היי,

לא תפקידי לחלק לה ציונים, וזה גם לא אמור להשפיע על עבודתי כקלדנית, אבל אני עדיין שמחה שמדובר בשופטת שאני מאד מעריכה אותה ואת דרך עבודתה. אני חושבת שהיא שופטת מעולה ושהיא מאד מכבדת את הצדדים, למשל פעם אחת כשראתה שהיא לא תספיק להגיע לדיון בזמן - היא שלחה הודעה לצדדים שהדיון יתחיל ב9.20 ולא ב9.00. לשופט הקודם שעבדתי איתו לא היה אכפת גם אם יחכו חמש שעות. 

אגב שופטים שמשחקים סוליטר, היו דיונים בהם שופט ישב ושיחק סוליטר ואני ישבתי וכתבתי 30 עמודים עד שכמעט נשרה לי היד ואז נגמר הדיון, הצדדים הודו לשופט, אף אחד לא הודה לי וכולם הלכו. אבל אני מנחמת את עצמי בזה שהם לא ידעו שהוא משחק סוליטר ובזה שאני לא צריכה את הכרת תודתם כדי לדעת שעבודתי חשובה.

בכל מקום עבודה, העובדים שבתחתית שרשרת המזון, שמרוויחים הכי מעט ומעורכים הכי מעט, הם אלה שמחזיקים את המקום. כשהייתי נציגת שירות בחברת אשראי למשל, אז נוכחתי לראות שאם המנכ"ל לא יגיע יום אחד, לא יקרה שום דבר. אבל אם נציגי השירות לא יגיעו יום אחד, החברה תתמוטט. אותו כנ"ל לגבי בית המשפט ופקידי העזר. האנשים האלה, שמרוויחים גרושים, ותפקידם לפתוח ולסגור את האולם, להדליק ולכבות את האורות, להביא את התיקים מהארכיון לאולם, הם אנשים שפשוט אי אפשר בלעדיהם. אותו כנ"ל לגבי קלדניות. אני רוצה לראות את בית המשפט מסתדר יום אחד בלעדיהן. 

זה מזכיר לי בדיחה ששמעתי פעם. הבדיחה הולכת ככה: פעם הגיעו חייזרים לכדור הארץ. אכלו את ראש הממשלה, אף אחד לא שם לב. אכלו את השרים, אף אחד לא שם לב. אכלו מנהלי הייטק, אף אחד לא שם לב. אתם יודעים מתי שמו לב שהגיעו חייזרים לכדור הארץ והם אוכלים אנשים? כשהם אכלו את המנקה. 

עם כל כמה שאני לא אמורה להביע דעה על הדיונים, עצוב לי במיוחד, ומעניין לי במיוחד, כשמדובר על תיקים בהם נשאלת השאלה איפה האחריות האישית של הלקוח ואיפה האחריות של הבנק. היו כבר פעמים רבות תיקים על מקרים של אנשים עם צרכים מיוחדים לקחו הלוואה בבנק, עכשיו הם לא יכולים להחזיר וקרובי משפחתם טוענים שהבנק לא היה צריך לתת להם.

אני לא מסכימה. אני משליכה על המקרה שלי. נזכרת בכך שבשנה שעברה נכנסתי לחובות של 40,000 ש"ח ובשנה שעברה אובחנתי על הספקטרום האוטיסטי. ובכל זאת האחריות היא לגמרי שלי ולא של הבנק. אני לא חושבת שתפקידה של הפקידה בבנק לזרוק מבט באדם, להחליט שהוא לא נורמטיבי ואז להחליט לא לתת לו הלוואה, כל עוד נכנסת לו משכורת ויש לו ערבונות. אפילו הפסיכיאטר שעשה לי את האבחון לא יכל לאבחן אותי על סמך מבט, אלא עשה לי אבחון שלקח חצי שנה, אז קל וחומר כשמדובר בפקידה בבנק.

היה למשל תיק של מישהו שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית שנכנס לחובות אדירים ועתה אביו לקח עליו אפוטרופסות והאב, שמעל גיל 80, כמעט חירש ונכה בעצמו, טוען שהוא לא מרשה זאת רטרו-אקטיבית ושהבנק היה צריך להבין שבנו לא כשיר לנהל כספים. אני כ"כ לא מסכימה. כל טענתו מתבססת על כך שלבנו יש 50% נכות נפשית בביטוח לאומי, אבל אני אומרת שאז מה אם לבן יש 50% נכות נפשית בביטוח לאומי. גם לי 50% נכות נפשית בביטוח לאומי. בבנק לא יודעים את זה וגם אם היו יודעים, לפי דעתי לא תפקידם להחליט על סמך זה אם לתת הלוואה או לא לתת. הבנק הוא, מה לעשות, גוף כלכלי. הם עובדים בשביל כסף ואין בזה שום בושה. גם אני וגם כולכם עובדים בשביל כסף ולא לשם שמיים.

