היי,

אני שוקלת להפרד מהשרירן. למה אתם שואלים? הנה אתן לכם עשר  סיבות עיקריות. הסיבות הם לא לפי סדר החשיבות, אלא בסדר אקראי.

1. כי לא מספיק טוב לי איתו במיטה. פעם חשבתי שזו סיבה שטחית מדי להפרד ממישהו. אני זוכרת שכשהייתי מתלוננת על כמה שהיה חסר לי, שבובי, החבר שלי לשעבר, מעולם לא ירד לי, בכל השלוש שנים שהיינו בהם ביחד, למרות שאני ממש אוהבת את זה וזה ממש עושה לי את זה, אז אנשים היו מציעים לי להפרד ממנו, רק בגלל זה, ואני הייתי אומרת שזו לא סיבה מספיק טובה, אבל עכשיו שאני חושבת על זה, למה לא בעצם? סקס זה חלק חשוב במערכת יחסים. כשיש לי חבר, אז אני שוכבת איתו לא רק בגלל חרמנות זולה, אלא גם כי אלה הרגעים שבהם אנחנו הכי קרובים, ואם ברגעים האלה יש בעיות, שלא מצליחים לפתור, אז למה בעצם זו לא סיבה מספיק טובה? והבעיות שיש במיטה במקרה של השרירן גם קשורות לזה שהוא כבר לא יורד לי, וגם לעוד כמה דברים, שאני עוצרת את עצמי מלכתוב, כי זה ממש לא יפה שאני מפרסמת דברים כאלה באינטרנט. אגב, הוא חושב שאני מלכת עולם במיטה. הכי טובה שהייתה לו. הוא הכי נהנה בעולם. ואני? וואלה לא מספיק. וזה לא דברים שהוא שולט בהם, אז אין איך לנסות לתקן.

2. כי הוא כל הזמן מפוצץ אותי, בלי לשים לב. אני מניחה שהבנתם שאם בחרתי לתת לו את הכינוי "השרירן" בבלוג, אז זה אומר שמדובר בבחור חסון. אולי לא הדגשתי עד כמה. הוא פשוט ענק. 1.72 ששוקל 95 קילו בלי טיפת שומן, אלא הכול שרירים ענקיים. אני אוהבת את הגוף שלו, אבל החיסרון הגדול הוא שהשרירן קצת קלמזי ולא שם לב וכשהוא בטעות שם את הזרוע שלו על הזרוע שלי - אני צורחת מכאב ואחר כך סובלת מכאבים חצי לילה. אפילו אם הוא יושב לצדי וצד הזרוע שלו בטעות מתנגשת קלות עם צד הזרוע שלי - אני צריכה כמה רגעים כדי להתאושש מהכאב של המכה. קורים הרבה דברים כאלה. יש מצב שהשרירן נותן לי מכות בטעות, בדיוק באותו מינון שאדם ממוצע נותן מכות בטעות, רק שאני אפילו לא זוכרת את המכות שנתנו לי בטעות בני זוג קודמים, כי זה כל כך לא כאב, עד שלא ייחסתי לזה שום חשיבות ושום תשומת לב, אבל היות שהשרירן כל כך חזק, כל מכה אצלו זו חתיכת מכה. וכאילו זה לא מספיק - הוא הרבה פעמים טופח עליי בכוונה. הכי בעולם לא בקטע של אלימות, אלא בקטע של להביע חיבה. לקח לי המון זמן לגרום לו להבין, שזה לא נעים לי וכואב לי, כשהוא טופח לי על הירך, כשהוא מתלהב כשאני לובשת מכנסיים קצרים או עירומה (תמיד מלווה בקריאה "איזה פולעקס!"). לקח לו המון זמן להבין שזה גם כואב וגם מעצבן, אבל בסוף הוא הפסיק עם זה, אבל הוא עדיין טופח עליי לפעמים במקומות אחרים. אומנם הרבה יותר בעדינות, אבל זה עדיין כואב ועדיין מעצבן.

3. כי הוא לא מספיק מקשיב לי כשאני מדברת. אולי זה לא בכוונה. אולי זה  נגרם מהפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת, וגם זה שהשרירן בתקופה קשה מאד ולכן טרוד בהרבה דברים, משפיע על זה ואולי, בעצם בטוח, קשור לזה שאני מספרת סיפורים עם יותר מדי פרטים (כולם אומרים את זה. לא רק הוא), אבל שום סיבה שבעולם, לא משנה את העובדה, שהרבה פעמים אני מספרת לשרירן משהו ואז שניה אחרי שסיימתי משפט, הוא שואל שאלה שבדיוק לפני שניה עניתי עליה. זה מעליב.

4. כי הוא לא מספיק מתקשר אליי ולא מספיק יוזם פגישות. אני זו בדרך כלל מתקשרת. כבר דיברתי על זה עם השרירן לפני כמה ימים והוא התנצל והבטיח שזה ישתנה. אמר שהסיבה שאני זו שמתקשרת בדרך כלל היא שהוא נורא עסוק (הוא באמת נורא עסוק) ואז לפני שהוא מספיק לפנות זמן להתקשר אליי- אני מקדימה אותו וכבר מתקשרת אליו. שאלתי אותו:"מה, אני לא בראש שלך?" והוא אמר שאני כן בראש שלו ושהוא אוהב אותי ואוהב לשמוע את הקול שלי והבטיח שהדבר הזה ישתנה. הוא גם הזכיר לי שהוא שולח לי הרבה smsים, אבל אמרתי לו שזה לא מספיק. אז הוא הבטיח לשנות את זה והאמת שבימים האחרונים זה באמת השתנה והוא מתקשר הרבה יותר. 

