה נוספת היא שהפלאפון של בובי סגור המון. עד לפני כמה חודשים, היה לו פלאפון שהתכבה מעצמו כל הזמן, ולכן רוב היום בובי לא היה זמין. לפני כמה חודשים, מישהו נתן לבובי פלאפון ישן משלו ולכן עכשיו הפלאפון לא מתכבה בעצמו. הסיבה היחידה שהפלאפון יהיה סגור, זה אם בובי לא טרח להטעין אותו ואז הבטריה נגמרה או שבובי במו ידיו כיבה אותו. במשך תקופה קצרה הוא היה יותר זמין, אבל בשבועות האחרונים הוא כל הזמן לא זמין. זה פשוט בלתי נסבל. יש בערך שעתיים ביום שבהם הוא זמין, והשעתיים האלה הם לא בשעות קבועות ולכן אני מוצאת את עצמי כל היום מנסה להשיג אותו, וזה משגע אותי.

היום היה לי שיעור פרטי, בתום המשמרת בבנק. סיימתי את השיעור הפרטי בשלוש וחצי. השיעור הפרטי הוא במרכז העיר (גם הבנק הוא במרכז העיר). בובי עובד במרכז העיר בטלמרקטינג והמשמרות שלו מתחילות בארבע. רציתי לחכות קצת ואז כשבובי יגיע למרכז העיר ברבע לארבע, לומר לו שלום ולתת לו חיבוק לפני שהוא מתחיל לעבוד. אנחנו עושים את זה המון. קורה המון שאני במקרה במרכז העיר, כשהוא בדיוק מתחיל לעבוד.

התקשרתי לבובי לפלאפון, כדי לוודא שבובי מתכוון להגיע באותו יום לעבודה ולוודא שהוא מתכוון להגיע ברבע לארבע, כדי שלא אחכה לחינם. היה חם בצורה מגעילה בחוץ. ממש רותח. והייתי עם שקית כבדה כתוצאה מהרבה ספרים של פסיכומטרי וההמתנה הזאת הייתה דופקת לי את סדר הלמידה שקבעתי לעצמי להמשך היום, אבל בכל זאת רציתי לחכות לו. היה לי חשוב לתת לו חיבוק. גם עדיין היה לי קצת קשה, בגלל סיום העבודה בבנק ולכן הייתי זקוקה לחיבוק יותר מתמיד.

הפלאפון של בובי היה, כהרגלו בקודש, סגור. לא מצאתי פיתרון ולכן עשיתי חטא נוראי והתקשרתי אליו הביתה. אימא שלו ענתה לי וביקשתי לדבר איתו. היא העבירה לי אותו. אמרתי:"היי, מאמי. מה נשמע? אני פשוט סיימתי עכשיו שיעור פרטי ו..." ואז בובי תקף אותי כשהתפרץ לדבריי:"מה את מתקשרת אליי הביתה??? תתקשרי לפלאפון!!!" ניסיתי להגיד שהפלאפון שלו סגור, אבל הוא כבר ניתק. לפיכך, התקשרתי לפלאפון. הוא באמת פתח אותו אחרי דקה או שתיים.

כעסתי שדיבר אליי לא יפה מקודם ולכן אמרתי לו:"לך לקיבנימט! בסך הכול רציתי להגיד שסיימתי שיעור פרטי ו..." ואז הוא שוב קטע אותי וצעק עליי:"אבל אמרתי לך לא להתקשר אליי הביתה!!!את לא קולטת???מה כזה חשוב??? נכון שזה לא מקרה חירום??? אז למה התקשרת לשם???" הוא צעק וצעק ולא נתן אפשרות לדבר ולכן ניתקתי לו בפרצוף.

אחרי בערך דקה, למרות שזעמתי, החלטתי לתת לו הזדמנות נוספת. שוב התקשרתי. הוא ענה אחרי הרבה צלצולים ומזה הסקתי שהתלבט בכלל אם לענות. שוב ניסיתי להסביר את עצמי:"מה, אתה דפוק? ניסיתי להסביר לך שסיימתי שיעור פרטי בשלוש וחצי וידעתי שאתה צריך להתחיל לעבוד בארבע..." אבל הוא שוב קטע אותי והתפרץ עליי בצעקות. נפגעתי ושוב ניתקתי לו בפרצוף.