הוכרתי בביטוח לאומי השנה ואת ההלוואות לקחתי שנה שעברה. האם הבנק היה צריך לנחש שאני עומדת להיות מוכרת בביטוח לאומי? וגם יש לי את החשבון אצלם מגיל 16, אבל אובחנתי כמישהי שעל הספקטרום האוטיסטי רק שנה שעברה. אבל לא הפכתי להיות אוטיסטית באותו יום. אני אותו אדם יום לפני האבחון ויום אחרי האבחון. האם גם כשלקחתי הלוואה בגיל 20, הבנק היה צריך לנחש שעוד כמה שנים יאבחנו אותי כאוטיסטית? אם מישהו לא היה מסכים לתת לי הלוואה, כי אני על הספקטרום האוטיסטי, או כי אני לוקחת קונצרטה וציפרלקס, או כי אני מוכרת בביטוח לאומי, אז נראה לי שהייתי תובעת אותם, ולא להפך. 

אבל ככל שעובר הזמן, אני מבינה שאומנם הבנק היה בסדר גמור במקרה שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכה להשליך על תיקים אחרים. במקרה שלי זה אומנם בסדר שהם נתנו לי הלוואה של 25,000 ש"ח, אבל אולי בעצם לא היו צריכים לתת לבן 90, חולה פרקינסון ובדיכאון, שלוקח 16 סוגי כדורים, לחתום על ערבות של שתי מיליון ש"ח הלוואה, לבנו. אני לא אומרת שהם בטוח לא היו צריכים ולא אומרת שהם בטוח היו צריכים.

אני לא פסיכיאטרית, לא כלכלנית ולא משפטנית. אני לא יודעת את כל הפרטים בתיק. אני פשוט רגישה אחרי מה שעבר עליי: הכניסה לחובות שנה שעברה, הכישלון בלימודים שנה שעברה, העובדה שהתחלתי לקחת קונצטרה וציפלרקס, אז אני משליכה על מקרים אחרים. אבל כל מקרה לגופו. 

בקיצור, מעניין לי בעבודה. נוכחתי לגלות שככל שמשהו יותר עצוב - הוא יותר מעניין. למשל, כשישבתי יום אחד בבית משפט למשפחה בתור קלדנית, יצאתי מקופלת לשתיים מרוב בכי, אני יודעת שזה מאד לא מקצועי, אבל נשבר לבי מהמקרים ששמעתי שם. יחד עם זאת, התיקים האלה היו הכי מעניינים.

ומענייני עבודה, בוא נעבור לדבר על תחומי חיים אחרים. לפני כמה חודשים קיבלתי סומכת, שתפקידה לעזור לי לתחזק את ביתי. היא לא עוזרת בית, אלא זה מקצוע טיפולי, ללמד אותי כלים לנקות את הבית. יחד עם זאת, היות שהיא לא פסיכולוגית אלא רק עוזרת לי בספונג'ה, הפכנו להיות חברות טובות. הלכנו ביחד לים. אגב, הבוסית שלי הציעה לי ללכת איתה ועם בנותיה לים, והסכמתי אבל אמרתי שכבר קבעתי עם חברה. אז היא הציעה שנאחד כוחות וגם החברה הלכה לים. אז הלכתי לים ביחד גם עם הסומכת שלי וגם עם הבוסית שלי (איזה משפט שלא הרבה אנשים יכולים להגיד), אבל לא אמרתי לבוסית שלי שהבחורה היא הסומכת שלי, אלא פשוט שאנחנו חברות, כי זה באמת נכון שאנחנו חברות.

ככל שהתקרבנו, גיליתי על הסומכת (שבוא נקרא לה בבלוג דולי), עוד ועוד פרטים. זה סוד גדול, אבל מסתבר שגם היא מוכרת בביטוח לאומי, על השמנת יתר. היא שקלה פעם 120 קילו, מה שגרם לה לסוכרת שגרמה לכך שכמעט כרתו לה את הרגל, לבצקות, לאסטמה, לכולרסטרול גבוה, ולעוד ועוד בעיות. זו נכות לכל דבר. לפני שנתיים-שלוש היא עשתה ניתוח לקיצור קיבה, אבל ההכרה בביטוח לאומי נשארה. וזה גם מגיע לה, כי עדיין יש לה המון בעיות בריאותיות.