ובקשר לזה שהוא לא מספיק יוזם פגישות - השרירן הזכיר לי שאנחנו סטודנטים עובדים ועסוקים, שנמצאים כעת בתקופת מבחנים. אמרתי לו שאני לגמרי מכבדת את זה ואם למשל יש למחרת מבחן, או יום שהוא צריך לקום למחרת ב-5.30 לעבודה (השרירן עובד כמעט כל יום מ6.30 בבוקר עד 18:00 בערב), אז אני לגמרי מכבדת את זה, אבל למשל ביום חמישי האחרון לשנינו היה ערב פנוי ולשנינו לא היו מחויבויות מוקדם בבוקר, ואם לא היינו נפגשים בחמישי בערב - אחר כך לא היה לנו להפגש לנו להפגש עד יום שלישי בשבוע שאחרי זה, אז הוא לא עשה את החישוב הזה ולא הציע לי להפגש, אלא אני הייתי צריכה לרדוף אחריו. גם את זה הוא הבטיח לשנות. אני מקווה שיעמוד בהבטחה.

5. כי הוא כל הזמן יורד על הדירה שלי, אבל מצד שני אי אפשר לבקר אצלו. השרירן גר עם הוריו עד גיל 31 ואז בגיל 31 יצא מהבית ושכר דירה לבד, בלי שותפים, בעלות של למעלה מ3,000 שקל. מכיוון שגם שילם את שכר הדירה וגם חשבונות על הדירה וגם אוכל וגם שכר לימוד במלואו וגם החזיק רכב - הוא נכנס למינוס גדול וחזר כעבור שנה אחת לבית הוריו. הוא חזר לגור עם הוריו בגיל 32 ומתכוון להמשיך לגור שם, אז שיסיים ללמוד, בעוד שנה, כלומר עד גיל 33, בעצם כמעט 34. אגב, גם בבית הוריו הוא משלם חשבונות וקונה אוכל.

הייתי אצלו בבית כמה פעמים, אבל הוא לא מרגיש כל כך בנוח. אומר שאני גונחת ומפחד שהוריו המבוגרים (הם בסביבות גיל 70) ישמעו אותי ושבדירה שלי יש אווירה צעירה ומשוחררת, ולכן הוא מעדיף לבלות אצלי. אני מבינה אותו. במיוחד לאור העובדה שההורים שלו מתגרשים (מי מתגרש אחרי 45 שנות נישואים?) ולא מדברים בינהם, וגם כי אימא שלו מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן. אז הוא לא מרגיש בנוח. לא אשכח שבאתי לישון אצלו. החלפתי בגדים ושמתי את הבגדים הקודמים על השולחן בחדר שלו ואז הלכנו למטבח, לאכול. אימא שלו נכנסה לו לחדר, סידרה לו את השולחן ובין השאר גם קיפלה את הבגדים שלי ושמה אותם בערימה, כולל את החזיה שלי, מה שהביך אותי עד מוות. היא כל הזמן דואגת לו ועושה למענו ומדברת אליו כאילו הוא בן שלוש.

ולכן, אנחנו מעדיפים שהוא יבוא לבקר אצלי. הוא בא אליי לעיתים קרובות. ומשהו שמרתיח אותי, זה שהוא לא מפסיק לומר עד כמה הוא לעולם לא היה גר עם שותפים ושזה שאני שוכרת דירה - זה בזבוז כסף. ואני שוב ושוב אומרת לו, שאם לא הייתי שוכרת דירה, לא היה לנו איפה להפגש ושגם ככה אין לנו זמן, אז שיתאר לעצמו מה היה קורה אם הייתי גרה בירושלים, עם הוריי. ושזה לא יפה מצד אחד להתארח ולא לארח אצלו, ומצד שני לרדת על הדירה.

לא נאה לו להתקלח שם, כי המגבות לא מספיק נקיות ואין מגבת לרגליים והמקלחת עצמה לא מספיק נקייה. לא נאה לו לישון בלי מזגן, אז אני משלמת המון כסף על כך שהמזגן פועל כל הלילה כשהוא ישן אצלי. והייתי צריכה להסביר לו פעמים רבות, עד שהוא קלט, שהוא לא יכול לגעת בשום דבר בדירה, בלי לשאול אותי קודם, כי יש דברים שהם לא שלי אלא של השותפים שלי. השותפה שלי ממש כעסה, כשהוא השתמש במגבת רגליים שלה, לא כדי לייבש את הרגליים, אלא כדי לייבש את הרצפה ובמגבות ידיים שלה, כדי לנקות את השולחן ולא את ידיו. 

הוא כל כך גאה בעצמו על כך שהוא לא מוכן לגור עם שותפים, ואני מנסה להתאפק לא להגיד לו שראינו מה יצא מזה שהוא שכר דירה לבד. רק מינוס ענק, שגרם לו לחזור לגור עם הוריו בגיל 32, עם הורים שמתגרשים ואימא שמתייחסת אליו כאילו הוא ילד קטן, אז שירגע ומהר.

והבטחתי לעצמי, שבפעם הבאה שהוא ירד על הדירה, אני פשוט אשלח אותו לבית שלו.

6. כי כשיש עוד אנשים איתנו - אני הופכת לליצן החצר. לי ולשרירן כמעט לא יוצא לבלות ביחד, עם עוד אנשים. יש לשרירן שני חברים בעולם. אחד מהם נשוי ולכן הוא כמעט לא רואה אותו והשני רווק ויש להם דייט קבוע כשיוצאים לבלות ביחד. הצעתי להצטרף אליהם, אבל השרירן אמר שהחבר שלו לא ירגיש בנוח, ואני מכבדת את זה, כי אני מבינה שלא נעים לבלות לבד עם זוג. גם לי אין הרבה חברים והחברים שלי גם לא קשורים אחד לשני. 99% מהפגישות שלי עם אנשים זה עם אף-פחוס, ידידי הטוב שהכרתי בעבודה או עם צוצו, חברתי שהייתה שנה שעברה השותפה שלי. את מימי יוצא לי לפגוש רק שלוש פעמים בשנה, כי היא עסוקה מאד ואני חושבת שזה יהיה קצת לא נעים אם ניפגש רק צוצו, אני והשרירן או רק אף-פחוס, אני והשרירן.

