היי לכל קוראיי,

מאז ומעולם מצבי החברתי לא היה יציב. בשנים האחרונות אנשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי בקצב מטורף. אין לי אף חבר ילדות. אף אחד שגדלתי איתו. יותר מזה - את רובם המכריע של חבריי הכרתי לפני פחות משנה. אני מניחה שזה שכל כך הרבה אנשים יצאו מהחיים שלי קשור לזה שלא קל להיות בחברתי לפעמים, בגלל הליקוי שלי. אני מניחה שזה גם קשור לזה שמרבית הקשרים נוצרו במהירות. בדרך כלל קשרים שנוצרו מהר מאד - גם ייגמרו מהר מאד. על מרבית הקשרים הקצרים אין על מה להתאבל יותר מדי. מה שמדכא אותי הוא שהיו לי גם קשרים מאד עמוקים וארוכים, שגם הם באו אל קיצם.

בעוד שבועיים וחצי ימלאו לי 21. ימיי הולדת תמיד היו, ועודם, עניין מאד גדול בשבילי. אני תמיד מנצלת את ימיי ההולדת כדיי להביט אחורה, על השנה שעברה עליי ומנסה לשחזר את כל התהפוכות כדיי ללמוד לעתיד. אלוהים עדי שהתהפוכות רבות. החיים שלי תמיד היו מאד לא יציבים. במשך שנים כל עולמי התהפך עליי בערך כל חודש.

לפני שלוש שנים התחלתי לכתוב בלוגים. פיתחתי לי מסורת לכתוב בכל יומולדת פוסט ששמו "סיכום שנתי". בפוסט הנ"ל, לתאר את כל מה שעבר עליי, בחלוקה לחודשים. חודש-חודש והתהפוכות שהיו בו. כמה ימים אחר כך אני תמיד כותבת פוסט בשם "יומולדת חגיגה נחמדת" שבו אני מפרטת את מסיבת היומולדת שחגגתי, את המשתתפים בה ואת מה שקרה שם. אני בהחלט מתכוונת לעשות זאת גם השנה. ב-8.8 המנויים לבלוגי ימצאו עדכון במייל שיבשר על פוסט בשם "סיכום שנתי" וכמה אחר כך אחר עדכון על פוסט שייקרא "יומולדת חגיגה נחמדת."

השנה התחלתי להתעסק ביומולדת שלי בשלב מוקדם מאד. כבר חודשיים לפני המועד התחלתי להכין רשימת מוזמנים, לתכנן דברים ולחשוב רבות על הנושא. הספקתי כבר להתקשר לכל אחד מהמוזמנים לפחות שלוש פעמים, כדיי לוודא שהוא יבוא. בפוסט הזה החלטתי לפרט על המוזמנים. אני חושבת שזה יהיה גם טוב בשביל הקוראים. הריי כתבתי בבלוג הזה על אינסוף אנשים (דרך אגב, מעולם לא כתבתי על אף אחד מהאנשים בשמו האמיתי. אך ורק בכינויים שהמצאתי לכל אחד ואחד מהם). הקוראים שלי בטח מתבלבלים ולא זוכרים מי זה מי, אז הפוסט הזה יוכל לעשות להם סדר בראש.

לפני כמה חודשים כתבתי את הפוסט הנפשות הפועלות בו פירטתי על כל אחד ואחד מהדמויות שהופיעו בבלוג עד אז. העניין הוא שכתבתי שם גם על אנשים שיצאו מהחיים שלי (גם לפני כתיבת הפוסט "הנפשות הפועלות" וגם אחריי). בנוסף, מאז כתיבת הפוסט "הנפשות הפועלות" נכנסו לחיי עוד אנשים חדשים, אז הפוסט הזה בהחלט רלוונטי. 

אז אלה החברים שלי:

אנג'ל - אנג'ל הוא הידיד הכי ותיק שלי. אני מכירה אותו כבר כמעט ארבע שנים. הכרנו כשהייתי בת 17 דרך חברים משותפים. לקח לנו זמן להתקרב ולהפוך לידידים. מאז שהפכנו לידידים - הידידות הלכה והתחזקה. אנחנו תמיד שם אחד בשביל השניה, אנחנו אוהבים אחד את השניה אהבה שלא תלויה בדבר, אין בננו שום משיכה מינית כי אנחנו רואים אחד בשניה באמת ובתמים אחים ואנחנו לא יכולים לדמיין את חיינו אחד בלי השניה (אני לפחות לא יכולה). הידידות בננו הועמדה בהרבה מכשולים, אבל על כולם התגברנו. הוא פשוט חלק ממני. היו תקופות שבהם לא דיברנו ולא נפגשנו במשך חודשים ואז כשחידשנו את הקשר - זה הרגיש כאילו רק אתמול נפגשנו. אני מאד מקווה שאנג'ל תמיד יהיה חלק מחיי. אגב, לאורך השנים איבדתי את כל החברים המשותפים שהיו לנו. היום אין לנו אף חבר משותף.

ל - את ל הכרתי לפני פחות מחודש. הוא הצטרף למוקד הטלמרקינג בו אני עובדת. מהרגע הראשון הוא נראה לי בחור חביב ומשעשע. נוצר בננו חיבור וישבנו לאכול גלידה אחריי העבודה. הרגשתי ש-ל מפלרטט איתי. באותה תקופה אני ובובי, הבחור שאני יוצאת איתו, היינו בהפסקה, כך שהמצב עם ל מאד בילבל אותי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני לא נמשכת אליו בכלל ואם יקרה בננו משהו מיני - זה יהיה אך ורק כי קשה לי לומר לא. החלטתי לשמור איתו על ידידות. שמרנו על קשר ומאז נפגשנו עוד כמה וכמה פעמים. אני בהחלט מעריכה אותו כבנאדם ומאד מחבבת אותו, אבל לא יותר מזה.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה על המצב בננו, כי ראיתי שאנחנו ממשיכים להמרח אחד על השניה. אמרתי ל-ל את הרושם שקיבלתי ממנו. אמרתי לו שאני יודעת שהוא נמשך אליי פיזית וחושב שאני חמודה, אבל שאני יודעת שהוא לא באמת נדלק עליי. הוא פשוט בתול, הוא מת לשכב עם מישהי ולכן מאד נעים לו שמישהי מסכימה להמרח עליו. עם כל אחד שהייתה נמרחת עליו - הוא היה רוצה לשכב. אמרתי לו שאני יודעת שיחד עם זאת, הוא כן מעריך אותי כבנאדם, כן רואה בי ידידה וכן מכבד אותי. ל הודה שכל מה שאמרתי נכון. החלטנו פשוט להמשיך להיות ידידים.