לא מזמן קיבלתי שובר ראשון לתשלום, לעמותה ששלחה את דולי. על השובר היה כתוב הגדרת תפקידה של דולי. היה כתוב שם: "מטפח לילד." זה קרע אותי מצחוק ברמות קשות ביותר. כי אני לא בן, אני בת. אני לא ילדה, אלא מבוגרת ודולי לא מטפחת אותי. אם כבר אני מטפחת אותה. אני מגיעה לעבודה מתוקתקת ומחויטת (כי אני עובדת בבית משפט) ודולי מגיעה לעבודה בטרנינג (כי מה לעשות שאי אפשר ללבוש שמלת ערב כדי לעשות ספונג'ה).

כשסיפרתי להוריי, כל אחד בנפרד ולחבריי, כל אחד בנפרד, על השובר עליו כתוב: "מטפח לילד" ועל כמה שזה הצחיק אותי, אז הופתעתי לגלות שהם ישר התחילו לנחם אותי ולהסביר לי שזה סתם שטויות ושזה סתם הגדרות ישנות שנשארו ושזה לא משנה הכותרת. ורק באותו רגע קלטתי שאם לפני שנה, כשהייתי עדיין רגישה אחרי תוצאות האבחון כי המילה "אוטיזם" נורא הפחידה אותי, אז אם אז הייתי מקבלת שובר לתשלום שכתוב עליו "מטפח לילד" - אז לא רק שלא הייתי צוחקת, אלא הייתי בוכה ונכנסת לדיכאון ונכנסת למיטה לימים שלמים. אבל עכשיו, כשאני כבר יודעת מה אני שווה ושלכותרות אין שום חשיבות,אז לא רק שזה לא העציב אותי, אלא רק שימח אותי.

דולי העלתה רעיון שנחפש דירה ביחד בת"א ונהפוך לשותפות לדירה. אמרתי לה שבכיף, אבל שאז היא לא תוכל להיות סומכת בדירה של עצמה. בספטמבר מסתיימת לי השכירות עם אף פחוס. כבר כמעט שלוש שנים אנחנו גרים ביחד וכל ספטמבר הוא אומר שהוא רוצה לגור לבד, אבל בסוף תמיד חותם איתי שכירות לעוד שנה, אבל יש לי הרגשה שהפעם הוא באמת יעזוב, כי הוא התחיל להרוויח טוב וכי באוקטובר הוא כבר יהיה בן 35, אז הוא כבר ילד גדול שרוצה עצמאות. 

תמיד אמרתי שאף פחוס ואני נשואים כי יש לנו את כל הקריטריונים של זוג נשוי: חיים ביחד, מאד אוהבים אחד את השני, רבים המון וכמו זוג נשוי אמיתי, לא מקיימים יחסי מין.

נראה לי שבספטמבר הקרוב נתגרש ואז אני אתחתן עם דולי.

רק מטריד אותי מה אעשה עם מלחיה שקנינו לפני כמה חודשים. מה נעשה בה בספטמבר? האם נחלק את המלח? צריך הסכם ממון. אני אקח את המלחייה, אף פחוס ייקח את הילדים.   

בסוף ישבנו בסלון עם אף פחוס וניסיתי לשדך ביניהם. אמרתי להם שחסר להם לעשות לי מה שעשו לי שתי בנות בכיתה ז. הן היו חברות שלי, כל אחת ממקום אחר, אני הכרתי ביניהן ואז הן הפכו להיות חברות אחת של השנייה וזרקו אותי. אמרתי לאף פחוס ולדולי שחסר להם להתאהב ולעבור לגור ביחד בספטמבר, ואז אני אשאר לבד. הם צחקו במבוכה.

אחרי זה דולי ואני התארגנו, כדי ללכת ללילה לבן, לחגוג את סיום הסמכות. דולי התקלחה אצלי. היא הביאה כמה בגדים, כי התלבטה מה ללבוש. האמת שהיא נראתה ממש נורא בחולצה שהביאה, אז כששאלה אותי מה דעתי, אמרתי לה:" נחמד. יש לך עוד משהו?" גם שאר הבגדים היו מזעזעים, אז השאלתי לה חולצה שלי. היא לבשה אותה הפוך אז נאלצתי להוריד לה ולהלביש לה מחדש ואמרתי לה שהיא מנצלת ילד אוטיסט חסר אונים שיטפח אותה, במקום שהיא תטפח אותו. הלבשתי אותה וסירקתי אותה ואיפרתי אותה ושמתי לב לאק והתזתי עליה בושם. הצחיק אותי שאני על תקן סטייליסטית, כי אני מזה לא נחשבת סופר-מטופחת, אבל דולי אמרה שלידה כל אחת היא סטייליסטית. אמרתי לה שאעשה לעצמי כל דבר שעשיתי לה, אז גם אני התאפרתי והסתרקתי ושמתי לאק והתזתי בושם, ודולי בחנה את מעשיי, כדי ללמוד ממני. זה היה כיף הערב בנות האלה. זה למשל משהו שאוכל ליהנות ממנו אם אגור עם דולי או עם כל בחורה, אבל לא ליהנות ממנו עם אף פחוס, או עם כל שותף גבר אחר. כשנגמרו לי הטמפונים לא מזמן - לא היה לאף פחוס להשאיל לי. 