אבל בפעמים הנדירות שכן יש עוד אנשים בסביבה, השרירן תמיד צוחק עליי, אפילו בלי לשים לב. יצאנו בפורים יחד עם אף-פחוס למסיבה, והשרירן התייחס אליי לא יפה ולא הפסיק ללעוג לי מול אף-פחוס וכשחבר של השרירן מתקשר אליו והוא לידי ואני אומרת איזו מילה - השרירן ישר מתחיל להסתלבט עליי עם החבר בטלפון. וכשהיינו ביחד עם עוד שני אנשים שלומדים איתנו ודיברנו איתם בהפסקה - השרירן גם צחק עליי. כאמור, אנחנו נמצאים בחברת אנשים אחרים ביחד לעיתים נדירות, אז לא יוצא לנו להיות הרבה בסיטואציות האלה, אבל בפעמים שאנחנו כן, אני תמיד מרגישה קטנה ומושפלת.

דיברתי על זה עם השרירן והוא אמר שאין לו מושג על מה שאני מדברת. במיוחד כי קשה לי להזכר בדוגמאות ספציפיות. הוא ביקש שאגיד לו בלייב, כשמשהו כזה קורה. אני מתכוונת לעשות זאת, אבל לא יודעת בדיוק איך, כי אני לא רוצה להגיד לו מול מישהו:"אתה מדבר אליי לא יפה". אולי נעשה סימן שאני נוגעת לו בזרוע כשזה קורה, או משהו.

7. כי כמעט תמיד אני זו שאומרת ראשונה שאני אוהבת אותו ורק אז הוא אומר לי:"גם אני אותך". האמת שבקטע הזה היה היפוך תפקידים מטורף. אני זו שנפרדה מהשרירן, חודשיים אחרי שהתחלנו להיות ביחד, כי לא הצלחתי להתאהב בו ואז הוא התחנן לחזור אליי ובמהלך אחת מהפעמים שאמר כמה שהוא רוצה שנחזור - אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. וכמה ימים אחרי שנפרדתי ממנו - חזרתי אליו ואז במשך חודש בערך הוא היה היחיד שאומר את זה, ואני לא אמרתי לו בחזרה. ואחרי בערך חודש שרק הוא אמר את זה - אמרתי לו שגם אני אוהבת אותו.

אבל לא יודעת למה, מתישהו נוצר היפוך תפקידים, שבו רק אני אומרת את זה ואז הוא אומר לי:"גם אני אותך" ואפילו לא משתמש במילה "אוהב", אלא רק "גם אני אותך" ושאלתי למה והאם זה אומר שהוא לא בטוח שהוא אוהב אותי, והוא אמר שלא, הוא כן אוהב אותי. וכשממש נשבר לי לפני כמה ימים ואמרתי לו את זה, אז מאז הוא מקפיד להגיד את זה לעיתים קרובות. 

8. כי הוא לא רוצה לעבור לגור איתי בספטמבר הקרוב - בספטמבר הקרוב תסתיים לי השכירות. אני לא רוצה להמשיך לגור בדירה הנוכחית, מסיבות שכתבתי עליהן כבר כמה פעמים בבלוג, ולכן אצטרך לחפש דירה אחרת. נראה לי הרבה יותר כיף לגור עם בנזוג, מאשר עם שותפים זרים, אבל השרירן לא יעבור לגור איתי בספטמבר הקרוב. הוא במינוס גדול מדי וצריך עוד קצת זמן לסגור אותו, והוא גם לא מסיים את התואר עכשיו כמוני, אלא נשארו לו עוד חמישה קורסים לשנה הבאה. לכן השרירן לא מתכוון לעזוב את הבית בחודשים הקרובים.

אנשים אומרים לי:"מה הבעיה? תשכרי דירה עם שותפים ואז כמה חודשים אחרי זה - תמצאי מישהו שיחליף אותך ותעברי לגור עם השרירן" ומה שאנשים לא מבינים, זה שאני יכולה לחפש מישהו שיחליף אותי במשך חודשים על גבי חודשים, ושגם אם אמצא, הסיכוי שהאדם הזה ירצה להכנס לדירה, בדיוק ביום בו תתחיל השכירות בדירה שבה אני והשרירן נמצא - אפסי לגמרי. בהכרח תהיה תקופה בה אצטרך לשלם על שתי דירות, או שהשכירות בדירה שלי ושל השרירן תתחיל אחרי שהאדם הזה יחליף אותי בדירה עם השותפים ואז אתקע לכמה שבועות ברחוב. אני הרי לא יכולה לחזור לגור עם הוריי, כי הם גרים בירושלים וכל המחויבויות שלי יהיו במרכז ואני לא מוכנה לנסוע למרכז כלם. לכן, זה או ספטמבר הזה, או ספטמבר הבא. 

אבל אולי זה דווקא טוב. אולי פינטזתי על לעבור לגור איתו, לא כי אני באמת בשלה לזה, אלא כי נשבר לי לגור עם שותפים, ואני לא רוצה לחזור לגור עם ההורים. וזו לא סיבה מספיק טובה. האמת שגם אני לא בשלה לעבור לגור איתו. יש לי ספקות אם אני רוצה להמשיך להיות איתו בכלל - אז לעבור לגור? צריך עוד זמן. אנחנו ביחד רק חמישה חודשים וחצי, שגם במהלכם נפרדנו לשבוע.

