היי,

היום פורסמו התוצאות של מבחן הפסיכומטרי שלי. בסיום יום העבודה, המתנתי לאוטובוס על מנת ליסוע למרכז העיר ומשם לקחת אוטובוס לביתו של אנג'ל. בזמן שהמתנתי לאוטובוס, התקשרתי לבובי לשאול מה שלומו. פיטפטנו קצת ובין השאר סיפרתי לו שאני מתכוונת לבדוק את הציון במחשב בביתו של אנג'ל.

בובי הציע שהוא יבדוק לי את הציון בעצמו. הסכמתי. הוא נכנס לאתר של המרכז הארצי לבחינות.  לקח לדף ה-מ-ו-ן זמן להטען, כי הרי כל העולם נכנס לשם היום. אחרי כמה דקות מורטות עצבים הדף נטען סופסוף. ואמרתי לו את מספר תעודת הזהות שלי ואת מספר האסמכתא. שוב לקח לדף ה-מ-ו-ן זמן להטען ואז זה כתב שאין נתונים כאלה. הופתעתי מאד והתקשרתי למרכז הארצי לבחינות. אחרי 20 דקות של המתנה - סופסוף מישהי ענתה וסיפרתי לה את מה שקרה. היא אמרה לבדוק ללא ספרת הביקורת. חזרתי לבובי ואמרתי לו למחוק את הספרה האחרונה מתעודת הזהות שלי. הוא עשה זאת. הדף שוב נטען במשך כמה דקות ואז הציון נגלה לעיניו.

כולי סקרנית, מתוחה ולחוצה, צעקתי עליו שיאמר לי כבר את הציון. הוא התחיל להגיד לי כמה קיבלתי בכל תחום - מסתבר שבכמותי קיבלתי 87, במילולי 117 ובאנגלית 75. בכלליות קיבלתי 481. נחרדתי. זה אפילו פחות ממה שקיבלתי בפעם הקודמת. בפעם הקודמת קיבלתי 483. איך לעזאזל זה יכול להיות??? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה. בפעם הקודמת לא ידעתי כמעט את החומר במתמטיקה ואילו הפעם כן ידעתי אותו. אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה. גם לא הצלחתי לעבור את ה-85 באנגלית. אני לא מבינה איך זה יכול להיות.

הקדשתי שנה מחיי לפסיכומטרי הזה. בדיוק שנה. באוגוסט הקודם התפטרתי מעבודתי. חודש וחצי לאחר מכן התחיל קורס פסיכומטרי של שלושה חודשים. מה שאומר שלא עבדתי, חוץ מיום פה או יום שם, במשך ארבעה חודשים וחצי. למען האמת, כמעט חמישה. התרוששתי כלכלית ונכנסתי למינוס גדול. בנוסף, מצבי הנפשי היה איום ונורא, כי הקדשתי כמעט 16 שעות בשבוע, לישיבה בחדר בו אני לא מבינה את הנעשה סביבי. קשה לי מאד עם מתמטיקה ולכן הלכתי וצברתי פערים ולא הבנתי כלום. אחר כך התאפסתי על עצמי וחזרתי על החומר מהתחלה, אבל הכיתה התקדמה.

בסוף דצמבר ניגשתי. כשקיבלתי את הציון, כעבור חודש, מאד התאכזבתי, אבל החלטתי לא לראות בזה סוף העולם. הייתי אמורה לגשת שוב באפריל, אבל לא הפסקתי להתכונן כמו שצריך והיו לי עוד כל מני שיקולים ולכן דחיתי ליולי. לקחתי שיעורים פרטיים במשך חודש וחצי לפני הבחינה, בעלות של 100 שקל לשיעור. ובאמת שהשתפרתי בצורה עצומה. באמת באמת שכן. קלטתי את כל החומר. הבנתי את כל החומר. אז איך זה יכול להיות? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה איך זה יכול להיות. אני לא מבינה.

ההורים שלי שילמו 4400 שקל על קורס, 400 על הבחינה עצמה ו1300 על אבחון. הם גם שילמו 180 שקל על ערעור, כי רציתי הקראה באנגלית שלא נתנו לי. אחר כך הם שילמו עוד 440 שקל בשביל להרשם פעם נוספת. אני שילמתי 1500 שקל בערך לשיעורים פרטיים ובנוסף ממש התרוששתי בתקופה שבה לא עבדתי כי ניגשתי לפסיכומטרי.

ואני לא מבינה איך כל זה לא נשא פרי. איך יתכן שאדם משקיע המון כסף, המון זמן והמון כוחות נפשיים ואז הכול מתרסק לו בפרצוף? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה.