ואז יצאנו לדרך. היה נחמד. ראינו נגנים ברחובות, ראינו אנשים ששרים ברחובות, ראינו מישהו שנשכב על הגב ומישהי נשכבת על כפות רגליו שבאוויר ואז עושה גלגלונים ופליק-פליקים וכל מני כאלה, מבלי שרגליה יגעו באדמה איזה 45 דקות, ראינו דוכני אוכל מעניינים. היה לנו קצת קשה עם כל הילדים בני ה16 הצעקנים ובמיוחד ילדות בנות 15 בלבוש מינימאלי וגוף מושלם, אבל השתדלנו להתמודד.

גם ישבנו לשיחת נפש וגיליתי שהנשיקה הראשונה של דולי הייתה בגיל 35 (היום היא בת 37) וגם זה עם מישהו שהתייחס אליה לא יפה. כאמור, היא שקלה 120 קילו ולכן לא הצליחה לעבוד או ללמוד או אפילו לנהל קשרים זוגיים . היום היא מרגישה שהחמיצה את החיים, אבל אמרתי לה שכל אחד עובר בדרך מהמורות ושזה מותר וטבעי ונורמלי. 

בסוף הלכנו לחוף הים ואני נרדמתי על כיסא נדנדה של פאב על החוף. אני צריכה תמיד תנאים של שקט מוחלט וחושך מוחלט ותנאים מושלמים כדי להירדם, אבל השעה הייתה כמעט 4:00 בבוקר, הייתי ערה כמעט יממה, מ5:50, עבדתי עשר שעות והקלדתי במצטבר יותר מ50 עמודים ואז עם דולי הלכתי המון, אז נורא התעייפתי.

אחר כך לקחנו מונית שקודם הורידה את דולי בביתה ואח"כ אותי בביתי. לשתינו אין רישיון נהיגה, אז הצחיק אותי שהיא אמרה לנהג להיכנס בדרך מסוימת ואז הוא אמר לה שיש שם אי כניסה. בדיוק כמוני, היא יודעת להסביר רק על איך מגיעים ברגל ובאוטובוס, אבל לא ברכב. זה הזכיר לי איך השרירן האקס שלי היה מתעקש להסביר לי על איך להגיע לכל מני מקומות באוטו ואני שוב ושוב אמרתי לו שחבל על המקום במוח שלי. אם אני נוסעת במונית - הנהג יודע את הדרך. אם אני נוסעת באוטובוס - הנהג יודע את הדרך. ואני יודעת איך להגיע ברגל. אז בשביל הפעמיים בשנה שמישהו מסיע אותי להיכנשהו ואני צריכה להסביר לו איך לנהוג - חבל על המקום במוח שלי. אבל אני מבינה למה השרירן התעקש ללמד אותי את זה. הנהיגה הייתה נקודת היתרון היחידה שלו עליי. 

ואם כבר הזכרנו נהיגה, אני אלך לאיזה שופט ולאיזה דיון שישלחו אותי, אבל נורא משעמם לי כששולחים אותי למה שנקרא "שיבובים" או "תביעות פח" שאלה תיקים על רכב שפגע ברכב. אין לי רישיון, אז אני לא מכירה חוקים ולכן אני לא יודעת מי צודק ומי טועה. נראה לי שאפילו אם היה לי רישיון - זה היה משעמם לי את התחת, לשמוע שמישהו פגע במישהו בכנף האחורית ימנית. זה לא גורע בכלום מעבודתי כקלדנית, אבל סתם לא כיף לי כאדם לשבת שמונה שעות בחדר שבו אני לא מבינה כלום מהנאמר סביבי. הרבה יותר מעניינים התיקים אצל השופטת הקבועה החדשה שלי, או ליתר דיוק השופטת שאני הקלדנית הקבועה החדשה שלה, שמתעסקת בתיקים מרתקים של אנשים עם צרכים מיוחדים שמתקשים להחזיר את חובותיהם לבנק, ושבנוסף לכך היא כזו חמודה ומקצועית (פוסט זה נכתב בצורה מעגלית). 

שבת שלום.