כל כך נמאס לי מהשטויות שלו לפעמים. גם כל כך נמאס לי להיות תמיד הצד שיוזם פיוס, אחרי כל מריבה. אני לא מתכוונת עכשיו להתקשר אליו, עד שהוא יבין מה שעשה. אני ממש כועסת. החלטתי שלא אתקשר אליו עכשיו שבוע - עד יום שני. מכיוון שאני יודעת שכוח הרצון שלי חלש, עשיתי מעשה שאולי ישמע מטופש וילדותי, אבל הגעתי למסקנה שזה הדבר היחיד שיגרום לתוכנית שלי להצליח. מה שעשיתי זה להתקשר לאנג'ל, להגיד לו לכתוב את מספר הפלאפון של בובי ואז למחוק את מספר הפלאפון של בובי מהפלאפון שלי. ככה לא תהיה לי דרך ליצור איתו קשר עד יום שני, כי ביקשתי מאנג'ל לא לתת לי את המספר של בובי בשום פנים ואופן עד יום שני. אז זהו.

אני באמת מנסה להיות סבלנית ומבינה ומכילה לגבי כל החרא שלו. אני יודעת שגם אני באה עם הרבה חרא משלי, ושגם הצד השני צריך להתמודד עם חסרונותיי, שלא מעטים. אבל בכל זאת - יש גבול לכל תעלול.

מאד ניסיתי להסתדר עם זה שההורים שלו אפילו לא יודעים שאני קיימת. אני יודעת שהם גם לא ידעו על קיום אף אחת מהחברות הקודמות שלו (היו לו ארבע קשרים וכל קשר נמשך במשך שנתיים ועדיין לא היה להם מושג!!!!!!). אני גם יודעת שהנתק בנהם הוא לא רק בקשר אליי. הם אפילו לא יודעים באיזה פרויקט בובי עובד בעבודה.

אבל אני רוצה להבין, פעם אחת ולתמיד, למה אסור לי להתקשר אליו הביתה וכמה אפשר להמשיך בתנאים המחפירים האלה.

בובי נותן לי המון. אני לא אומרת שלא. הוא יודע להיות מקסים ומכיל וחם ואוהב ומפרגן כלפיי, אבל הוא פשוט לא מוכן לשנות את אורח חייו. השינוי שכבר עשה - הוא מבחינתו המון. ואני יודעת שזה לא נובע ממחסור באהבה, כי הוא אוהב אותי בכל ליבו ונשמתו, אלא מעצם האדם שהוא. אבל למה אני צריכה להיות עם אדם כזה? רוב הזמן אני יודעת את התשובה: כי אני אוהבת אותו, כי הוא אוהב אותי בחזרה, כי מאד טוב לנו אחד בקרבת השניה, כי אנחנו לומדים אחד מהשניה המון,כי אני יכולה לסמוך עליו בהמון דברים וכי יש בננו קשר עמוק וחזק. יש הרבה יתרונות. אני לא אומרת שלא. אבל לפעמים, למשל ברגעים כמו היום, אני שוכחת לרגע מה מצאתי בו בכלל.

יש לי כבר 4,527 כניסות לחודש יוני ועד סוף היום (מה שאומר סוף החודש) בטח יתווספו עוד לפחות 100 כניסות. אף פעם לא היו לי מעל 4,000 כניסות בחודש אחד. אני גאה בעצמי שעכשיו יש לי.

אני חייבת חייבת חייבת ללכת ללמוד עכשיו.

שלכם,

נונה.

היי,

התחלתי לכתוב פוסט שבו פירטתי, בפרטי פרטים, דברים שגיליתי אתמול בערב, שפגעו בי. אחרי שכתבתי כמה פסקאות, פתאום קלטתי עד כמה אני לא רוצה לדוש בזה. דשתי בזה כבר מספיק אתמול, כשדיברתי על כך עם שלושה אנשים שונים וחשבתי על כך הרבה בעצמי. אני לא רוצה לחוות את זה מחדש דרך הכתיבה, ואין לי חשק להתמודד עם להמשיך לחשוב על זה במשך כמה ימים, כי אנשים יגיבו על הפוסט ואני אגיב להם בחזרה.