בוריס - אקס שלי. לפני שנתיים וחצי היינו זוג והוא היה הבחור הראשון ששכבתי איתו. הספקנו לשכב רק פעמיים, לפני שנפרדנו בפרידה מכוערת. לאחר הפרידה, הקשר בננו היה מבוסס על להפגש במקרה באוטובוס, פעם בכמה חודשים, ואז לדבר קצת. לפני שבעה חודשים בערך נפגשנו שוב במקרה באוטובוס. באותה פעם החלפנו מספרי טלפון. בוריס התקשר אליי ואז הודה ששיקר לי כשהיינו ביחד. בזמנו, הוא אמר ששכב עם שש בנות. כעת הוא הודה בפניי שאני הייתה הבחורה הראשונה והיחידה שהוא שכב איתה. השבעתי אותו שלעולם לא ישקר לי שוב והוא נשבע. המשכנו לדבר עוד ועוד והפכנו לידידים טובים. לשננו אין בכלל רגשות אחד לשניה, והתגברנו אחד על השניה לחלוטין. אני מתייעצת איתו בחופשיות לגביי גברים אחרים. אני שמחה שהפכנו לידידים כי בוריס הוא אדם מאד טוב. דרך בוריס גם הכרתי הרבה אנשים חדשים, שהפכו לחברים שלי.

מימי - החברה הכי טובה שלי. אני מאד מאד מאד אוהבת אותה והיא מאד מאד מאד אוהבת אותי. הכרנו לפני חצי שנה בערך ביומולדת של בוריס. מן הרגע הראשון נוצר בננו חיבור. אנחנו נוהגות לדבר המון ולהפגש המון. אני באמת מרגישה שמימי מקבלת אותי כמו שאני ואוהבת אותי באמת ובתמים. אני אוהבת אותה ובאמת מרגישה מאד בנוח במחיצתה, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מפחדת. כבר היו לי חברות טובות וקרובות בעבר. כבר היו אנשים שמאד נקשרתי אליהם וביליתי איתם המון זמן והקדשתי להם המון כוחות פיזיים ונפשיים, ואז הכול התרסק לי בפרצוף. אני מאד מקווה שזה לא יקרה עם מימי. אני חושבת שהיא פשוט מקסימה.

פליקס - גם את פליקס הכרתי ביומולדת של בוריס, לפני בערך חצי שנה. פליקס הוא נורא נחמד והוא גם חתיך הורס. מהרגע שהכרתי אותו - הייתה לו חברה ולכן לא הרשיתי לעצמי לחשוב עליו במונחים רומנטיים, למרות שתמיד נמשכתי אליו. לפני כמה ימים הוא והחברה שלו נפרדו, אבל אני כבר התגברתי על הקטע. אני חושבת שפליקס הוא בחור נהדר. אני שמחה שהוא ידיד שלי. הוא איש מאד עסוק ולכן אנחנו לא מתראים לעיתים כל כך קרובות, אבל תמיד נחמד כשיוצא לנו להפגש.

גוגי - את גוגי פגשתי לראשונה לפניי שנתיים וחצי, כשהייתי החברה של בוריס. בזמנו לא יצא לנו לדבר. אחריי שאני ובוריס נפרדנו - גם הקשר עם גוגי התנתק. לפני חצי שנה בערך, כשאני ובוריס חידשנו את הקשר והפכנו לידידים - יצא לי לפגוש שוב את גוגי, כי הוא בא למפגשים. גיליתי שהוא בחור נחמד מאד. היו גם כמה ימים שחשבתי שאולי יקרה בננו משהו אבל בדיוק הכרתי את בובי, הבחור שאני יוצאת אותי. אני שמחה שלא קרה כלום ביני לבין גוגי. בחיים לא היינו מסתדרים כזוג ואני גם לא נמשכת אליו. נחמד להיות ידידה שלו, אבל תכלס, הוא לא כל כך חשוב לי.

נוש -  את נוש הכרתי לפני פחות משלושה חודשים, ביומולדת של גוגי. הוא חבר של גוגי. הפכנו להיות ידידים טובים במהירות. נוש הוא דיי ביישן ואני מרגישה שהידידות בננו תורמת לו הרבה, כי הוא יותר ויותר לומד להפתח. הוא אחלה בנאדם. אני יודעת שהוא נמשך אליי פיזית, אבל הוא לא דלוק עליי בשום צורה.

שוקו - בוריס הכיר לי את שוקו לפניי שנתיים וחצי. בוריס ושוקו חברים. במהלך התקופה שיצאתי עם בוריס, אני ושוקו דיברנו קצת. כשהקשר עם בוריס ניתק - גם הקשר עם שוקו ניתק. כמה חודשים אחריי שאני ובוריס נפרדנו - אני ושוקו חידשנו את הקשר והפכנו לידידים. תקופה קצרה מאד אחר כך הפכנו ליזיזים.

במשך כמה חודשים התמזמזנו (שוקו חזר מהצבא רק פעם בשלושה שבועות) ואז שכבנו פעם אחת. היזיזות הזאת הייתה טעות גדולה, בגלל שאני לא נמשכת לשוקו בשום צורה. היום אני מבינה שהפכתי ליזיזה שלו, רק כי הייתי בתקופה בה לא הייתי מסוגלת לסרב לאף אחד, ובגלל שחשבתי שאיש לא ירצה לבלות איתי, בלי חסדים מיניים. סיימתי את היזיזות עם שוקו, כי הכרתי את י (בחור שאיתו היה לי קשר מאד רציני).

אני ושוקו עברנו תקופה קצת מוזרה ואז הצלחנו להפוך שוב לידידים. היום אני ושוקו פשוט חברות טובות. לא, לא התבלבלתי. חברות. אנחנו יכולים לדבר שעות על כל נושא שבעולם. אין בננו שמץ של מתח מיני. אני מאמינה ששוקו ישאר בחיים שלי עוד שנים.

יויו - את יויו הכרתי לפני בערך עשרה חודשים, כשעבדתי במאגר מידע. היה נחמד לדבר ולצחוק איתו במהלך העבודה. אחריי שפיטרו אותי משם, אני ויויו שמרנו על קשר רופף. אנחנו נוהגים לדבר בפלאפון בערך פעם בשלושה שבועות ולהפגש בערך פעם בשלושה-ארבעה חודשים. הוא איש נחמד ומשעשע.