9. כי הוא לא מכניס אותי למערך שיקולים - לפני כמה ימים, כשהשרירן בא אליי, הוא אמר לי שהוא יעשה מתישהו תואר שני, בטוח, אבל שזה יקרה רק בעוד כמה שנים. וכששאלתי למה הוא לא מכניס אותי למערך השיקולים לגבי העתיד שלו - הוא שאל:"מה הקשר אליך? זה התואר השני שלי. אני אשלם עליו ואני זה שאלמד אותו" ואז אמרתי לו שתואר שני זה דבר שעולה 40,000 שקל (הוא לא ידע את זה) ושאם נגור ביחד וננהל חיים משותפים ואולי אפילו יהיו לנו ילדים, אז מן הסתם שזה ישפיע על החיים שלי בענק, אם הפרטנר שלי לחיים, יחליט על משהו שעולה 40,000 שקל, ושגם לא יוכל לעבוד כל יום, כי צריך להקדיש זמן גם למערכת באוניברסיטה וגם ללימוד בבית. ועוד משהו שאמרתי לו, שכשיש חיים משותפים - גם ההוצאות הן משותפות. אם נחיה ביחד והוא יעשה תואר שני - אני אעזור לו במימון שלו. אם נחיה ביחד ויהיה לו רכב, אז למרות שאין לי רישיון ולעולם לא יהיה - אני אשתתף בהוצאות של הרכב, למרות שלעולם לא אנהג בו.

והשרירן היה מופתע ואמר שלהורים שלו אין חשבון משותף, אלא חשבונות נפרדים ושהם תמיד הוציאו כל אחד כסף על עצמו, ואמרתי לו שזה לא קשור לחשבון משותף, אלא לניהול כספים משותף, ושכמו שהוא תמיד אומר, הזוגיות של ההורים שלו לא טובה ולא דוגמא לכלום והוא הסכים איתי. ואמרתי לו שעצם זה שהוא אומר לי בביטחון שיעשה יום אחד תואר שני, מבלי להעלות על הדעת איך זה ישפיע עליי, מעיד על זה שהוא לא בנוי לזוגיות, או שכן בנוי לזוגיות, אבל לא רואה אותי בתור בת זוג לחיים. ואולי קצת הגזמתי, כי כאמור, אנחנו ביחד רק חמישה חודשים וחצי וזה שהוא מתישהו יעשה תואר שני - היה רק משפט אקראי שאמר, מבלי להקדיש לו קודם מחשבה.

10. כי הוא קצת קשה קליטה - כל דבר אני צריכה להסביר לשרירן בסבלנות ובאריכות. קשה לו לקלוט ולהפנים דברים. כנראה זו גם הסיבה שאין לו ציונים טובים, למרות שהוא משקיע בלימודים. אני לא חושבת שהוא טיפש. אני חושבת שאולי זו לקות למידה לא מאובחנת, אבל מצב נתון, שלהסביר לשרירן, למשל איך עושים כרטיס רב קו לסטודנט, לקח שעות. והיה מדובר בסך הכול בלהדפיס אישור לימודים ואז ללכת לאן שצריך ולבקש שישנו לו את הקוד לקוד סטודנט ואז זה יקנה לו 30% הנחה בכל נסיעה ושינוי הקוד לא עולה לו כלום. זה באמת לא מסובך. השרירן נעלב ובצדק וכשאני אומרת לו:"זה באמת לא מסובך" או:"אני לא מבינה מה אתה לא מבין". זה לא יפה מצדי, כי גם לי יש דברים שמאד קשים לי להבנה ומאד ברורים לרוב האנשים. אבל עדיין, אני צריכה המון סבלנות בשביל השרירן. במיוחד כשאני מנסה לספר לו משהו מצחיק והוא לא מבין את הפאנץ' בבדיחה והבדיחות שהוא מספר כל כך שטחיות ולא מתוחכמות, שזה פשוט לא מצחיק אותי ואני צוחקת מתוך נימוס.

האמת שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, במחשבה שבימים הקרובים אפרד מהשרירן, אבל ככל שהתקדמתי בכתיבתו, הבנתי עד כמה הבעיות הן לא נוראיות ודברים שאוכל לחיות איתם. האמת שהשרירן באמת אוהב אותי ובאמת רוצה להיות החבר שלי ובכל פעם שאני אומרת לו שמשהו מפריע לי - הוא עושה מאמץ לשנות. וגם אליי צריך המון סבלנות וקשה להכיל אותי, כי גם ההתנהגות שלי בעייתית בהרבה דברים (בעיקר דברים שקשורים לnvld) והשרירן מכיל אותי וסבלני כלפיי.

הוא כל כך מתוק לפעמים, שזה פשוט לא יאומן. למשל, יש איזה קורס שאנחנו לומדים ביחד, שלא הייתה לי בו מחברת (לא כתבתי מילה בשום מקצוע, בכל השלוש שנים של התואר) ותמיד שולחים לי במייל מחברות שאנשים כתבו בלפטופ, אבל הפעם אף אחד לא כתב את השיעורים במלואם, אז ביקשתי מהשרירן לצלם והוא הביא לי במיוחד לאוניברסיטה וצילמתי.

אבל זה לא מה שעושה אותו מתוק בצורה שלא תיאמן. מה שעושה אותו מתוק בצורה שלא תיאמן, זה שכל הדפים התבלגנו לי ולא היה לי מושג איזה דף קשור לאיזה שיעור. צילמתי את זה בבלאגן, ממישהי שצילמה אותו. השרירן כתב על כל שיעור תאריך ואז מיספר כל שיעור מ-1 עד 3 (או עד מספר העמודים שהוא כתב באותו שיעור) אז שמתי בערימה את כל הדפים שהיה כתוב בהם 1, בערימה אחרת את כל הדפים שהיה כתוב בהם 2 , בערימה שלישית את כל הדפים שכתוב בהם 3 וכן הלאה וכן הלאה ואז כל פעם השרירן אמר לי תאריך, וחיפשתי את התאריך הזה בדפי ה-1 ואז הוא אמר לי מה כתוב בתחילת עמוד 2 וחיפשתי את זה בערימה של דפי ה-2 ואז מה כתוב בתחילת עמוד 3, אז חיפשתי את זה בערימה של כל דפי 3 וכן הלאה וכן הלאה. זה לקח שעה וחצי ודרש המון סבלנות, והוא עשה את זה בשבילי בשמחה ובכיף ואחר כך עוד אמר שאני יכולה להתקשר אליו בכל פעם שלא אבין את כתב היד שלו, מה שאומר סביר להניח 44578989 פעמים, ואין לו עם זה שום בעיה, אלא הוא יקבל את זה ברצון.