לכן החלטתי לכתוב רק את התובנה שהגעתי אליה. למען האמת, זו תובנה מאד מובנת מאליה, שהגעתי אליה כבר לפני שנים, אבל רק עכשיו אני קולטת עד כמה התובנה הזאת נכונה. התובנה היא - אם אני לא מחבבת מישהו, לא מתגעגעת אליו ולא רוצה בחברתו, אז אני לא יכולה לצפות שהוא כן יחבב אותי, כן יתגעגע אליי וכן ירצה בחברתי. זה יותר מדי לבקש מהעולם ואי אפשר לאחוז את החבל בשני הכיוונים. כבר שנים אני מתמודדת עם זה שאני שומעת מדי פעם על כל מני דברים רעים שאמרו עליי אנשים שהייתי איתם בקשר פעם, וגם שומעת מדי פעם עד כמה הם לא רוצים לפגוש אותי. כל האנשים האלה, הם אחד-אחד גם אנשים שלא חסרים לי, שגם אני לא חושבת עליהם דברים טובים ושאני לא מתגעגעת אליהם בשום צורה. הגיע הזמן שאפסיק להפגע מזה שהם מרגישים כלפיי אותו דבר. ואני יודעת עד כמה מובן מאליו זה נשמע. אבל לקח לי הרבה זמן להפנים את זה. ככה זה. אני איטית לפעמים.

התאריך בו עזבתי את השירות הלאומי, היה ה-1.5 לפני שנתיים. אני זוכרת שהאופציה להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה עלתה ואני דחיתי אותה. הטענה העיקרית שלי הייתה בזמנו: "אני לא אספיק." כמובן שהסיבה העיקרית לכך שלא פעלתי לקבלה ללימודים בזמנו, הייתה שהייתי בת 19 וחצי, פחות משנה אחריי שסיימתי תיכון וממש לא בשלה לכל העניין הזה. גם לא ידעתי עדיין מה אני רוצה ללמוד, אבל כשאנשים שאלו אותי, אם אני מתכוונת להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה לאותה שנה עניתי: "לא, כי אני לא אספיק".

לא מזמן עברתי על פוסטים ישנים בבלוג ופתאום ראיתי פוסט מדצמבר של שנה שעברה, שבו כתבתי שאני כנראה לא אתחיל להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה (כלומר בשנת הלימודים שזה עתה הסתיימה), גם מפני שלא הספקתי לחסוך כסף, וגם בגלל ש"אני לא אספיק להתקבל." כתבתי שם משהו כמו:"אם אני רוצה להתחיל ללמוד בשנה הבאה, אז הכי מאוחר שאני יכולה לעשות פסיכומטרי זה מרץ ואין מצב שאני אספיק לעשות אבחון ולקבל תוצאות ולהתחיל קורס ולסיים אותו עד מרץ." אז, קודם כל זה לא נכון כי אין מועד כזה לפסיכומטרי מרץ, אלא אפריל. דבר שני, אם הייתי ניגשת באפריל ומקבלת את הציון הדרוש למשהו שהייתי מחליטה ללמוד - בטוח הייתי מספיקה להתקבל. יותר מזה - פתאום אני קולטת שאפילו אם הייתי ניגשת ביולי - הייתי מספיקה.

ביוני של שנה שעברה התעוררתי והחלטתי שאני רוצה לעשות פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד שנה וקצת לאחר מכן. רציתי לגשת באוקטובר, אבל לא הייתה בחינה מותאמת באוקטובר ולכן התחלתי קורס בספטמבר וניגשתי בדצמבר. כשקיבלתי את התוצאות של דצמבר, ראיתי שהתוצאה לא מספיקה לי ולכן החלטתי לגשת שוב. הייתי אמורה לגשת שוב באפריל (וגם אז חששתי שאולי לא אספיק להתקבל לשנה הבאה אם אגש באפריל) אבל לא הספקתי ללמוד כמו שצריך ולכן דחיתי ליולי. אני הרי ניגשת בשבוע הבא.