נ - הכרתי את נ כשהייתי בתיכון. היא מחזור אחד מתחתיי. הפכנו לחברות. בזמנו הקשר איתה העיק עליי מאד. נ סבלה מאנורקסיה, בולמיה וסכיזופרניה. היא הייתה מאושפזת במשך חודשים באשפוז יום ואחר כך באשפוז מלא. היא העריצה אותי וסגדה לדבריי, והאחריות הזאת הייתה כבדה עליי מדי. נורא פחדתי כל הזמן שהיא תפגע בעצמה. היה גם נורא לא נעים בקרבתה כי היא כל הזמן דיברה רק על דברים נוראיים. הרגשתי שהקשר איתה רק מדכא אותי. הקשר היה רופף מאד עד שניתק לחלוטין.

לפני כמעט שנה חידשנו את הקשר. מסתבר ש-נ עשתה מהפך עצום בחייה. היא עושה שירות לאומי בגן ילדים, לוקחת תרופות, ומנסה לבנות לעצמה חיים שלמים ומאושרים. האנורקסיה, הבולמיה והסכיזופרניה כבר מאחוריה. עם זאת, אני עדיין חושבת שהיא לא אינטלנגנטית במיוחד או מצחיקה במיוחד. אני חושבת שהיא באמת ובתמים אדם טוב, אבל הקשר איתה העיק עליי. לפני כמה חודשים התרחקתי ממנה כמה שיותר. עכשיו, אחרי כמה חודשים של נתק, הגעתי למסקנה שאני כן רוצה להיות בקשר איתה, אבל בקשר רופף.

פיצפיצ - מעולם לא כתבתי בבלוג על פיצפיצ עד היום. פיצפיצ היא בחורה בת 19 שעבדה איתי במשך בערך שבועיים ואז התפטרה. במהלך הזמן שעבדה איתי, נהגנו להפגש לפני העבודה ולשוחח וגם לשוחח הרבה בזמן העבודה ומדי פעם בפלאפון. אחרי שהיא התפטרה, החלטנו לשמור על איזשהו סוג של קשר. הזמנתי אותה ליומולדת שלי.

בראון - גם על בראון מעולם לא כתבתי בבלוג עד היום. בראון היא בחורה בת 36, שעובדת איתי. בכוונה כתבתי "בחורה" ולא "אישה". שום דבר בה לא מזכיר אישה בת 36. היא נראית בת עשרים פלוס, מתנהגת כמו בת עשרים פלוס, חושבת כמו בת עשרים פלוס ובעלת מנטליות של בת עשרים פלוס. נוצר בננו קשר והפכנו לידידות. גם יצאנו פעם אחת. אנחנו נוהגות לדבר הרבה בעבודה. אני חושבת שהיא בחורה מאד נחמדה, אבל קצת מתוסבכת. אגב, בראון הייתה פעם ידידה טובה של בובי (הבחור שאני יוצאת איתו שגם עובד איתנו) ולכן דיברנו עליו המון. אגב, היום היא ובובי כבר לא ידידים. בובי התרחק ממנה. הזמנתי אותה ליומולדת שלי אבל היא היחידה שהודיעה לי שהיא לא יכולה לבוא, למרות שהיא רוצה.

גרין  - את גרין הכרתי דרך ישראבלוג לפני בערך עשרה חודשים. נפגשנו כמה פעמים והיה נחמד. מאז שגרין התחיל ללמוד באוניברסיטה - אין לו זמן להפגש איתי יותר. אנחנו מדברים בטלפון בערך פעם בחודשיים ונפגשים בערך כל ארבעה חודשים. לא הזמנתי אותו ליומולדת שלי כי המסיבה היא בשישי בערב וגרין הוא דתי ושומר שבת.

בוודאי שמתם לב שמימי היא החברה הקרובה היחידה שלי. יש לי איזשהו קשר גם עם נ, פיצפיצ ובראון, אבל אני לא קרובה אליהן באמת. בכלל קשה לי להסתדר עם בנות. אני חושבת שבנות זה עם חרא. עם מניפולטבי, קנאי ותככן. זו הסיבה שיש לי כל כך הרבה ידידים וכל כך מעט חברות.

עוד מישהו שמוזמן ליומולדת שלי זה כמובן בובי. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שבובי הוא הבחור שאני יוצאת איתו בארבעת החודשים האחרונים (כן כן, ארבעה חודשים. ב-23.7 ימלאו בדיוק ארבעה חודשים לקשר שלי עם בובי). יש לנו מלא מלא מלא בעיות בקשר (עליהם אפשר למצוא פירוט נרחב בפוסטים קודמים), אבל יש לנו גם רגשות מאד חזקים ונחישות לגרום לקשר הזה להצליח. נראה לי שבובי הבין שהוא עלול לאבד אותי, כי בימים האחרונים הוא התאפס על עצמו ונתן לי יחס מקסים מקסים מקסים. בילינו ביחד ממוצ"ש עד עד ראשון בצהריים ברציפות והיה מדהים. זה הזכיר לי מה מצאתי בבובי. אני בהחלט מקווה שהמצב ימשיך כך. 

כמו שבטח שמתם לב, הכותרת היא "על מצבי החברתי, הרומנטי והתעסוקתי"  ולכן עכשיו אני רוצה לפרט על המצב התעסוקתי שלי. בפוסט הקודם כתבתי על כך שאני שוקלת להתפטר מהעבודה בחודש הבא. מאז חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שאין טעם סתם להתפטר ואחר כך להתחרט.

יש לי המון המון המון הוצאות ואני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד בכלל. אני גם אשתגע מלשבת בבית חודש שלם לפני שמתחיל הקורס פסיכומטרי. החלטתי שאחריי שאחזור מטורקיה - אני פשוט אדלל משמרות, אבל אמשיך לעבוד שם. כשהקורס יתחיל - אני אראה איך אני מסתדרת. אם אני אעמוד בזה - אני אמשיך לעבוד גם במהלך הקורס. הקורס הוא שלוש פעמים בשבוע (שני, רביעי ושישי), אז אני אעבוד בימים ראשון, שלישי וחמישי. אגב, זה יוצא טוב גם מהבחינה שאם בובי ואני ניפרד עד אז - אני כמעט לא אצטרך לעבוד איתו. בובי עובד באופן קבוע בימים ראשון, שני ורביעי. מה שאומר שאני אצטרך לעבוד איתו רק בימיי ראשון.

נאמר לנו שהפרוייקט שאנחנו עובדים בו ייגמר בדצמבר או מקסימום בינואר. זה יוצא מעולה עבורי, כי אני ניגשת לפסיכומטרי ב-28.12. העבודה הזאת מתאימה לי רק עד שאגש לפסיכומטרי, כי היא מאפשרת גמישות בשעות ולעבוד רק שלוש פעמים בשבוע לחמש שעות. אחריי שאני אסיים עם הפסיכומטרי - אני אתפטר ואמצא עבודה במשרה מלאה של שמונה שעות ביום. זו לפחות התוכנית. אני מקווה שהכול יסתדר בה ושום דבר לא ישתבש. בעיקרון אני אמורה לתת ארבע משמרות בשבוע בעבודה, אבל ראיתי שלכולם מאפשרים שלוש משמרות בשבוע כשהם מבקשים. אני מקווה שהם יסכימו לי לעבוד כך באופן קבוע במשך שלושה חודשים אם אבקש. אני לא רואה סיבה שלא.