כשבובי בישר לי על הציון הייתי כבר במרכז העיר. יצא לי כל החשק ללכת לאנג'ל ולכן חציתי את הכביש על מנת לקחת אוטובוס הביתה. בובי ניסה לנחם אותי. הוא לא כל כך הצליח. הייתי המומה ומזועזעת. אני עדיין המומה ומזועזעת. אף פעם לא פגשתי מישהו שקיבל בפעם השניה פחות מבפעם הראשונה. אפילו לולי, שקיבל 370 ומשהו בפעם הראשונה, 399 בפעם בשניה ו431 בפעם השלישית - השתפר מפעם לפעם. אני לא מבינה איך יכול להיות שככה נפלתי.

אומנם הרגשתי שהבחינה קשה, אבל חשבתי שאולי אקבל עשר-עשרים נקודות פחות ממה שאני זקוקה לו. לשניה לא העלתי על דעתי שאקבל אפילו פחות מבפעם הקודמת. איך אדם שמקבל 300% תוספת זמן, מחשבון והפסקה בין הפרקים - מקבל ציון עלוב כזה? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה.

התקשרתי למורה הפרטית שהייתה לי בזמנו. היא בחורה מקסימה והנחתי שתדע לומר דברים שינחמו אותי. גם היא הייתה בשוק למשמע הציון וגם היא אמרה שהייתה בטוחה שאקבל מה שאני זקוקה לו. אמרתי לה את האמת - שלפני כמה שבועות החלטתי שאם לא אקבל את הציון שדרוש לי - אני לא אקח את זה כטרגדיה אלא אנצל את השנה הקרובה כדי לעבוד ולחסוך הרבה כסף, אולי לקחת קורס בכתיבה יוצרת ושאר דברים מגניבים. אמרתי לה גם שחשבתי אולי לשפר בגרות או לעשות 5 יחידות תנ"ך כדי לשפר את הממוצע, אבל חשבתי שאולי אקבל עשר-עשרים נקודות פחות. לא העלתי על דעתי שאקבל כל כך מעט. אפילו פחות מבפעם הקודמת.

קודם כל, היא הזכירה לי שהציון הזה לא אומר עליי שום דבר כאדם. אמרתי לה שאני יודעת. כבר לפני כמעט שנה הגעתי  למסקנה שבחינה פסיכומטרית לא מעידה על אדם דבר, מלבד היכולת שלו לעבור בחינה פסיכומטרית.

דבר נוסף שהיא עשתה זה להציע לי אלטרנטיבות. היא אמרה שאני יכולה לדבר עם ראש החוג ללשון עברית. להסביר לו שאני טובה בתחום ושמה שמפיל אותי בפסיכומטרי פעם אחרי פעם זו המתמטיקה. לא צריך מתמטיקה כדי להיות עורכת לשונית, נכון? אולי הוא יבין את זה ויקבל אותי בכל זאת. אמרתי לה שאם כך - למה בכלל קיים הפסיכומטרי, אם כל אדם שלא מקבל את הציון שדרוש לו, יכול לומר את זה? היא אמרה שאני לא "כל אדם" ושהיא יודעת שיש לי קושי אמיתי במתמטיקה. שאלתי למה, אם כך, בכלל עשיתי פעם שניה. היא אמרה שזה על מנת להראות שבאמת עשיתי את כל המאמצים. אולי זה ישפיע עליו. אולי.

שתנו ידענו שהסיכוי לזה קלוש ביותר, ושזה גם אומר שאצטרך לוותר על סוציולוגיה-אנתרופולגיה, ולכן אמרתי לה שכנראה פשוט אעשה בגרות או אשפר בגרויות, בשביל זה. ממוצע הבגרויות שלי הוא 9.27. צריך ממוצע 10 כדי להתקבל לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה וכמובן שגם ללשון (ללשון מספיק גם ממוצע 9.6). אמרתי לה שאני לא אצטרך ממוצע 10, כי הפסיכומטרי בכל זאת העלה לי את הממוצע קצת.

היא אמרה שאני צודקת, ואז הציעה לי אלטרנטיבה נוספת. האמת שזו נשמעת לי אלטרנטיבה מגניבה לגמרי. אני יכולה להרשם לאוניברסיטה הפתוחה כדי ללמוד לשון עברית וסוציולוגיה-אנתרופולגיה. הרי כל מה שצריך לפתוחה זה רק תעודת זהות. תהיה לי גם את ההנחה של בת עובד, כי האוניברסיטה הפתוחה היא הרי אוניברסיטה. מי שמקבל ציונים גבוהים בשנה ראשונה בפתוחה - יכול להתקבל על סמך זה לשנה שנייה לאוניברסיטה בעירי. זה נשמע נהדר.

הסיבה שלא רציתי את הפתוחה מלכתחילה, היא שחששתי שאין לי מספיק משמעת עצמית, כדי ללמוד במקום בו מרבית הלמידה היא בבית, אבל בקטע הזה הפסיכומטרי דווקא עשה לי דבר טוב, כי הוא לימד אותי משמעת כזאת והרגיל אותי קצת לשבת על התחת.