אני דואגת להתעדכן באתר של האוניברסיטה שאני מעוניינת ללמוד בה, ורואה שההרשמה עדיין פתוחה ללשון עברית ולסוציולוגיה-אנתרופולגיה. למען האמת, סתם בשביל הקטע בדקתי אם ההרשמה לעוד כל מני מקצועות פתוחה, והיא הייתה פתוחה לכל מה שבדקתי, מלבד רפואה.

אז מה זה אומר? זה אומר שההרשמה הייתה עדיין פתוחה גם ביולי הקודם. יכולתי לגשת ביולי הקודם ואז להתחיל ללמוד בשנת הלימודים שעכשיו מסתיימת.

אבל אני לא רואה טעם להתבאס על זה - קודם כל, כי אי אפשר לשנות את העבר. דבר שני ולא פחות חשוב, אי אפשר להתעלם מזה ששנה שעברה עדיין לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד! זה מאד מגוחך להתבאס שלא הספקתי להתקבל למשהו שלא ידעתי בזמנו מהו! ודבר שלישי, גם אם הייתי ניגשת ביולי הקודם, לא בטוח שזה אומר שהייתי מספיקה, כי יכול להיות שהציון לא היה מספיק לי והייתי צריכה לגשת שוב בדצמבר הזה, שזה בדיוק המועד שבו ניגשתי בפעם הראשונה, אז זה לא משנה. וחוצמזה, הרבה דברים בחיים שלי היו שונים. כנראה שלא הייתי מגיעה לעבוד בטלמרקטינג בשנה שעברה, ואז לא הייתי מכירה את בובי, וזו באמת הייתה יכולה להיות החמצה ענקית.

טוב, כל ההתעסקות הזאת היא טיפשית. כנראה שאני כן מתחילה ללמוד באוקטובר הקרוב. כנראה שאקבל את הציון הדרוש לי וכנראה שההרשמה לא תיסגר בנתיים וכנראה שכן אצטרך קורס קיץ וכנראה שכן אצליח לעבור אותו. ככה לפחות אני מקווה, ונראה לי שהסיכויים הם לטובתי. אני חייבת להפסיק להלחץ. אני אתחיל ללמוד בגיל מאד צעיר - 22. זה אומר שיכול להיות לי תואר ראשון כבר בגיל 25, שזה מוקדם לכל הדעות, או לפחות לרוב הדעות.

בובי ממש חמוד. אני ממש אוהבת אותו. אני שמחה שהוא חלק מחיי.

הברזתי היום מהעבודה כדי ללמוד.

עוד חמישה שבועות וחצי אהיה בת 22.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.

היי,

בעקבות מצעד הגאווה התפתח היום דיון בבנק, בין כמה עובדים, על הומוסקסואליות. גיליתי לתדהמתי, שהרבה מהדנים בנושא חושבים, שהומוסקסואליות זה עניין של בחירה. לפי דעתי זו ממש מחשבה מפגרת. למה שמישהו יבחר להיות הומו? הומואים צריכים להתמודד לרוב עם קשיים עצומים בקרב המשפחה, עם גינוי מצד אנשים מסוימים בחברה ועם עוד שלל בעיות. למה שמישהו ירצה לגרום את זה לעצמו?

אני רואה בהומוסקסואליות דבר טבעי לחלוטין. בכלל לא אכפת לי עם מי האדם שמולי שוכב. לפי דעתי, בדיוק כמו שיש אנשים שנולדים עם עיניים כחולות ואנשים אחרים שנולדים עם עיניים חומות, כך יש גברים שנולדו עם משיכה לנשים ויש גברים שנולדו עם משיכה לגברים. אין בזה שום דבר מוזר, או לא טבעי, או כל השטויות האחרות, שאנשים לפעמים טוענים. אז מה אם רוב הגברים נמשכים לנשים? זה לא אומר כלום. אצל רוב האנשים הזרוע השולטת היא יד ימין. האם זה הופך את אלה שכותבים ביד שמאל למגונים? מה פתאום. שכל אחד יחיה איך שהוא מרגיש.