תשטפו תמיד את הפירות והירקות שלכם.

שלכם,

נונה.

היי לכל קוראיי,

בימים האחרונים עלה בדעתי רעיון. התחלתי לשקול להתפטר מהעבודה בתאריך ה-10.8 ואז לעזוב את המוקד ב-14.8. אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני רוצה להתפטר ולמה דווקא בתאריכים האלה. יש לרצון להתפטר כמה סיבות: זה שאני שונאת לעבוד עם בובי, זה שיצא במקרה שכל מי שהתיידדתי איתו עזב, זה שיש במוקד בזמן האחרון אווירה מעיקה וזה שאני רוצה להקדיש את זמני ללימודים לפסיכומטרי.

הסיבה שאני רוצה להתפטר דווקא בתאריכים האלה, היא שנאמר לנו שמי שיעזוב את הפרוייקט לפני שעברו שלושה חודשים - לא יקבל עמלות. לכן אני חייבת לחכות עד ה-10 לחודש, יום המשכורת, כדיי להתפטר. מה הם כבר יכולים לעשות? לקחת לי את הצ'ק בחזרה? הסיבה לכך שאני רוצה לעזוב דווקא ב-14 לאוגוסט היא שב-15 לאוגוסט אני נוסעת לטורקיה לשבוע עם ההורים שלי והאחיות שלי. אני אחזור מטורקיה ב-21 לאוגוסט ואז חודש לאחר מכן, ב-26.9 אני מתחילה קורס פסיכומטרי. לאורך כל הזמן הייתי בטוחה שאני אמשיך לעבוד במוקד בתקופת הקורס ופתאום לקחת שש משמרות בשבוע - לקחת שלוש, אבל אני יותר ויותר משנה את דעתי. אולי כדאי שכל תשומת הלב שלי וכל הזמן שלי יהיה מוקדש ללימודים. הקורס יימשך שלושה חודשים ואז אני אגש לפסיכומטרי ב26.12.

ומבחינה כספית? אני לא אלאה אתכם בחישובים, אבל יש לי כמעט 3000 שקלים בחשבון ויחד עם זה שאני מנסה עכשיו לדפוק שעות כמה שיותר. נראה לי שאוכל לחסוך קצת, כדיי להתמודד עם ארבעה חודשים  ללא עבודה, במיוחד שלא יהיה לי זמן לבלות הרבה בתקופה הזאת, ואני לא אבזבז הרבה כסף. זה לפחות מה שניסיתי לשכנע את עצמי, אבל ההוכחות בשטח מראות אחרת. חשבון הפלאפון שלי עומד להגיע לבערך 700 שקל. אתמול, כשנתקעתי במרכז העיר, ביזבזתי 200 שקל בחצי שעה על אוכל, ספר קריאה ובגדים.

מימי חברתי ניסתה לשכנע אותי להמשיך לעבוד במוקד תקופה קצת יותר ארוכה ממה שהתכוונתי. היא אמרה שהיא מסכימה איתי שלא כדאי לי לעבוד בזמן הקורס, אבל שלפי דעתה כדאי לי לעזוב לא באוגוסט, אלא בספטמבר כשיתחיל הקורס. היא הזכירה לי שאני אצטרך לשלם ביטוח לאומי והזכירה לי שההורים יישגעו אותי אם אהיה בבית חודש שלם לפני הקורס. היא אמרה שאולי כדאי לי לדלל משמרות, אבל לא להתפטר לגמרי באוגוסט.

חשבתי על דבריה ויש בהם הגיון, אבל מצד שני, כרגע אני לא מצליחה להביא את עצמי ללמוד. אולי כשאהיה כל הזמן בבית - אהיה מסוגלת להביא את עצמי ללמוד. יחד עם זאת, אנג'ל טוען שאני אשתגע אם אני רק אלמד, בלי שום מסגרת שתחזיק אותי.  אני לא יודעת מה לעשות כי נמאס לי מהמקום הזה ברמות מטורפות. אני יודעת שחיים אישיים אמורים להיות לחוד ועבודה אמורה להיות לחוד, אבל במקרה שלי שניי התחומים כבר מעורבבים לגמרי. יצא לי להתיידד עם כמה אנשים מהמוקד ויצא שדווקא הם עזבו את העבודה או מתכננים לעזוב את העבודה. בודד לי בלעדיהם. אני לא מסוגלת לשבת מול המחשב ורק להוציא שיחות, מבלי שאוכל קצת לפטפט בין לבין.

בנוסף, יש את עניין בובי. אני לא מתכננת להפרד ממנו בימים הקרובים, אבל ברור לי שהקשר הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. קלטתי שאני לא אהיה מסוגלת להיות איתו בחדר אחד אחריי הפרידה. כבר ניסינו את זה. זה לא עובד. זה לא מאפשר לי לשכוח אותו. פתאום קלטתי שאחריי הפרידה הקודמת שלנו, אני ניסיתי להמשיך הלאה ואפילו התחלתי להצליח, אבל אז בובי ניסה לחזור אליי. יש בהחלט סיכוי שלא הייתי מסכימה לחזור אליו, אם הוא לא היה מול העיניים שלי כל הזמן. זה גרם לי כל הזמן לחשוב עליו ולהתגעגע לבלות איתו בפרטיות.

אני גם רוצה לעזוב את העבודה, כי בזמן האחרון אני מרגישה שאני יותר ויותר משגעת את הסובבים אותי במוקד, ולא לטובה. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שיש לי nvld. מי שלא יודע או לא זוכר - מוזמן ללכת לגוגל, לכתוב "nvld" ולברר על זה. זה ליקוי שדופק את כל תחומי החיים.

הnvld גורם לי, בין השאר, להיות אימפולסיבית. אני אתן סתם דוגמא שקרתה לי בעבודה לפני כמה ימים. הלכתי לשירותים וגיליתי שאין שם ניר טואלט. דלת השירותים היא במקרה בדיוק מול הדלת של המשרד של מנהל המוקד. אחראית המשמרת בדיוק עמדה בחדר שלו ודיברה עם מישהו. שאלתי אותה:"תגידי, את יודעת איפה יש ניר טואלט?" היא שאלה אותי בתדהמה מעורבת בכעס:"בתור מה את שואלת אותי?" במקום לסתום עניתי לה:"בתור מישהי שאולי יודעת." המשכתי לקרצץ ולקרצץ ואז היא אמרה לי:"את לא רואה שאני באמצע שיחה? קצת טאקט!" שניה אחר כך הגיע מנהל המוקד לחדר שלו. שאלתי גם אותו אם הוא יודע איפה יש ניר טואלט. הוא אמר לי:"מה, לא שאלת אותה כרגע בדיוק את אותה שאלה?" עניתי לו שכן. הוא אמר:"נו, אז בשביל מה את שואלת גם אותי?" הלכתי משם ושניה אחר כך מצאתי ניר טואלט שהיה ליד המחשבים. כל בנאדם אחר היה קודם מחפש ורק אחר כך שוקל לקרצץ.