לא בטוח שכל מה שלמדתי בשנה בפתוחה, ייחשבו לי מבחינת נקודות באוניברסיטה בעירי, אבל זה לא נורא, כי הרי הידע נשאר ויעזור לי. זה גם טוב מהבחינה שבזמן שאני לומדת בפתוחה - אני אוכל לעבוד ולא להתרושש, אני אוכל לקבל טעימה על מה זה בכלל ללמוד באוניברסיטה לשון עברית וסוציולוגיה אנתרופולוגיה ואני גם אוכל לנצל את השנה הזאת, כדי לשפר את האנגלית שלי. באוניברסיטה בעיר שלי דורשים רמה 2 כדי להתקבל בכלל, ודורשים להוציא פטור כדי לעבור משנה ראשונה לשניה. בכל מקרה לא הייתי מוציאה פטור תוך שנה ואז בכל מקרה הייתי צריכה לעשות שנה הפסקה, אז מה ההבדל לעשות את זה עכשיו או בעוד שנה?

הבעייתיות במסלול הזה היא ששום דבר לא בטוח. אף אחד לא יכול להגיד לי בביטחון שאכן אעבור לאוניברסיטה הרגילה, אחרי שנה. אבל נראה לי ששווה לנסות.

האופציה של הפתוחה נשמעת לי יותר טוב מאופציות אחרות. האופציות האחרות הן או לעשות שוב בגרויות, מה שמרגיש לי כמו חזרה אחורה, או לעשות פסיכומטרי בפעם השלישית, מה שיתיש אותי לגמרי נפשית ובזה אני יכולה ליפול שוב ובגדול, או ללכת ללמוד במכללה, מה שבלתי אפשרי, כי אין לי כסף לזה וכי אני לא רוצה לעזוב את העיר שלי וללכת לגור במעונות.

חשוב לי להתחיל ללמוד בשנה הקרובה. ללמוד לתואר. לא לפסיכומטרי או לבגרות. אני מרגישה בשלה לזה. עברו כבר יותר משנתיים מאז עזבתי את השירות הלאומי ואני מרגישה שבאמת התבגרתי ושאני בשלה ללמוד. חבל לי להעביר עוד שנה רק בשוק העבודות המזדמנות.

המורה הפרטית לשעבר שלי, הציעה לי לקבוע פגישה עם ראש החוג ללשון עברית, לספר לו מה קרה לי בפסיכומטרי, לספר לו על עצמי ולהתייעץ איתו. סביר להניח שגם הוא יציע לי את האופציה הזאת של הפתוחה.

עוד משהו שמבאס אותי הוא שאם אני הולכת על המסלול של הפתוחה - אז שלוש השנים שהקדשתי לעשיית בגרויות הולכות לפח וגם השנה שהקדשתי לפסיכומטרי הולכת לפח, אבל זה לא נכון. הלימודים בתיכון העשירו אותי ונתנו לי מסגרת, על מנת לא לשוטט ברחובות. הלימודים לפסיכו גרמו לכך שתהיה לי יותר משמעת. לכל דבר יש סיבה וכל דבר נותן משהו.

ברור שמאד מאד מאד מבאס שעברתי כל כך הרבה עם הפסיכומטרי, והקרבתי כל כך הרבה זמן וכסף וכוחות נפשיים, אבל לא יכולתי לדעת, אם לא הייתי מנסה. לפחות ניסיתי. אי אפשר להצליח בכלום אם לא מנסים.

עדיין יש לי פרצי בכי אקראיים. בשניות אלה ממש, שאני נותנת לאצבעות לרוץ על המקלדת, אז העיניים שלי מלאות בדמעות. אבל אני יודעת שאני אהיה בסדר. אין לי ברירה. להתאבל על זה לא יתן לי כלום.

סוף חודש טוב לכולם.

שלכם,

נונה.

היי לכל קוראיי,

אזהרה! פוסט זה הולך לכלול הרבה מספרים, דיווחים על מה שאני אוכלת ועוד שאר דברים משעממים בעליל! אני מרשה למי שרוצה לדלג על הפוסט הזה. מחר יהיה פה פוסט הרבה יותר נורמלי. ראו הוזהרתם!

מחר המרכז הארצי לבחינות יפרסם את תוצאות מבחן הפסיכומטרי שעשיתי. אני דיי כוססת צפורניים (טוב, נו. יש לי מנהג להכניס את הציפורניים לפה במשך 365 ימים בשנה, אבל הביטוי הזה נועד הפעם כדי להביע שאני מתוחה). המון תלוי בציון הזה. לא רק אם אצטרך לעשות פסיכומטרי שוב או לשפר בגרויות, אלא גם אם אוכל להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה, שמתחילה בעוד פחות משלושה חודשים. אני מאד רוצה כבר להתחיל ללמוד.