בדיוק בגלל שראיתי בהומוסקסואליות דבר טבעי וטריוויאלי כל כך, לא הבנתי למה בעצם נחוץ מצעד הגאווה. במשך כמה שנים טענתי שבכך הומואים מבדילים את עצמם עוד יותר. לפי דעתי זה שיש גברים שנמשכים לגברים, טבעי כמו שיש גברים שנמשכים לנשים עם שיער ארוך. אם כך - למה אין מצעדים לגברים שנמשכים לנשים עם שיער ארוך? למה אף אחד לא מארגן מצעד לנשים שנמשכות לגברים עם עור שחום או עם קוביות בבטן?

היום אני מבינה למה נחוץ המצעד. בגלל שאף אחד לא יעצור מישהי שנמשכת לגברים עם עור שחום, להיות עם גברים בעלי עור שחום (אולי חוץ מגברים בעלי עור שחום שלא ימשכו לנשים כמותה  ). אישה יכולה להתחתן עם גבר כזה, להביא איתו ילדים וכו' וכו'. לעומת זאת, הומואים לא יכולים להתחתן עם בני הזוג שלהם ונשללות מהם גם כל מני זכויות אחרות בסיסיות. לכן הם חייבים למחות. הם חייבים להלחם. הם חייבים להיות גאים במניותם. הם חייבים להפגין אותה. וזו הסיבה שהמצעד נחוץ.

מוזר לי שבמאה ה-21 יש עדיין כל כך הרבה מתנגדים לתופעת ההומוסקסואליות. חשבתי שהעולם התקדם בעשרות שנים האחרונות. מסתבר שזה לא כך ועדיין קיימים הרבה אנשים צרי מוחין. כמה חבל.

הלוואי שיום אחד ההומואים יקבלו את הזכויות שמגיעות להם לחלוטין.

מישהו כתב לי, באחת התגובות לפוסט הזה: "אגב קופאית בסופר ועובד היי טק, תמיד חשבתי שאנשים שמקבלים תוספת זמן כדי להצליח במבחנים ובפסיכומטרי (כי זה לא פייר שרק בגלל שיש לקות למידה צריך גם להכשל בלימודים אז מקבלים הקלות). זה רק הוגן להעביר את זה לשוק העבודה, נגיד אם על כל שעה האיש מקבל רבע שעה תוספת זמן אז המשכורת שלו צריכה להחשב בתור תעריף של שעה על כל שעה ורבע, כי לוקח לאיש יותר זמן מלעובד רגיל לעשות את אותה המשימה. נכון?"

הנושא מאד הזכיר לי דיון שערכתי עם השותף שלי לדירה, בתקופה בה עשיתי שירות לאומי. סיפרתי לבחור הנ"ל על כך שאני לקוית למידה ושקיבלתי הרבה הקלות במבחנים ובבגרויות בתיכון. הבחור אמר לי שלפי דעתו אסור לתת הקלות כאלה, מפני שהבגרויות אמורות למדוד את היכולת של אדם להפגין את הידע שלו, בתוך פרק זמן מסוים. אם לאדם קשה - מה שהוא צריך לעשות זה לעבוד על זה קשה יותר, במקום שיוותרו לו על דברים. הוא הוסיף ואמר שאולי נותנים הקלות בבגרויות, אבל אף אחד לא יתן הקלות בחיים, ואם פעולה שלוקחת לכל אדם ממוצע שעה, לוקחת לי שעה ורבע, אזי הבוס שלי יפטר אותי ובצדק.

השנתיים האחרונות הוכיחו לי שיש משהו בדבריו. באמת פוטרתי מהרבה מקומות עבודה, בדיוק בגלל שלקח לי יותר זמן ללמוד כל דבר בעבודה וגם לקח לי יותר זמן לבצע כל פעולה. לפיכך, עליתי לממונים עליי יותר מדי כסף והם נאלצו לוותר על שירותיי ולפטר אותי לאלתר.