לא מזמן עשיתי אבחון חדש. המאבחנת ביקשה ממני לתת דוגמא מחיי היומיום לאימפולסיביות שלי. סיפרתי לה דוגמא שקרתה לי בתיכון, והיא אמרה שזו בדיוק דוגמא קלאסית ומעולה. הדוגמא היא כזו: הייתה פעם בשיעור שהייתה לי שאלה. השאלה לא הייתה כזו חשובה או קריטית. התחלתי לשאול את המורה ואז בדיוק צלצל הצלצול. המורה אמר:"טוב, אף אחד לא הולך עד שנונה תסיים לשאול ואני אענה לנונה על השאלה." כל בנאדם אחר היה אומר:"לא משנה" ומנסה להתחמק מהעניין, אבל אני? לא! כמובן שהייתי חייבת לשאול בכל זאת את השאלה ולעצבן את כל הכיתה.

יש כל מני דוגמאות קטנות, שבאמצעותם אני מצליחה לעצבן את אחראית המשמרת. למשל, לפניי יומיים פתחנו במבצע חדש להציע ללקוחות. הצעתי את זה לאחת הלקוחות והיא הסכימה, ואז רציתי לסמן את זה במחשב. שאלתי את אחראית המשמרת איפה לסמן, לפני שבדקתי בעצמי. חבל, כי כשבדקתי בעצמי זה לקח בדיוק שתיי שניות. זו דוגמא קטנה אבל הדוגמאות האלה מצטברות.

לא רק את אחראית המשמרת אני מעצבנת, אלא גם את העובדים האחרים. זה שאני מדברת בקול רם מדי, מבלי לשים לב, ומפריעה להם להוציא שיחות ללקוחות. זה שאני כל הזמן זזה ועוד כל מני דוגמאות כאלה. אני מצליחה לעצבן גם את בובי. זה הגיע למצב שהוא לא מוכן שאני אשב לידו בעבודה, כי אני מפריעה לו לעבוד כשאני מדברת בקול רם מדי. אמרתי לו שהוא יכול להעיר לי בכל פעם שאני מרימה את הקול והוא אמר:"אבל אז אני אצטרך להעיר לך כל הזמן. פשוט כל שניה. כבר באתי לכאן כדיי לעשות עבודה אחת. אני לא מוכן לקחת על עצמי שתי עבודות." האמת שהוא דיי צודק. יש בדבריו משהו.

אתמול אני ובובי ניהלנו שיחה ארוכה וחשובה מאד. במשך שעתיים וחצי שטחנו אחד בפניי השניה את הדברים שמפריעים לנו. שוב אמרתי לו את כל הדברים שמוציאים אותי מדעתי: זה שהוא לא מוכן שנצא אף פעם לשום מקום, זה שהוא לא מוכן להגדיר אותי כחברה שלו ועוד ועוד דוגמאות שכבר חפרתי עליהם בלי סוף בפוסטים קודמים.

בובי הסביר לי שגם לו מאד קשה. שהוא משתגע מזה שכל פעם שאני רוצה לספר לו משהו - אני מספרת את זה עם יותר מדי פרטים והוא כבר לא יודע אם זה חשוב או לא, זה שאני צורחת באמצע הרחוב בלי לשים לב, זה שכל פעם שאני מזכירה משהו שאמרתי לו בעבר, כדיי להגיע לנקודה של משהו חדש שיש לי לספר לו - אני מספרת מחדש את כל הסיפור הקודם. האמת שגם הרבה קוראים בבלוג יתלוננו על זה שלעיתים קרובות אני עושה "העתק הדבק" של פסקאות שלמות. אני לא יודעת איך לספר על עניין חדש שקשור לעניין ישן, מבלי לספר מחדש את כל העניין הישן (כן, אני יודעת שיצא משפט קצת מצחיק).

האמת שמפריעים לו גם דברים שלא קשורים לליקוי שלי, כמו למשל שאני כל הזמן רוצה חיבוקים ונשיקות בזמן שהוא רוצה רק לשבת לידי ולשוחח. הסברתי לו שאחת מהסיבות העיקריות לקטע הזה של המגע היא שזו דרך שלי להרגיש קרובה אליו. אנחנו כל כך הרבה מתווכחים והרבה פעמים השיחה בננו לא נעימה, אבל בין הידיים שלו תמיד נעים לי. הסברתי לו שזו אחת הסיבות לכך שאני מושכת כל כך הרבה לסקס. בזמן שאנחנו מזדיינים - אין צורך לדאוג ולנסות לפתור דברים. אפשר פשוט להשתחרר ולהנות.

הגענו ביחד למסקנה שאני כבר מזמן הגעתי אליה. אנחנו לא יכולים ביחד ולא יכולים לחוד. כשבובי שטח לפניי אתמול בערב מליון דברים שמפריעים לו, אמרתי לו באיזשהו שלב של השיחה:"טוב, אז קום ולך." הוא אמר שהוא לא מסוגל להביא את עצמו לעשות את זה. הכי הזדהיתי איתו בעולם. גם הוא מחרפן אותי. כל יומיים אני אומרת לעצמי שאולי עכשיו אני אצליח לקום וללכת, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. אני פשוט מרגישה שבובי הוא חלק ממני, עם כל כמה שהוא מעליב אותי ומרתיח אותי לעיתים קרובות.

לא מזמן סיפרתי לבוריס ידידי על כל התהפוכות שאני ובובי עברנו. על כל המליון פעמים שבהם החלטנו להפרד וחזרנו. בוריס הגיב בצורה שמאד הפתיעה לי כשמניתי לו את הרשימה הזאת. הוא אמר: "זה מראה שאתם מאד מתאימים." לרגע חשבתי שאולי הוא שכח להשמיט את המילה "לא" או שאולי הוא מדבר בציניות, אבל אז הוא הסביר. הוא הסביר שהרשימה הזאת מוכיחה שעם כמה שקשה לי ולבובי, אנחנו כל פעם מחליטים לחזור אחד לשניה ולהלחם, כי אנחנו חשובים מדי אחד לשניה מכדיי לוותר.