אני לא הולכת ללמוד במכללה. אבא שלי עובד באוניברסיטה ולכן אם אלמד שם - כמעט לא אצטרך לשלם שכר לימוד. שיקול נוסף הוא שיש לי בבית קומה שלמה משל עצמי ואין לי כל רצון לעבור לעיר אחרת לגור בצפיפות עם שותפות ולשלם על זה כסף. בעצם, גם אם היה לי רצון לזה - זה לא היה עוזר לי. בתור מישהי שיש לה כרגע בערך 1500 בחשבון ושב-10 לחודש תקבל משכורת על סך בערך 1500 שקל (וזה אחרי שיירד לי גיהוצים של כרטיס אשראי וחשבון פלאפון). אני לא יכולה להרשות לעצמי מכללה ומעונות. גם ההורים שלי לא יכולים להרשות לעצמם לממן לי מכללה ומעונות.

הציון שאני צריכה לקבל הוא לא בשמיים. הוא רק 562. כבר עשיתי פסיכומטרי בעבר, למדתי קשה לפסיכומטרי הזה וידעתי את מרבית החומר כשניגשתי אליו ולכן אין סיבה שלא אקבל את הציון. זה לפחות מה שאני אומרת לעצמי, אבל זה לא נכון. הרבה דברים יכולים להשתבש. הבחינה עצמה הייתה ממש קשה ואני הייתי ממש לחוצה ולכן יכול להיות שנפלתי. יכול להיות שלא הגעתי ל-85 באנגלית, שזה רמה 3ולכן לא אוכל להתקבל לקורס קיץ באנגלית. הקורס נועד למי שברמה 3 על מנת להעביר אותו, תוך חודש ומשהו, לרמה 2. רק מי שברמה 2 - יכול להתחיל ללמוד באוניברסיטה. גם יכול להיות שכן קיבלתי את הציון שדרוש לי בכלליות וכן עברתי את ה85 - אבל לא אצליח במהלך הקורס להגיע ל99, כלומר לעבור לרמה 2.

רציתי עכשיו להמשיך לכתוב עוד חמש פסקאות לפחות על דברים שיכולים להשתבש, אבל עצרתי את עצמי בכוח. ממש בכוח מחקתי את המילים שהתחלתי לכתוב, והחלטתי לא להמשיך עם זה. אין שום תועלת באכילת סרטים. זה לא ייתן לי שום דבר בכלל. כל מה שזה יעשה זה להזיק לי. לכן אני משתדלת בכל כוחי שלא לחשוב על זה. מחר נראה מה הציון ונערך בהתאם.

אגב, אני מתכוונת לכתוב מחר פוסט בנדון, אז אל תשכחו להכנס ולקרוא.

אני כותבת בלוגים כבר יותר מארבע שנים ולאורך כל התקופה הזאת, מעולם לא העזתי לחשוף בבלוג כמה אני שוקלת, למרות שתמיד כתבתי בצורה כנה וישירה. בבלוג הזה בכלל הרשתי לעצמי כנות, וכתבתי על הכול. הכול מלבד המשקל שלי. כתבתי לעיתים קרובות על זה שהשמנתי, אך מעולם לא ציינתי מה משקלי בקילוגרמים. אז עתה הגיע הזמן לחשוף בפני הקוראים את משקלי. 

אני בחורה גבוהה. גובהי 1.75 ויש לי מבנה גוף רחב (אני יודעת שיש הרבה בנות שאומרות את זה סתם, אבל לי, באמת ובתמים, יש מבנה גוף רחב. גם דיאטנית אמרה לי את זה פעם). בשנה האחרונה העלתי 8 קילו. ביולי הקודם שקלתי 72. לאורך כל השנה העלתי והעלתי במשקל ובשבוע שעבר זה הגיע לשיא. נחרדתי כשעליתי על המאזניים. מסתבר שעליתי כל כך הרבה - עד שהגעתי למשקל של 80 קילוגרמים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אחרי שראיתי את זה.

גובהו של בובי הוא 1.73. כשרק התחלנו להיות בקשר - הוא שקל 62 ואני שקלתי 72. שאלתי אותו כמה פעמים אם לא מטריד אותו שאני גבוהה ממנו בשני סנטימטרים ושוקלת עשר קילו יותר ממנו. שוב ושוב הוא ענה לי בכנות שבכלל לא. הוא חשף בפניי שהוא אוהב בחורות שהן טיפטיפה מלאות והפציר בי שלא להוריד במשקל.