נושא ההקלות בבגרויות מאד מתחבר לי עם מה שקורה לי בימים אלה עם הפסיכומטרי. בתיכון, כשניגשתי למבחנים באנגלית, אז לא הייתי צריכה לקרוא בעצמי את הטקסט במבחן, כי הייתה לי הקראה. לא הייתי צריכה לדעת את פירוש המילים, כי הייתה לי מילונית. לא הייתי צריכה לכתוב נכון, כי הייתה לי התעלמות משגיאות כתיב והיה לי זמן לעשות את כל זה, כי הייתה לי תוספת זמן. מצד אחד, רק בזכות זה עברתי את הבגרות באנגלית. מצד שני, כל קשר בין זה לבין לימוד אנגלית הוא מקרי בהחלט ולכן עד היום האנגלית שלי דפוקה. אולי אם לא היו מוותרים לי כל כך בקלות, הייתי מתאמצת ללמוד לכתוב בלי שגיאות כתיב (אין כמעט שום מילה באנגלית שאני יודעת לאיית), הייתי יודעת יותר פירושי מילים וגם הקריאה שלי הייתה יותר טובה. זה שהם הטיבו עמי בטווח הקצר - רק דפק אותי בטווח הארוך. ועכשיו אני משלמת את המחיר.

אני כן חושבת שצריך לתת תוספת זמן במבחנים. אני חושבת שזה נחוץ וחשוב, כי גם מי שיש לו תוספת זמן - חייב לדעת את החומר כדי להצליח בבחינה. ובקשר לשוק העבודה - אדם כזה שיודע שיש לו מוגבלויות בדברים מסוימים, לא צריך לקבל אחר כך שכר של שעה על עבודה של שעה ורבע, אלא ללכת לעבודה שמתאימה לו. למשל בעבודה הנוכחית שלי אני מאד טובה, כי אין שום דבר בליקוי שלי שמגביל אותי בעבודה הזאת ולכן אני מבצעת אותה טוב כמו כל אחד אחר, או אפילו יותר. נכון שהיה קשה למצוא עבודה שמתאימה לי, אבל העולם לא מושלם.

בקשר להקלות באנגלית - פה אני חושבת שיש באמת משהו לא פייר. אדם יכול להצליח בבחינה באנגלית, מבלי לדעת בכלל אנגלית, בזכות ההקלות האלה, מה שגורם לכך שלא ישפר את האנגלית שלו. טוב, אולי בעצם זה לא כל כך נכון שהוא יכול להצליח, כי אני קיבלתי במבחן בגרות עצמו 58, למרות כל ההקלות המטורפות האלה, אבל אם לא הייתי מקבלת את ההקלות - הייתי מקבלת בערך 17.

הקטע גם לא פייר כלפי אנשים אחרים. לי בכלל לא הורידו על שגיאות כתיב באנגלית, בזמן שלמישהו אחר, בעל אנגלית טובה, שיש לו שתים-שלוש שגיאות כתיב באנגלית, כן יורידו כמה נקודות, וזה מציב על נקודת פתיחה לא הוגנת.

אני חושבת שתוספת זמן רק נועדה להציב על אותה נקודת פתיחה. בגלל זה אני לא חושבת שאפשר לקרוא לה "הקלה" אלא "התאמה." ההתאמה הזאת לא גורמת ללקויי למידה שיהיה להם קל יותר מלאנשים שלא לקויי למידה, אלא רק נותנת להם נקודת פתיחה, כאילו לא היו לקויי למידה. זו לפחות המטרה של תוספת זמן.

האחיות הקטנות התאומות שלי, סיימו זה עתה כיתה ח. הן סיפרו לי שכמעט כל השכבה שלהן עשתה אבחון, ובשנה האחרונה כמעט כל השכבה קיבלה הקלות במבחנים. אני חושבת שכל מוח אנושי, שיבחנו בו כל פיפס, ימצאו משהו לא מושלם ואז זה לא פייר לתת הקלות לכל מי שמצאו אצלו משהו לא מושלם. מגיעות הקלות למי שיש לו ליקוי למידה אמיתי, כמו דיסלקציה, או כמו במקרה שלי - nvld. זה מה שאמרתי לאחיות שלי.

אבל בעצם - מי אני שאשפוט מה זה "ליקוי למידה אמיתי"? אני לא נוירולוגית. יש אדם שיותר קשה לו עם מתמטיקה ואדם שיותר קל לו עם מתמטיקה. איפה עובר הגבול מתי זה "לא כישרון למתמטיקה" ומתי יש לו "לקות למידה"? 