או הצורה שטיפל בי כשהייתי חולה. הגיע אליי לדירה במהירות, אחרי יום עבודה של 12 שעות, מבלי להתקלח או לאכול קודם, והביא לי תיונים וקנה לי קולה בדרך ואז כשהגיע, הכין לי כוסות תה וצנימים והניח מגבת צוננת על מצחי והביא לי כדורים ולא הפסיק ללטף את שיערי, ואת בטני הכואבת, ולא הניח לי, עד שהרגשתי יותר טוב. 

וכשאמרתי לו שמעצבן אותי שהוא תמיד מאחר לי כשאנחנו קובעים שעה, הוא עשה מאמץ על להפסיק עם זה, כי ראה שזה באמת מפריע לי, ומאז הוא לעולם לא מאחר ואם כן, אז מודיע אפילו על איחור של חמש דקות, כי אכפת לו ממה שחשוב לי.

וזה שהרבה פעמים כשחזרתי מירושלים למרכז במוצ"ש, הוא בא לקחת אותי ממסוף האוטובוסים שקרוב לדירה שלי, וסחב לי את התיק הענק והכבד לדירה ואז עזר לי לפרוק אותו (האוכל למקרר והבגדים לארון) ואז המתין לי בזמן שהחלפתי בגדים והתארגנתי ואז יצאנו ביחד לבילוי, כי ידע שיהיה לי קשה לסחוב את התיק לבד.

או זה שישב איתי במעבדת מחשבים באוניברסיטה ועזר לי להקליד נתונים באקסל לסמינריון שלי, כשהיה גמור מעייפות אחרי יום לימודים של 11 שעות.

ויש עוד הרבה דוגמאות.

וגם אני עושה דברים כאלה למענו. גם אני טיפלתי בו כשהיה חולה, גם אני הצעתי לעזור לו עם הלימודים, גם אני הכנתי לו אוכל, גם אני משתדלת לשנות דברים כשהוא מבקש וגם אני, בסיכומו של עניין, אתן את הנשמה שלי למענו.

השרירן הוא אדם טוב וישר. השרירן אוהב אותי. אני אוהבת אותו. הוא מתוק ומושך אותי בטירוף ותמיד מנחם אותי כשאני בהיסטריה ושם בשבילי. הוא מכיל אותי ונותן לי יחס חם. מה עוד אפשר לבקש? את כל הבעיות ננסה לפתור וגם אם לא נצליח - נלמד לחיות איתן.

שבת שלום.

שלכם,

אולה,

שלשום היה לי את היום האחרון של הלימודים הסדירים לתואר. כעת רק מבחנים ועבודות מפרידים ביני לבין הזכאות לתואר.

מה-19.8 ועד ה11.9 יש מועדי ב.

גם נדרתי לעצמי נדר לסיים עם הסמינריונים עד ה-11.9, מה שאומר שאסיים את כל חובותיי לתואר, כולל הכול, תוך חודשיים וחצי.

בספטמבר כל היבט והיבט בחיי ישתנה: גם אסיים סופית עם התואר, שהיה מסגרת עיקרית בחיים שלי במשך שלוש שנים, גם אעבור דירה (אני לא חושבת שאף אדם חילוני שוכר דירה בגבעת שמואל, אלא אם כן הוא לומד בבר אילן וגם נשבר לי מלגור עם שלושה שותפים נוספים. אני מתכוונת לעבור לגבעתיים או לרמת גן, אבל לא רמת גן גבול בני ברק, אלא רמת גבול תל אביב. אני סיימתי עם הדוסידה) וגם אעבור עבודה (אומנם התואר הראשון לא נותן לי מקצוע ולא אוכל למצוא עבודה בתחום שלי, אבל אין שום סיבה לעבוד רק שש שעות ביום, אם אין לי לימודים על הראש. אני רוצה לעבוד בשירות לקוחות, במשהו שכולל שיחות טלפון נכנסות, בחברת אשראי. אומנם זו לא עבודה שדורשת תואר, אבל לא נראה לי שיעבדו איתי כל הפריק שואו שעובדים איתי בסקרים, שאלה אנשים מבוגרים ומתוסבכים, אלא צעירים כמוני בתחילת דרכם. זו עבודה הרבה יותר מאתגרת וגם הרבה יותר משתלמת כלכלית).

בשנה השניה שכרתי דירה ברמת גן על גבול בני ברק, שלוש דקות הליכה מהאוניברסיטה. היה לי מאד קשה כי בבת אחת עברתי לעיר זרה, גרתי עם ארבע בנות זרות ולא סימפטיות, התחלתי שנת לימודים חדשה ומקום עבודה חדש ולא הכרתי שום דבר ממה שמסביבי. שינוי, גם אם הוא לטובה, הוא מאד מפחיד, במיוחד עבורי.

בספטמבר של השנה הנוכחית הסתיימה לי השכירות וראיתי שבשנת לימודים השלישית יהיו לי רק יומיים במערכת, אז אמרתי שלא שווה להחזיק דירה בשביל פעמיים בשבוע וחזרתי לגור עם ההורים בירושלים. הניתוק מהעצמאות ובנוסף מהחיים שבניתי לעצמי במרכז גבה ממני מחיר קשה ונכנסתי לדיכאון קליני. כמעט פגעתי בעצמי. שרדתי בירושלים ארבעה חודשים וחצי ואז חזרתי לגור במרכז, בגבעת שמואל, גם שלוש דקות הליכה מהעבודה.