אבל עתה המצב השתנה. בשנה האחרונה בובי הוריד מבלי להתכוון, שני קילו. מה שאומר שעתה הוא שוקל 60. אני, כאמור, העלתי שמונה קילו. כעת נוצר מצב שאני שוקלת עשרים קילו יותר מהחבר שלי. פשוט נורא העניין הזה.

בתקופה האחרונה בובי אמר לי שוב ושוב שהגעתי למצב שבו אני כבר לא בריאה, והציע לי כמה פעמים להרשם לחדר כושר ולפקח יותר על מה שאני אוכלת. אמרתי לו שאנסה, אבל לא עמדתי בזה. לא רק בובי העיר לי, אלא גם אנג'ל בלי סוף וגם המשפחה שלי.

עכשיו אני רוצה לרזות. זה לא רק כדי שאחרים יהיו מרוצים ממני, אלא גם ובעיקר, כדי שאני אהיה מרוצה מעצמי. נמאס לי כבר להתנשף ולהתמלא זיעה, בכל פעם שאני עולה הרבה מדרגות. נמאס לי להרגיש קפלי שומן מציקים, בכל פעם שאני מתכופפת. נמאס לי להגעל מהגוף שלי שנשקף אליי מהמראה.

לכן ביום ראשון התחלתי סופסוף דיאטה. נזכרתי שכשהייתי בכיתה ז, אז הלכתי לדיאטנית, שרשמה לי תפריט, ובזכותו הורדתי שמונה קילו תוך כמה חודשים. אני עדיין זוכרת שבזמנו גובהי היה 1.70 ושקלתי 71 קילו. בזכות התפריט הזה, הצלחתי תוך פחות מחצי שנה, לשקול 63.

ואני יודעת שיהיה משעמם בטירוף אם אכתוב עכשיו את התפריט בפוסט, אבל הפוסט הזה במילא כל כך משעמם וכל כך מעיק מרוב מספרים - כך שאי אפשר להרוס אותו יותר מדי עוד יותר. אז זה התפריט: בבוקר כוס שוקו (אבל אני שותה עכשיו נס כל בוקר), בעשר סנדוויץ עם גבינה וירק וגם פרי כלשהו. הדיאטנית הציעה בזמנו גם סוכריות ללא סוכר, אבל עליהן אני מוותרת. בצהריים כוס של אורז, או פתיתים או מקרוני וליד זה חתיכת עוף או חתיכת בשר או 2-3 נקניקיות. בארבע שני פירות ואם בא לי אז גם מעדן דיאטטי וסוכריות בלי סוכר (אבל אני לא אוכלת מעדן דיאטטי וגם לא סוכריות. רק שני פירות) ואז בערב שתי פרוסות לחם עם גבינה וביצה וסלט. זהו. 

מה שאני אוהבת בדיאטה הזאת היא שזאת בכלל לא דיאטת הרעבה. הרבה אנשים אוכלים את התפריט הזה באופן רגיל לחלוטין, מבלי להעלות על דעתם שהם עושים דיאטה. דבר נוסף שאני אוהבת בדיאטה הזאת, היא שלא מעורבים בה מאכלים דיאטטים. אני שונאת דברים לא משמינים כמו פרכיות אורז או לחם קל וכדומה, כי אז מה שקורה שאני לא שבעה מהם ולכן אוכלת מהם עוד ועוד - עד שמספר הקלוריות מגיע למספר גבוה יותר, מאשר אם הייתי אוכלת אוכל רגיל ונורמלי.

ועכשיו, מגיע לי מזל טוב! חסר למי שלא יברך אותי בתגובות, מפני שאני הורדתי כמעט שני קילו, תוך יומיים וחצי. התחלתי את הדיאטה ביום ראשון במשקל 80 ועתה, ביום שלישי בצהריים, נשקלתי וגיליתי שאני שוקלת רק 78 וכמה עשרות גרמים (הקו של המשקל לא היה בדיוק על 78, אבל גם לא באמצע בין 78 ל-79, אלא יותר נוטה ל-78). אני ממש ממש שמחה. האמת שכך זה היה גם כשהייתי בכיתה ז. אני עדיין זוכרת שבשבוע הראשון של הדיאטה בכיתה ז, הורדתי 3.5 קילו.

שמעתי פעם תיאוריה, שאין לי מושג אם היא נכונה, בנוגע למשקל ש"מתיישב" על הגוף. מי שדוגל בתיאוריה הזאת טוען, שהרבה יותר קל להוריד משקל שזה עתה העלת. זה נשמע לי באיזשהו מקום הגיוני. אולי הסיבה לכך שהורדתי את המשקל הזה כל כך במהירות, היא שהמשקל הזה נוסף לי רק בשבוע שעבר ועדיין לא הספיק "להתיישב" לי על הגוף.