אל תטעו בדבריי. אני חושבת שיש גם הרבה מה לומר בזכות ההתאמות. אם למשל לאדם יש קליטה נהדרת והמון ידע, אבל הוא מקבל במבחנים 17, בגלל שהוא לא מסוגל להעביר את זה לכתב, אני חושבת שכן מגיע לו שיכתיב לבוחן, שיכתוב במקומו. אני חושבת שאם אדם יודע את החומר בצורה נהדרת, אבל דיסלקטי ולכן כשהוא קורא את השאלות כל האותיות מתהפכות לו, כן זכאי להקראה. ומגיע לו לקבל את זה.

אחת הטענות של השותף שלי לדירה, בתקופה בה עשיתי שירות לאומי, היא שאדם כזה חייב להתאמץ יותר ללמוד לקרוא ולכתוב, כי הרי יצטרך במהלך חייו לקרוא תמרורים, ועוד כל מני דוגמאות כאלה. דעתי על זה - הוא צודק מבחינה מסוימת. אני כן חושבת שאדם כזה צריך להתאמץ לשפר את הקריאה והכתיבה, אבל אני חושבת שעליו לקבל הקראה והכתבה בבחינות, בזמן שהוא מנסה לשפר. כדי שלא ידפק לו ממוצע הבגרויות. תאמינו לי שאדם כזה לא יסתדר כל חייו בלי לדעת לקרוא ולכתוב ולכן הוא ילמד את זה, אבל חבל שיצטרך לעשות מכינה שלוש פעמים, כדי להשלים בגרויות.

אני חושבת שאני יכולה להשיג כל מה שאדם שלא לקוי למידה, יכול להשיג, אם רק אקדיש לזה המון זמן והמון מאמצים, אבל יש דברים שפשוט לא שווים את זה. למשל, קיבלתי תוספת זמן ענקית בפסיכומטרי ומחשבון. אני חושבת שאם הייתי עכשיו משקיעה יומם וליל במשך שלוש שנים בלימודים למתמטיקה של הפסיכומטרי - הייתי מצליחה גם ללא תוספת הזמן וללא המחשבון, אבל בשלוש שנים אני יכולה כבר להוציא תואר. וחבל. ולכן אני חושבת שכן מגיעות לי ההתאמות האלה - כשתוך כדי אני כן צריכה להתאמץ.

בדיוק על אותו משקל - אני חושבת שהייתי יכולה לעשות חמש יחידות מתמטיקה, אם הייתי מקדישה לזה יום וליל במשך חמש שנים. אבל חבל. יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות בזמן בזה. קרעתי את התחת על שלוש יחידות ועדיין בקושי עברתי, אז תארו לעצמכם כמה זמן והשקעה הייתי צריכה בשביל הצלחה בחמש יחידות.

השותף שלי לדירה, בתקופה שעשיתי שירות לאומי, למד בזמנו לפסיכומטרי ואני זוכרת שהוא אמר שהוא לא מבין למה אנשים מקבלים בפסיכומטרי 500. הוא אמר שאם מישהו קיבל 500 - זה רק בגלל שלא ניגש מוכן ושהוא לא מתכוון לגשת, לפני שפשוט ידע את החומר וידע לפתור את השאלות בזמן הדרוש.

היום אני מבינה שהוא טעה. כלומר, לא טעה, אבל לא לגמרי צדק בדבריו. קודם כל, כי הפסיכומטרי הוא לא מטרה אלא אמצעי. אם אדם צריך 760 בשביל מה שהוא רוצה להתקבל אליו ומקבל 740 - אז כל העולם יכול להגיד לו איזה ציון מדהים זה, אבל זה בכלל לא צריך להיות אכפת לו, כי זה לא מספיק למה שהוא צריך. לעומת זאת, אם אדם צריך 450 בפסיכומטרי ומקבל 453, אז לפי דעתי הוא צריך להיות בעננים, כי הוא התקבל למה שרצה. לפי דעתי, לא צריך להיות אכפת לו שזה נחשב ציון נמוך בכלליות. לא מדובר פה בבגרות ואין פה "עובר" או "לא עובר". יש רק "מספיק למה שצריכים לתואר שרוצים" ו"לא מספיק למה שצריכים לתואר שרוצים."

דבר שני, אם לאדם יש קושי עצום במתמטיקה, אז יכול לקחת לו שנים על גבי שנים, להוציא ציון גבוה בתחום, וחבל. כי בשנים האלה היה יכול כבר לעשות תואר.