ביצ'ית בפוטנציאל הגיבה על הפוסט הקודם בתגובה הבאה:"הוא מעצבן, ורע לך מזה לפעמים, אבל בוריס ידידך אמר מה שלא יכולתי לנסח טוב יותר. זה תמיד ככה, און אנד אוף, ושני הצדדים מסמלים עליות ומורדות קשים וקשים פחות. סופכם להיות כמו זוגות הזקנים שצורחים אחד על השני, ומאידך גיסא מתים זה על זה. וזה טוב, כי העובדה שאותם הזוגות אינם מתפרקים על אף הצעקות היא שוות ערך ללהגיד שבעבור האהבה, הם ישלימו עם הכל. יהיה טוב." אולי היא צודקת.

אני ובובי שונים מאד. אחד ההבדלים המהותיים בננו הוא שאני אדם מאד פתוח. אני מספרת הכול בלי בעיה. בובי הוא סגור. פתאום קלטתי איך ממש כמו אדם שמחבר פאזל, אני מחברת פרטים עליו. הוא לא נוהג לדבר על העבר שלו. בפוקס גיליתי שהוא למד בתיכון גרוע ולכן סיים אותו בלי תעודת בגרות, אבל שכמה שנים אחר כך הוא החליט להשלים בגרויות, אז הוא השלים את כל הבגרויות תוך שנה אחת והוציא ציונים מדהימים. בערך 35 יחידות לימוד כשכל הציונים מעל 90. אין לי מושג בן כמה הוא היה כשהחליט להשלים בגרויות או מה גרם לו לעשות את זה. בפוקס גיליתי שבובי היה פעם סטודנט. על סמך תעודת הבגרות הגבוהה שלו, הוא התקבל ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטה ולמד שם במשך שנתיים. מי היה מאמין שבובי היה פעם סטודנט? ועל אחת כמה וכמה - מי היה מאמין שהוא שרד שם שנתיים שלמות? אני אפילו לא יודעת באיזה אוניברסיטה הוא למד או כל פרט אחר מלבד השורה הבודדת הזאת של:"למד מדעי החברה באוניברסיטה במשך שנתיים עד שפרש." בפוקס גיליתי שבובי נסע לארה"ב וחי שם שנתיים וחצי. אני אפילו לא יודעת מה הוא עשה שם, בן כמה הוא היה או מה הניע אותו לנסוע לשם. אני יודעת שהיו לו ארבע קשרים זוגיים שנמשכו שנתיים, אבל אני לא יודעת את השמות של הבחורות האלה, באיזה גילאים הוא היה איתן או מה קרה שם. אתמול לגמרי במקרה גיליתי שלפני שנה ומשהו בובי עשה תאונת אופניים וקרע את כל רצועות הכתף. טיפין-טיפין אני מגלה דברים, וגם הם בראשי פרקים. אוי, כמה שאנחנו שונים. אני בנאדם שחושף את כל חייו האישיים באינטרנט.

אגב, משהו ששמתי לב הוא שכמעט כל הפוסטים שלי בחודשים האחרונים הם פוסטים שמוקדשים רק לנושא בובי, או לפחות שבובי הוא מוטיב מאד מרכזי בהם. זה מעצבן אותי. כל פעם אני מחליטה לכתוב גם עליו, אבל לכתוב גם על נושאים אחרים, וכל פעם אני משמיטה לפחות נושא אחד שהתכוונתי לכתוב עליו כי הפוסט כבר יצא ארוך מדי ואני כבר התעייפתי. אני נודרת נדר שהפוסט הבא לא יהיה רק על בובי, ושבובי גם לא יהיה הנושא המרכזי בו. די. הגזמתי עם הקטע הזה לגמרי.

תהיו טובים.

שלכם.

נונה.

היי לקוראיי,

מי שקרא את הפוסט הזה שכתבתי לפני שבוע - יודע שאני ובובי חזרנו, ואת כל מה שמשתמע מכך. בשבוע האחרון היו כמה התפתחויות חדשות, שגרמו לי לשקול האם אני רוצה בכלל להמשיך איתו את הקשר. מצד אחד, אני מטורפת עליו. מצד שני, הוא מטריף אותי לא רק במובן החיובי של המילה.

ביום רביעי האחרון היה תקל רציני ביני לבין בובי. הסיפור הוא כזה: לבובי יש מקום קבוע שהוא יושב בו בעבודה. לרורי, בחורה נוספת שעובדת איתנו, יש גם מקום שבו היא יושבת בדרך כלל, לידו. ביום רביעי החלטתי לשם שינוי לא לשבת במקום שאני יושבת בו בדרך כלל, אלא לשבת ליד בובי. במהלך כל המשמרת דיברתי בצעקות עם ל, מעל הראש של בובי. זה הפריע לבובי. בסוף המשמרת הוא אמר לי, בזמן שרורי עמדה לידו: "זיינתם לי היום את השכל! יותר את לא יושבת לידי. מעכשיו רורי שוב תמיד תשב לידי." נורא נעלבתי.

לא כל כך נעלבתי מזה, שהוא אמר שהפרעתי לו. כל מי שאיי פעם ישבתי לידו בעבודה - אמר שאני מדברת בקול רועש מדי, ומפריעה לו לעבוד. מה שהעליב אותי זה שבובי מצא לנכון לומר לי את זה ליד רורי. לפי דעתי זה היה ממש חסר רגישות ומגעיל. אני מרגישה שרורי לועגת לי. כפי שכבר כתבתי בעבר בבלוג, אני הרבה יותר מוחצנת מבובי ולכן מהצד זה נראה כאילו אני רודפת אחריו. אני רואה על רורי שזה מה שהיא חושבת. אני רואה את זה בעיניים שלה. יש לה גם כל מני הערות קטנות שהיא מכניסה לי מדי פעם.

כעבור דקה סיימנו לעבוד, ואני ובובי יצאנו לרחוב. לא תיכננתי לצעוק עליו, אבל אז הוא שוב חזר ואמר:"זיינתם לי את השכל היום." לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לצעוק עליו באמצע הרחוב. צעקתי עליו שזה היה ממש מגעיל שהוא אמר את זה ליד רורי. הוא אמר לי להרגע ואמר משהו על זה שאם הייתי משנה את הדרך שאני מתנהגת בעבודה - הוא לא היה מוציא משפט כזה מהפה. באותו רגע כבר לא ראיתי בעיניים. התחלתי לצרוח עליו שנמאס לי לא לפעול לפי הדרך שלי. שכל הקשר שלנו מבוסס על הדרך שלו: זה שאנחנו אף פעם לא יוצאים לשום מקום אלא נפגשים בבית שלי או באמצע הרחוב כמו זקנים, זה שאנחנו לא מוגדרים כזוג ועוד כל מני דוגמאות. בובי לא היה מוכן לקבל את זה שאני צועקת עליו באמצע הרחוב. הוא פשוט עלה על האופניים שלו ונסע לבית שלו.