אגב, היום היה לי ממש עינוי בעבודה, בהקשר לאוכל. הלכתי לחדר אוכל לאכול את הסנדוויץ של שעה עשר. השולחן היה תפוס כי שתי עובדות אחרות ישבו שם ואכלו בורקס, ולכן התיישבתי מול הדלפק. על הדלפק היו בקופסאות עוגיות שוקולד צ'יפס ועוגיות מלוחות של עבדי. ממש נלחמתי בידיים שלי שנשלחו אליהם. אין עוגיות שאני אוהבת בעולם יותר מעוגיות שוקולד צ'יפס.

החלטתי לא להסתכל על העוגיות ולכן הסתכלתי על הקיר. ואתם יודעים מה היה על הקיר? תפריט של מסעדה, שממנה מזמינים כל מני עובדים אוכל. כמעט התאבדתי במקום. לא היה לאן להביט. מאחוריי ישבו עם בורקס בעל ריח משגע, על הדלפק שישבתי מולו היו עוגיות ועל הקיר היה תפריט. חוויה מזעזעת. לקחתי ביסים מהסנדוויץ' במהירות, זרקתי קצת ממנו לפח ונמלטתי משם, כל עוד נפשי בי, או לפחות כל עוד הידיים שלי לא אוחזות בעוגיה.

בפוסט הקודם שאלתי את הקוראים שתי חידות:

1. איזה דבר גדל כל פעם שלוקחים ממנו וקטן כל פעם שנותנים לו?

2. איך קוראים לאזיקים הכי קטנים בעולם?

התשובה לחידה הראשונה היא - בור. בור הולך וגדל ככל שחופרים בו, כלומר לוקחים ממנו אדמה וקטן ככל שנותנים לו, כלומר מוסיפים לו אדמה. הרבה אנשים, שהגיבו בתגובות, חשבו שמדובר במינוס בבנק. הרי המינוס בבנק קטן ככל שמוסיפים לו כסף. האמת שדרך החשיבה שלהם הייתה נכונה. זה בדיוק על אותו עיקרון. ראיתי פעם סרט, ששמו "לסניור באהבה" בו מורה חדש באיזשהו בצפר, מנסה ללמד את תלמידיו הבעייתים מתמטיקה. הוא ניסה להסביר להם מה קורה כשמוסיפים 2 למינוס 2 ונתן בדיוק את הדוגמא של בור. אם יש בור של שני מטר, וצריך להכניס שני מטרים של אדמה כדי לכסות אותו - אז מה התוצאה שיוצאת בסוף. דרך טובה להסביר מתמטיקה וגם דרך טובה להסביר דרך לניהול חשבון שנמצא באובר דראפ.

התשובה לחידה השניה היא - טבעת נישואים. לפי דעתי זה לא קורע מצחוק, אבל כן קצת משעשע. בי לפחות זה העלה חיוך, כשסיפרו לי את זה בפעם הראשונה.

בגלל שהעלתי כל כך הרבה במשקל, ככתוב למעלה, אז זה הגיע למצב שהבגדים שלי לא עולים עליי. פשוט לא. כל כמה שבועות, עוד מכנס לא נסגר עלי. בסוף זה הגיע למצב שבשום מכנס אני לא יכולה לסגור את הכפתור. שום מכנס בכלל, מלבד המכנס אותו אני לובשת כל יום לעבודה והמכנס הזה - נקרע כולו בין הרגליים.

לא מזמן ראיתי בחדשות שהחלו מבצעי סוף עונה, למרות שאנחנו ביולי, לאור המיתון הכלכלי. למרות זאת היססתי אם לקנות בגדים. הסיבה לכך היא פשוטה - אני לא זקוקה להרבה בגדים.

כשהתחלתי לעבוד בתור דיילת בבנק, אמרו לי שאני צריכה ללבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים שהם לא ג'ינס. לא הייתה לי אפילו חולצה אחת מכופתרת ואפילו לא חולצה אחת בעלת שרוולים, אלא רק גופיות. אמרו לי גם שהתפקיד מוגדר רק לחודשיים. לפיכך, קניתי חולצה אחת לבנה מכופתרת ופשוט לבשתי אותה כל יום. בערבים לפעמים כיבסתי אותה. נראה לי טיפשי לקנות יותר מחולצה אחת, לאור העובדה שאני לעולם לא אלבש אותה אחרי שאסיים את העבודה הזאת. אני טיפוס של גופיות צבעוניות.

כששוב ביקשו ממני להיות דיילת, לעוד חודשיים נוספים, החלטתי פשוט להמשיך עם אותה חולצה. היה לי רק מכנס שחור אחד, שלושת רבעי, שהוא לא ג'ינס, ולכן גם אותו המשכתי ללבוש כל יום.

אגב, בהתחלה התעצבנתי שדורשים ממני לקנות מכספי חולצה, אבל לאחרונה הבנתי שאם לא היו דורשים את זה ממני - הייתי קונה המון בגדים. הרבה הרבה יותר מחולצה אחת. הם בעצם חסכו לי כסף.