היה לי מזל גדול בכך שהיה לי פטור משכר לימוד. אבא שלי עובד באוניברסיטה העברית ולכן לא הייתי צריכה לשלם כלום, בתור בת עובד. אומנם למדתי בבר אילן ולא בעברית, אבל זה לא משנה, כי למדתי באוניברסיטה ולא במכללה. היה לי גם מזל גדול שהוריי עזרו לי מאד בשכר הדירה. בשנה שעברה הם שילמו חצי והשנה הם משלמים את שכר הדירה במלואו. גם את רוב האוכל אני לוקחת מהבית. אומנם עדיין יש לי הוצאות על חשבונות חשמל, גז, ארנונה, אינטרנט, מים וועד בית ועוד כל מני הוצאות שכרוכות בהחזקת דירה, אבל אין ספק שהעזרה של הוריי הצילה אותי.

גם העובדה שהמעורבות החברתית נתנה לי חונכות שזה שיעורים פרטיים בחינם, הקל עליי בצורה בלתי רגילה.

ולגבי מקצוע לחיים, או כפי שאני אוהבת לקרוא לזה:"מה אעשה כשאהיה גדולה" - אני שוקלת לעשות תעודה בעריכה לשונית ולהפוך לעורכת לשונית. האמת שזו הייתה המטרה שלי מלכתחילה כשהלכתי על התואר הזה. אחרי ששיניתי את דעתי 45783783890 פעמים לגבי מה אלך ללמוד ובמה אני רוצה לעסוק - החלטתי שאני רוצה להיות עורכת לשונית. בהתחלה חשבתי שצריך לעשות תואר ראשון בלשון ואז תעודה בעריכה לשונית ואפילו התקבלתי, במאמצים מרובים, גם לעברית וגם לבר אילן ללימודי לשון, אבל אז גיליתי שיקבלו לתעודה הזו כל מי שיש לו תואר ראשון ולא משנה במה, רק שצריך לעשות קצת השלמות. תואר בלשון היה נשמע לי כבד, ולכן החלטתי ללכת ללמוד את התואר שלי במדעי החברה. כמה חודשים אחרי תחילת הלימודים - זנחתי את הרעיון ובשנתיים וחצי האחרונות שיניתי את דעתי עוד 47893789303487 פעמים לגבי במה אעשה תואר שני ובמה אני רוצה להתמקצע ובזמן האחרון, אחרי שאחותי הזכירה לי את עניין העריכה הלשונית, נזכרתי בזה ויש סיכוי גבוה מאד שאלך על זה, אבל לא באוקטובר הקרוב, כי אני רוצה קצת מנוחה מלימודים וגם לבדוק את האפשרויות שלי בניחותא, אחרי שכבר תהיה לי זכאות לתואר.

מצד שני, זה קצת לזרות לו מלח על פצעים. זה קצת מזכיר לי מקרה דומה, רק במינון הרבה יותר נמוך, שקרה לפני כמה חודשים. הייתה לנו איזו עבודה להגשה, שהשרירן התעכב מאד בהגשתה. הוא עבד עליה, בזמן שהוא מת מפחד שהמרצה לא תקבל את העבודה, כי הוא היה בפיגור גדול ואז כבר היו ציונים ואני קיבלתי 94 וקפצתי עד השמיים מהתלהבות, והשרירן שמח בשבילי, באמת שכן, אבל ראו שיש איזה ענן שמעיב עליו ובסופו של דבר הוא אמר לי: "איך אני אמור להגיש שיש כבר ציונים ואנשים קיבלו 94 - בזמן שאני אפילו לא סיימתי את העבודה ולא יודע אם המרצה תקבל אותה?" ואני אמרתי לו שאני לא צריכה להתנצל, כי עבדתי קשה על הציון הזה ומגיע לי כל הכבוד. זה דומה קצת למצב בו אנו כעת, רק במינון הרבה יותר גבוה, כי פה מדובר על זה שאני עוד לא בת 25 וכבר מסיימת את התואר, אחרי שלוש שנים והוא בן 32 וחצי ולא מסיים את התואר, אחרי ארבע שנים באוניברסיטה, אלא ממשיך לשנה חמישית.

וזו לא תחרות. באמת ובתמים שאני לא מרגישה שאני טובה יותר מהשרירן. אני גאה בו ומעריצה את היכולת שלו להחזיק כבר ארבע שנים באותו מקום עבודה, כי לי תמיד היה קשה להחזיק מקום עבודה לאורך זמן. אני גאה בו על היכולת שלו לקום מדי יום ביומו ב-5.30 בבוקר ולעבוד כל יום מ6.30 בבוקר עד 18:00 בערב. אני גאה בו שהוא משלם בעצמו את שכר הלימוד שלו ומצליח גם להחזיק רכב והחזיק גם דירה ב-3,000 שקל, עם כל ההוצאות הנלוות. אני לעולם לא הייתי מצליחה לשלם בעצמי כל כך הרבה כסף. ואני גאה בו שהוא מצליח לשרוד בבית הוריו אליו חזר, כי יש שם אווירה נוראית, כי ההורים שלו מתגרשים. אני יודעת כמה קשה לו ואני חושבת שהוא מתמודד מאד יפה.

ודבר נוסף: יש מצב שעוד כמה חודשים המצב יתהפך ואני ארגיש שהשרירן מקדים אותי, כי השרירן, כאמור, עשה תעודה לפני שעשה את התואר, והתעודה ממקצעת אותו, אז יש מצב שהוא ימצא עבודה בתחום שלו ולי אין סיכוי למצוא עבודה במקצוע שלי, כי אין לי מקצוע.

נונה.