במשך בערך יממה רתחתי מכעס. אחריי בערך יום, כשהכעס קצת שכך והתחלתי לחשוב על הדברים בהגיון, אז הבנתי שלמרות שההערה שלו באמת לא הייתה יפה בעיניי, הסיבה לתגובה המוגזמת שלי היא שצברתי כבר המון מתחים. בשבוע האחרון בובי שיגע אותי. השוני בננו לפעמים מוציא אותי מדעתי.

מפריע לי שהוא שונא לצאת. נמאס לי לשבת באמצע הרחוב כמו זקנים, או להיות איתו בבית שלי. אני רוצה שנצא מדי פעם, לפחות ללשתות כוס קפה. בובי סירב לי. בתחילה חשבתי שזה עניין של כסף: הרי אין לו גרוש על התחת. הוא חי על בערך 200 שקל בחודש. אני למשל מאד רציתי שנלך למופע סטנד-אפ. המופע עולה 40 שקל ותמיד כל מי שהולך לשם מזמין גם לאכול ולשתות בעוד בערך 40 שקלים. 80 שקלים זה כמעט חצי ממה שהוא מוציא בחודש, וחשבתי שזו הסיבה שהוא לא רוצה ללכת למופע. שיחה איתו לפני כמה ימים גילתה לי שזה בכלל לא העניין. הוא בכלל לא רוצה!!! אין טעם בכלל לדבר במונחים של כסף, מהסיבה הפשוטה שבובי לא אוהב לצאת ולא רוצה לצאת, גם אילו היה לו כסף.

מפריע לי שאחריי כל מה שעברנו בשלושת וחצי החודשים האחרונים, אנחנו עדיין לא מוגדרים כזוג. זה כי בובי צריך להיות מאוהב עד עמקי נשמתו ועד מעל הראש כדיי להגדיר מישהי כחברה שלו. זה מין קטע כזה שיש לו. הייתי מסוגלת להתמודד עם זה בגלל שהקשר לא מבלבל. זה לא שבובי היה מתייחס אליי אחרת באיזושהי צורה אם הייתי מוגדרת כחברה שלו. זה רק עניין של סמנטיקה. יחד עם זאת, זה עדיין מעצבן. לפני כמה ימים פגשתי איזה ידיד של אנג'ל, שהוא תייר, ליד מקום העבודה שלי. התייר שאל אותי: "דו יו וורק היר?" ועניתי לו:" יס, איי וורק היר אנד מיי בויפרנד וורק היר תו." מיד התמלאתי רגשות אשמה, כי קראתי לבובי חבר שלי, כי הריי מבחינה טכנית של הגדרות - זה לא נכון.

משהו שעליתי עליו זה שאני לא בנאדם ששונא דברים. יש מעט מאד דברים בעולם הזה שאני שונאת, וגם זה דברים קטנים ומטומטמים, כמו למשל זה שאני שונאת חצילים. בובי, לעומת זאת, שונא המון המון המון דברים. זה מפריע לי כי אז כל דבר הופך לסיפור גדול.

יש לי גם דוגמאות: ההורים שלי הציעו לי לנסוע יחד עם האחיות שלי לטורקיה באוגוסט. מצד אחד, זה מאד שימח אותי. מצד שני, חששתי לנסוע רק עם שניי אנשים בניי 50 ושתיי ילדות בנות 13. יצא לי לדבר על זה עם אנג'ל ידידי והוא אמר לי: "אם היית יכולה שמי שבא לך יצטרף אליך, מי היית רוצה שיבוא?" השבתי לו מיד:"מימי." הוא שאל:"מה, את לא רוצה שבובי יבוא איתך?" פתאום קלטתי שאפילו לא העלתי את זה על דעתי. מיד הנחתי שיהיה שם משהו, שבובי שונא. ובאמת צדקתי. הולכים להיות שם מגלשות מים. שאלתי את בובי אם הוא אוהב מגלשות מים. הוא מיד אמר:"מה זה השטויות האלה? ברור שאני לא אוהב מגלשות מים."

בזמן האחרון חיפשתי קצת לגוון את הבילויים שלי. נמאס לי כל הזמן להיות או בעבודה, או במרכז העיר או בבית שלי. זו הסיבה שאני ואנג'ל קבענו ללכת לימית 2000 בשבוע הבא. זו בדיוק דוגמא לדברים שאני לא יכולה לעשות עם בובי. הוא לא ירצה. הוא שונא ללכת למקומות הומי אדם והוא לא אוהב מגלשות מים. גם לבתי קפה אי אפשר ללכת איתו. גם לא למופעי סטנד אפ. גם לא לפאבים. גם לא לסרטים בקולנוע.

מהרגע שאני ובובי התחלנו לצאת, ידעתי שבובי לא רוצה לבוא ליומולדת שלי. היומולדת שלי זה שילוב של כמה דברים מהותיים שבובי שונא: א. אני מתכוונת לחגוג ביום שישי ובובי אף פעם לא בעירנו בימיי שישי, אלא נוסע לערים אחרות כדיי לדוג. הוא שונא להיות בעירנו בסופי שבוע. ב. מדובר על יומולדת ובובי בז לרעיון של לחגוג אירוע כמו יומולדת. ג. מדובר על להכיר את החברים שלי ובובי תמיד מאד התנגד לזה. העניין הוא שדיברתי איתו על היומולדת שלי ואמרתי לו שזה מאד חשוב לי ואז הוא אמר:"אם זה כל כך חשוב לך  אז אני אבוא." מאד הערכתי את זה. תבינו שמדובר בבנאדם שלא הלך ליומולדת של החבר הכי טוב שלו.

אנג'ל ידידי טען שאני סתם מעריכה דברים, שאמורים להיות מובנים מאליהם. הוא אמר שזה אמור להיות מובן מאליו שהבחור שאני יוצאת איתו - יבוא ליומולדת שלי. אמרתי לאנג'ל שזה לא נכון, כי צריך לשפוט כל אדם לפי הפרמטרים שלו. למשל - את רוב האנשים לא צריך להעריך על זה שהם לא צורחים באמצע הרחוב. לעומת זאת, אותי כן צריך להעריך על זה שלפעמים אני מצליחה לא לצרוח באמצע הרחוב, כי לי מאד קשה עם זה בגלל הnvld שלי. על זה לאנג'ל לא היה מה לומר. זה באמת כל מקרה לגופו.