זה אומר שבגדים לעבודה אני לא צריכה. ומחוץ לעבודה - הבנאדם שאני פוגשת הכי הרבה זה בובי, וברוב המכריע של המקרים, זה בבית שלי ואז אני לובשת בגדי בית. לפעמים אני עושה על האש עם דץ ודצה, החברים של בובי, אבל לא צריך יותר מטרנינג בשביל זה. הם האנשים האחרונים שצריך להרשים מבחינת לבוש, כי דצה היא בת 26 ונראית בדיוק כמו בת 60.

אז בשביל הפעם בשבועיים-שלושה שאני רואה את אנג'ל, או מישהו אחר מהחברים שלי, מספיקות שתיים-שלוש חולצות, שיש לי בארון.

בכל זאת, לאור המבצעים המטורפים, ולאור זה שלא יכולתי להמשיך ללבוש כל יום מכנס שקרוע בין הרגליים ולספור בכל יום חור חדש (זה הגיע למצב שהיו שם שישה חורים!) ניצלתי את הפיצול שיש לי בעבודה בימי שני, ללכת לשופינג. קניתי מכנס שחור חדש לעבודה (הוא אומנם ארוך ולא שלוש רבעי, ולכן חששתי שיהיה לי חם, אבל הוא הרבה יותר דק מהמכנס הקודם ולכן זה מסתדר יופי), קניתי גם ג'ינס רחב חדש (בשנה האחרונה לבשתי רק סקיני ונמאס לי מזה שהוא לא מאפשר לנשום!), שלוש גופיות, שתי טוניקות וארבעה זוגות תחתונים. הכול ביחד עלה לי 490. זה כלום, לאור זה שקניתי כל כך הרבה. ללא המבצעים - הייתי צריכה לשלם אלף ויותר. אני ממש שמחה. האמת שהייתי זקוקה לבגד חדש, כדי להתפנק קצת. גם לי מותר לפעמים.

והנה בא לסיומו אחד הפוסטים המשעממים ביותר שכתבתי אי פעם. אני עוד אכשהו מבינה אם בנות שרדו את הפוסט הזה, אבל בנים בטח סבלו נורא בכל החפירות בקשר למשקל ובגדים. תנחומיי. אם איזשהו גבר יכתוב לי בתגובות שהוא קרא כל מילה בפוסט מתחילתו ועד סופו - סביר להניח שאני לא אאמין לו.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.

היי לכל הקוראים היקרים והאהובים (וגם לאלה שיקרים ואהובים פחות),

כזכור לקוראיי הקבועים, האחיינית שלי יצאה מהפגיה בשבוע שעבר. אני יודעת שכבר כתבתי את זה, אבל אני רוצה לכתוב את זה שוב: היא הדבר הכי יפה, הכי מהמם, הכי מתוק והכי טהור שראיתי בימיי חיי. היא כזאת קטנטונת, בובונת ומתוקונת. והתאהבתי בה בטירוף, מהרגע הראשון שראיתי אותה.

בליל הסדר אחי ואישתו באו מבאר שבע לארוחה בביתנו, שממש לא בדרום. אישתו של אחי חטפה צירים ולכן הם הלכו לבית חולים. פיצית נולדה כעבור שבוע. היא נולדה שלושה חודשים לפני הזמן ולכן בילתה שלושה חודשים בפגיה. אחי ואישתו היו תקועים כאן, בזמן שהייתה בבית החולים. כשהשתחררה, בשבוע שעבר, אז הרופאים אמרו שהיא לכל דבר, כמו תינוק שנולד באותו יום. אחי ואישתו החליטו לא לחזור לבאר שבע באותו יום, אלא להשאר קצת, כדי שיוכלו לקבל קצת עזרה מאיתנו, ובמיוחד מסבתא של פיצית, הלוא היא אימא שלי.

אחי ואישתו החליטו שהיום יחזרו לביתם בבאר שבע. יש לי רגשות מעורבים בעניין. מצד אחד, אני מרגישה הקלה. אף פעם לא היה לי קליק עם אחי ועם אישתו. עם אחי יש לי היסטוריה מאד טעונה שכוללת בתוכה גם את האגרוף שהכניס לי באף כשהייתי בת 17 ושאר בעיות קשות ביחסים שהיו לנו במשך שנים. במשך שנים סירבתי לישון איתו באותו בית ובכל פעם שהיה בא לביקור - אני הייתי נעלמת.

בשנתיים האחרונות חל שיפור במצב, ולכן כבר לא הרגשתי צורך לברוח מהבית, בכל פעם שבא לבקר, אבל אף פעם לא ששתי לזה, ותמיד שמחתי שאחריי יומיים, או מקסימום שלושה, הוא היה חוזר לביתו וללימודיו בבאר שבע. הרגשתי תמיד לידו קטנה ומטומטמת. גם בראש השנה האחרון, כשהוא הגיע לארוחה, הרגשתי לידו קטנה ומטומטמת.