היי,

קודם כל, אני רוצה לכתוב על יוזמה מבורכת שקיבלתי מהמעורבות החברתית באוניברסיטת בר אילן. בשלוש שנים האחרונות קיבלתי מהמעורבות החברתית שיעורים פרטיים בחינם. מדובר על שעתיים בשבוע, מהן זכיתי להנות, עם בחורות סטודנטיות חכמות ומקסימות, שעזרו לי בלי סוף. בלי זה, לא הייתי יכולה לסיים את התואר ולכן אני מודה למעורבות החברתית שהכניסה את החונכות המקסימות האלה לחיי.

העניין הוא כזה: כל מי שמציג אבחון למעורבות החברתית בבר אילן - יכול לקבל חונכת. האוניברסיטה משלמת לחונכת 50 שקל לשעה והן מקבלות את הכסף פעם בסמסטר, בתור מלגה. אבל כמובן שהן לא חייבות להשתמש בכסף לשכר לימוד, אלא לכל מטרה אחרת שיחפצו בכך.

בשנה הראשונה ללימודים לא ידעתי שזה קיים ולכן כל הסמסטר הראשון הוצאתי המון כסף על שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה. כשנודע לי על כך, בדיוק תם הסמסטר הראשון. לכן קיבלתי החל מהסמסטר השני חונכות מ-ר, בחורה מקסימה שהייתה בשלבי סיום של תואר ראשון בפסיכולוגיה. רק בזכותה עברתי סטטיסטיקה. הפכנו גם לחברות טובות ודיברנו רבות לא רק על לימודים.

בשנה השניה ללימודים קיבלתי מ-א, חונכת שהייתה סטודנטית שנה ג של התואר שלי בדיוק. החונכת עזרה לי בקורס עם חישובים שנקרא "ניהול מערכות מידע" ובקורס שנקרא "שימושי מחשב" שבו לומדים את תוכנת הspss זה מכניסים נתונים סטטיסטים למחשב. היא גם עזרה לי עם עבודה בשיטות מחקר. גם היא הפכה לחברה שלי ואנחנו בקשר עד היום.

השנה ביקשתי חונכת, כדי שתעזור לי עם סמיניורנים. המעורבות החברתית נתנה לי את מ, בחורה שעושה תואר שני ביעוץ חינוכי. בסופו של דבר לא נגענו בסמינריונים, אלא היא עזרה לי בהמון עבודות להגשה שהיו לי במקצועות שונים. מ בחורה מקסימה, שעשתה בשבילי מעל ומעבר ואני מעריכה כל רגע.

נתקלתי בבעיה, כי כאמור לא נגענו בסמינריונים ובשבוע הבא מסתיים הסמסטר. כל יולי יש לי מבחנים ולכן לא אוכל להתפנות לסמינריון. רציתי שהיא תעזור לי עם זה אחרי המבחנים, אבל הבעיה היא ש-מ היא במקור מהצפון וגרה במעונות. היא מתכוונת לחזור לצפון מיד בסיום המבחנים לכל הקיץ ואני נורא פחדתי שאשאר ללא עזרה.

אז פניתי למעורבות החברתית וסיפרתי בדיוק מה שכתבתי בשתי הפסקאות הקודמות והאחראית שם מיד התגייסה לעשות מעל ומעבר למעני, כדי למצוא לי חונכת. היא מצאה לי מישהי שמסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותתפנה לעזור לי מיד בסיום המבחנים. המבחן האחרון שלי ב-31.7 ושלה ב-1.8 ואז נתחיל לשבת. אני אקרא לה בבלוג ב.

ב לגמרי במקרה גם מירושלים ולגמרי במקרה היא שכרה פעם דירה באותו רחוב שאני שוכרת כעת, אבל היא חזרה לגור בירושלים בשנה האחרונה. כשדיברנו בטלפון, היא עשתה בדיוק את החישוב שאני עשיתי בשנה הראשונה ללימודים, כשגרתי בירושלים ולמדתי בבר אילן (בזמנו לא רציתי לנסוע מירושלים לבר אילן שנמצאת ברמת גן כדי להפגש עם החונכת ולכן עשיתי שמיניות באוויר, כדי להפגש איתה בימים שאני באוניברסיטה במילא). בכל מקרה, ב אמרה שהיא תהיה באוניברסיטה בימי שלישי, כי לקחה קורס קיץ. הקורס יתחיל כל פעם ב-16:00 אז היא תיפגש איתי בסביבות 12:00 ונשב כל יום שלישי כמה שעות. יש באוגוסט ארבעה ימי שלישי והמעורבות החברתית נתנה לנו 15 שעות אז אם נשב כל פעם ארבע שעות - נגיע לזה בדיוק.

לאור העובדה שאני והשותפה שלי לסמינריון החלטנו שנסיים להזין את הנתונים לאקסל עד סיום הסמסטר ולאור העובדה שהמרצה הבטיח שינתח איתנו את התוצאות עד סיום הסמסטר ולאור העובדה ששפת האם של השותפה שלי לסמינריון היא אנגלית והיא הבטיחה שתתרגם את כל המאמרים ותעשה גם חלק מהפרקים בעצמה - אז אני חושבת ש15 שעות עם החונכת באוגוסט יספיקו בהחלט. 

היום הייתה לי את הפגישה האחרונה עם החונכת הנוכחית, מ. נפרדנו בחיבוקים. אנחנו נשמור על קשר. כפרעליה.

אני רוצה להביע את תודתי העמוקה והעצומה למעורבות החברתית. התכוונתי למה שאמרתי - בלי החונכויות האלה לא הייתי מסיימת את התואר. החונכות משלושת השנים עשו את תפקידן לא רק כדי לצאת לידי חובה, אלא הביעו אכפתיות אמיתית ובאמת עשו בשבילי מעל וממעבר.