אני עדיין חושבת כך, אבל מציקה לי עצם המחשבה שבובי יבוא ליומולדת שלי ויסבול מכל רגע. אני לא רוצה שהוא יסבול. אני רק רוצה שיהיה לו טוב. הלוואי והוא לא היה סובל מזה. הלוואי ולא כל דבר היה כזה סיפור איתו. הלוואי והדברים יכלו להיות יותר פשוטים.

משהו שמאד מקשה עליי עם בובי זה שהוא מאד עקשן ודעתן. הכול חייב להעשות בדרך שלו והוא פוסל דרכים אחרות. הוא מאד מעליב אותי לפעמים כשאני מדברת איתו על דברים, והוא פוסל את דבריי. גם מעליב אותי שלפעמים הוא קוטע אותי באמצע משפט, בזמן שאני מדברת ואומר לי:"זה לא מעניין אותי". לפי דעתי זו גסות רוח והתנהגות מגעילה. בובי הסביר לי שאני לא היחידה שהוא מתנהג אליה ככה, אלא שהוא מתנהג ככה אל כולם, אבל לא אכפת לי. אני דורשת יחס מכבד.

יש לבובי גישת "ככה זה וזהו זה" בכל תחומיי החיים. אני אתן סתם דוגמא: הוא החליט לכתוב את כמות המכירות שהוא עושה בעבודה במחשב בדרך מסוימת, למרות שאחראית המשמרת ביקשה שנכתוב את זה בדרך אחרת. הוא מתעקש לכתוב בדרך שלו, ורק בגלל זה לפני כמה ימים אחראית המשמרת חשבה שעשינו באותו יום הרבה פחות מכירות ממה שהיו באמת. את בובי זה לא מעניין. הוא ממשיך בדרך שלו.

פתאום עליתי על משהו. עברו שלושה חודשים וחצי מאז התחיל הקשר עם בובי. תתרווחו רגע ותשמעו מה הספקנו לעבור בשלושה חודשים וחצי האלה. זה הלך ככה: קודם עברנו חודש וחצי שבהם חשבתי שאולי בובי רוצה יזיזות, כי הוא התעקש להפגש רק בבתים. טעיתי בגדול כי יזיזות זה לחלוטין לא מה שבובי רוצה. באותה תקופה נפרדתי מבובי פעמיים: פעם אחת בטלפון וחזרנו באותה שיחת טלפון ועוד פעם אחת פנים מול פנים וחזרנו באותה פגישה. אחריי הפגישה הזאת בובי החליט לשנות דברים ובאמת עברנו שבועיים שבהם חוויתי אושר מטורף. אחריי שבועיים רבנו מריבה שבמהלכה בובי פשוט קם והלך והשאיר אותי במקום זר, למחרת השלמנו ובאותה שיחה גיליתי שאני פי 10 יותר חשובה לו ממה שחשבתי, ושהקשר הזה משמעותי גם בשבילו ונורא שמחתי. שלושה ימים אחר כך הוא עשה לי את השיחה שבמהלכה החלטנו לצאת להפסקה של שבועיים וכך חווינו שבועיים של חוסר וודאות. אחריי השבועיים הפסקה החלטנו להפרד, כמה ימים אחר כך שוב התקרבנו ודיברנו כמעט כל יום במשך שבוע וחצי. שבועיים אחריי הפרידה חזרנו. זה היה לפני שבועיים ובימים האחרונים אני שוב מרגישה קושי.

תראו כמה און אנד אוף עברנו. תראו עם כמה התמודדנו. זה גורם לי להרגיש כאילו אני כל הזמן נלחמת על הקשר, במקום להתרווח ולהנות ממנו. אגב, בוריס ידידי הגיב בצורה שמאד הפתיעה לי כשמניתי לו את הרשימה הזאת. כשמניתי לו את הרשימה הזאת, תגובתו הראשונה הייתה: "זה מראה שאתם מאד מתאימים." לרגע חשבתי שאולי הוא שכח להשמיט את המילה "לא" או שאולי הוא מדבר בציניות, אבל אז הוא הסביר. הוא הסביר שהרשימה הזאת מוכיחה שעם כמה שקשה לי ולבובי, אנחנו כל פעם מחליטים לחזור אחד לשניה ולהלחם, כי אנחנו חשובים מדי אחד לשניה מכדיי לוותר.

אתמול ניהלתי שיחה עם בובי. סיפרתי לו כל מה שכתבתי בפוסט הזה מילה במילה. אמרתי לו את האמת: שיש לי רגשות מאד חזקים אליו, שאני מאד רוצה להיות איתו ושהוא מאד חשוב לי, אבל נורא קשה לי להתמודד עם כל זה. לבובי לא היה הרבה מה לומר על דבריי. הוא אמר שגם לו קשה, אבל הוא מתמודד, כי אני באמת מאד חשובה לו וגם לו יש רגשות אליי. אמרתי לו שכל מה שעברנו גורם לי לפחד שהדברים עומדים להגמר. הוא אמר שבניגוד אליי, הוא לא מרגיש שזה עומד להגמר. שהוא רוצה שיהיה לנו טוב. הוא אמר שישתדל לפסול אותי פחות כשאני מדברת והבטיח לעשות עוד כל מני מחוות קטנות ומתוקות. סיימתי את השיחה בהרגשה טובה יותר, אבל אני עדיין חוששת.

אני כן רוצה מישהו שאוכל לצאת איתו למקומות בלי בעיה, ואני כן רוצה מישהו שלא תהיה לו בעיה להגדיר אותי כחברה שלו ונוכל לחגוג את ימיי החודש לקשר שלנו, ואני כן רוצה מישהו שירצה להכיר את החברים שלי, ואני כן רוצה מישהו שישנא פחות דברים, ואני כן מישהו רוצה שיהיה פחות ממורמר על החיים ואני כן רוצה מישהו שיבוא בשמחה ליומולדת שלי. מצד שני, אני רוצה את בובי. אני אצטרך לראות איזה רצון אצלי יותר חזק: הרצון לדברים שציינתי או הרצון להיות עם בובי.

חשוב לי לציין שיש גם המון דברים טובים בקשר שלנו. בובי הוא מקסים. הוא המאמי שלי. הדייג הסקסי שלי. המתוק שלי. הוא יודע להיות רך ומתחשב, הוא יודע לתת המון חום ואהבה והוא גורם לי לפרפרים בבטן.   

עד לא מזמן, כל פעם שהייתי חושבת "בובי" - הייתי מיד מתמלאת חמימות. בימים האחרונים כל פעם שחשבתי "בובי" - חטפתי כאב ראש. הפערים בננו הם כל כך גדולים. אני לא בטוחה אם אנחנו יכולים להתגבר עליהם.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.