לפי דעתי לא צריך לבטל את ההקלות במבחנים ובבגרויות, אבל אולי כדאי להחמיר קצת את התנאים, לקבל הקלות. אני חושבת שיהיה הכי טוב, אם יהיה קשה לקבל הקלות בבגרויות, כמו שקשה לקבל הקלות בפסיכומטרי. בפסיכומטרי, רק מי שיש לו לקות למידה רצינית, מקבל התאמות, לעומת הבגרויות, שבערך כל מי שיש לו אבחון מקבל התאמות.

בקיצור, כל העסק מורכב.

משהו שקצת מרגיז אותי, בכל מני תגובות שאנשים כתבו לי על כל מני פוסטים, שלפעמים מתקבל הרושם, שאנשים חושבים שהם מכירים אותי יותר טוב מעצמי. בטוחים שאני משלה את עצמי לגבי כל מני דברים ושמתישהו יפתחו לי העיניים ואראה שהם צודקים. בטוחים שהם יודעים מה טוב בשבילי.

אולי באמת אני משלה את עצמי לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת. יש המון דברים שהיום אני יודעת שהשליתי את עצמי לגביהם בעבר.

מה שכן - מרגיזה אותי הפסקנות הזאת. אנשים מרשים לעצמם לכתוב שהם בטוחים שהם צודקים, ושאני בטוח משלה את עצמי .שוב ושוב אני שואלת את עצמי וגם אותם: מאיפה הם יודעים? איך הם כל כך בטוחים? מדובר באנשים שמכירים את החיים שלי ואותי, אך ורק דרך הכתיבה שלי ולפעמים מדובר באנשים שפגשו אותי במציאות, אבל הקשר איתם נותק לפני כמה וכמה שנים ולכן מאז הסתפקתי להשתנות בהרבה תחומים. מה גם שמדובר באנשים שקוראים כאן בניגוד לרצוני ושלא מוכנים להזדהות, ולכן בהכרח הם לא קרובים אליי ולא מחבבים אותי במיוחד. בכל מקרה, הם לא אני. הם לא חיים את החיים שלי. הם לא ראו את הצורה שבובי מסתכל עליי ולכן הם לא יכולים להיות כל כך בטוחים, למשל לגבי זה שבובי לא ממש אוהב אותי, כמו שכמה מהם טוענים.

חשוב לי להדגיש, שאם יש משהו שאני בטוחה בו בעולם הזה, זאת העובדה שבובי אוהב אותי המון. שום דבר ושום אדם לא יצליח להזיז אותי מדעתי, ולכן אין טעם לנסות. לגבי דברים אחרים שקשורים לבובי וגם דברים שקשורים לתחומים אחרים בחיים שלי - אולי באמת אני טועה בכמה דברים. אולי באמת, כמו שהחבר'ה האלה כל הזמן טוענים, עוד כמה חודשים או עוד כמה שנים אפתח את עיני ואגיע לתובנות, שעדיין לא הצלחתי להגיע אליהם. יש המון תובנות שהגעתי אליהם היום, שממש לא הייתי קרובה להגיע אליהם לפני שנה ובטח שלא לפני שנתיים. אולי.

ואם כן - אז מה? מותר לי לטעות. אני בנאדם ויתרה מזאת - אני מאד צעירה. אני עדיין לא בשלב בחיים שההחלטות שלי, משפיעות יותר מדי על העולם. אז אני טועה לפעמים. בסדר. זו לפעמים הדרך היחידה ללמוד.  

ואני שמחה לשמוע דעות של מגוון אנשים ואני אוהבת לגלות דרכים חדשות להסתכל על דברים. הדבר היחיד שמקומם אותי זו פסקנות נחרצת. יש מעט מאד דברים בעולם הזה שבטוחים לחלוטין, ולכן אולי כדאי שאנשים ימתנו ויסייגו את דבריהם יותר.

עכשיו אלך לראות שידור חוזר של "האוס". זה נעשה טקס קבוע, שכל ערב שאני נמצאת בו בבית - אני צופה בפרק של "האוס" ולאחר מכן בפרק של "שולחן לחמישה."

שלכם,

נונה.