מישהי שסיפרתי לה על כל זה, אמרה שה-50 שקל לשעה שהאוניברסיטה משלמת להן לשעה, זה ממש כלום, כי על שיעור פרטי לוקחים היום 100-120 שקל. אני מסכימה איתה באיזשהו מקום, אבל מצד שני, תחשבו על זה שזה כפול שתיים מה-25 שאני מרוויחה לשעה ושהן באוניברסיטה במילא. אני לרגע לא מזלזלת, אבל קחו בחשבון שבניגוד לפר"ח שאני עשיתי שנה שעברה, שכללה לא רק עזרה בלימודים, אלא גם חונכות רגשית לילדה בת 8 שהוריה לא מתפקדים, שזו אחריות עצומה שלוקחת כוחות נפשיים (דרך אגב, גם על זה מקבלים כסף פעם בסמסטר ועשיתי את החישוב שזה יוצא 38 לשעה), פה היה מדובר בבנות בגיל שלי שהיו צריכות לעזור לי רק בלימודים, אז אולי זה שווה להן. בכל מקרה, תודה תודה תודה להן.

משהו שהפתיע אותי זה שהן לא זייפו בשעות. הרי הן מגישות למעורבות החברתית דו"חות של המפגשים שלנו שבהן כתוב:"10-12 פגישה עם נונה על הקורס סטטיסטיקה" ואני חותמת ליד כל שורה. בקלות יכלו לכתוב כמה שעות שרק ירצו ואני הייתי חותמת בשמחה, כי מה אכפת לי שירוויחו עוד כסף? אפילו הצעתי להן, אבל הן היו מוסריות ולא הסכימו. כל הכבוד על היושרה.

עוד משהו שלא מספיק להפעים אותי זה כמה כסף זה חסך לי. תחשבו על זה שאם שיעור פרטי עולה 100 שקל לשעה והן ישבו איתי שעתיים בשבוע אז זה 800 שקל בחודש, שזה כסף שאני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא בשום פנים ואופן. המעורבות החברתית הצילה לי את הצורה.

יש לי חברים שלומדים בהמון מוסדות אקדמיים אחרים ואף אחד מהם לא שמע על דבר שכזה. אולי זה משהו שייחודי לאוניברסיטת בר אילן. תודה מעומק לבי.

כתבתי מכתבי המלצה לחונכות הקודמות ואני מתכוונת לכתוב מכתב המלצה גם לחונכת הנוכחית. דיברתי עם האחראית במעורבות החברתית ושאלתי אותה כיצד אוכל לכתוב מכתב המלצה גם למעורבות החברתית עצמה, ולהביע את הערכתי העצומה. היא לא ידעה מה לומר לי וחשבה על זה ואז אמרה שאולי אוכל לכתוב מכתב לאגודת הסטודנטים. אני בוחרת במקום זאת לכתוב את הפוסט הנוכחי, כי אני חושבת שהוא יגיע להרבה יותר אנשים.

אז תודה רבה רבה רבה!

 לפני כמה ימים, כששטחתי בפני השרירן, החבר שלי, את הפחדים לגבי שנה הבאה (אני לא יודעת אם נכון לקרוא לזה שנה הבאה. מדובר על ספטמבר, כלומר עוד שלושה חודשים). שאז אסיים את כל חובותיי לתואר (מועדי א מסתיימים בסוף יולי. מועדי ב מסתיימים באמצע ספטמבר ואז גם אגיש סמינריונים), אז אני לא יודעת במה אעבוד והיות שהתואר שלי לא נותן לי מקצוע - סביר להניח שאעבוד בעבודה שלא דורשת תואר ואעבוד עם אנשים בלי תואר ומה אעשה ואני לא יודעת במה אני רוצה לעשות לימודי המשך ואני מפחדת שכל מני דלתות יהיו סגורות בפניי ומה יעלה בגורלי. אז השרירן הקשיב, שתק ואז אחרי כמה רגעים אמר לי שהוא לא מבין ממה אני מפחדת כל כך.

הוא אמר:"מאמי, את אפילו עוד לא בת 25. כשאני הייתי בן 25 - אפילו לא הייתה לי תעודת בגרות. כשאת תהיי בת 25 - כבר יהיה לך תואר. גם אם תעשי שנה הפסקה ואחר כך תעשי תואר שני - יהיה לך מקצוע בגיל 28, שזה מצוין. באמת שאת לא צריכה לפחד. את בקצב מעולה. אם כבר, אני צריך קצת לפחד, כי אני בן 32 ועדיין אין לי אפילו תואר ראשון."

וחשבתי על זה והוא פשוט צודק. אני לא ארשה לעצמי לעבוד כל החיים בעבודות מזדמנות ואין ספק שאמצא את מקומי. אני באמת צעירה ולא צריכה לפחד.

גם הנושא של איפה אגור מפחיד אותי, אבל לפחות אני יודעת איפה לא אגור. אני לא הולכת לחזור לירושלים, לגור עם ההורים. בפעם האחרונה שחזרתי לשם - חטפתי דיכאון קליני. אני מאד אוהבת את ההורים וכדי שנוכל להמשיך להיות ביחסים טובים - אני לא יכולה לגור איתם. ואני יודעת שהם תמיד יהוו עבורי גב רגשי וכלכלי, אז באמת אין לי מה לפחד. אני לא אגור ברחוב.

ואם כבר מזכירים את ירושלים ואת ההורים שלי ומעברי דירה, ביום שישי הקרוב השרירן ואני ניסע לירושלים לארוחת ערב בבית הוריי. המטרה העיקרית של הארוחה היא שהשרירן יכיר את אחותי, בעלה והתינוק המתוק שלהם, כי הם כנראה עוברים לגור בדרום ולכן לא יהיו הרבה הזדמנויות.

יש לי הרבה מה לומר על המעבר הזה ויש לי גם הרבה מה לומר על לימודי ההמשך שלי, אבל התעייפתי. אכתוב על כך בקרוב.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.