לכן, כשגיליתי לפני שלושה חודשים וחצי, שאחי ואישתו מתכוונים להשאר לכמה חודשים - נבהלתי. בסוף זה היה פי עשר יותר טוב ממה שחשבתי. הם לא השתקעו בקומה שלי, אלא הלכו לגור באותה קומה עם ההורים שלי ועם האחיות הקטנות שלי (קצת לא נעים ששישה אנשים מצטופפים בקומה אחת, בזמן שלי יש קומה משלי, אבל אף אחד לא ביקש ממני כלום, ואני לא התנדבתי), אחי ואישתו כמעט לא היו בבית, כי ביקרו בלי סוף בבית החולים, לאחי לא היו שום הערות מגעילות כלפיי לאורך כל התקופה הזאת והאמת גם שידעתי שהוא נמצא בתקופה מחורבנת, כי הבת שלו בפגיה, ולכן השתדלתי לא להוסיף לו דאגות ולא לריב אותו. גם לא היה לי על מה לריב, כי הוא באמת התנהג בסדר.

עדיין אין קליק בננו. באיזשהו מקום זה מעצבן אותי. אישתו של אחי היא בדיוק בגיל של החבר שלי. אחי מבוגר מבובי רק בשנה. מה שמוכיח שאני כן יכולה להסתדר ולהתחבר עם אנשים בגילם. זה לא כמו שאני הייתי בת 13 ואחי היה בן 21. עתה הפערים הצטמצמו. אבל לא מצאתי איתם שיחה משותפת. ועדיין תמיד כשאני מנסה ליצור איתם שיחה, אני מרגישה שאני אומרת דברים טיפשיים. אולי זה נובע מזה שהעיניים של אישתו של אחי מתרוצצות לכל מקום בזמן שאני מדברת איתה.

האחיות הקטנות התאומות שלי, ובמיוחד אחת מהן, מתות על אחי ועל אישתו. אני רואה איך אחת מהן כל הזמן מחבקת ומנשקת את אישתו של אחי, בזמן שהיחסים ביני לבינה מורכבים יותר. אבל בזה באמת אין לי מה לקנא. אישתו של אחי אף פעם לא תהיה באמת אחותן. אני באמת אחותן.

אחותי הגדולה הייתה היחידה, בתקופה הזאת, שלא גרה בבית. היא הרי בת 27 ועזבה את הבית לפני שש שנים לפחות. אני יודעת שגם בינה לבין אחי אין שום קרבה, וגם לא בינה לבין אישתו של אחי, למרות שאחותי הרבה יותר קרובה אליהם בגיל. באיזשהו מקום זה מנחם אותי. שאני לא הפריקית היחידה שלא סוגדת להם.

בכל מקרה, אין עכשיו מה שידאיג אותי. הם עוזבים. זהו. הולכים. היום יארזו את הדברים שלהם ויחזרו לביתם בבאר שבע. אני מניחה שיבואו מדי פעם לבקר ליום-יומיים, אבל חושבת שלנצח לא יחזרו לגור כאן לתקופה. זו הקלה, מלבד העובדה שאני אתגעגע לפיצית בטירוף, כי אני באמת אוהבת אותה.

מסקנה: אל תביאו חמישה ילדים. זה יותר מדי ויוצר יותר מדי תסבוכות.

כזכור לקוראיי, אני שוב דיילת בבנק, כלומר עוזרת עם המכונות. יש יתרונות רבים לעבודה הזאת: זו לא עבודה קשה, זו עבודה בשירות לקוחות מה שאני מאד אוהבת, זו עבודה שבה לא נראה לי שעשויים לפטר אותי ועוד כל מני דברים כאלה. חסרון עיקרי בעבודה אלה כפות הרגליים שלי. הן במצב איום ונורא ומחריד, כתוצאה מעמידה מרובה כל כך בעבודה. בימים שבהם יש פיצול - אני הופכת בסוף היום פשוטו כמשמעו לנכה. זה הגיע למצב, שאחרי שהגעתי הביתה בסיום יום העבודה לפני כמה ימים, אז לא יכולתי לעמוד בשום פנים ואופן מבלי לצרוח בכאב. אז התיישבתי על הכיסא של המחשב, בעל הגלגלים וככה זזתי ממקום למקום. אפילו לשירותים הסעתי את עצמי ככה, וכשהייתי צריכה לעבור מהכיסא לאסלה - אז צרחתי ברגע בו רגלי נגעה לשניה ברצפה, בזמן המעבר.

משהו שמאד משמח אותי בעבודה הזאת, שהרבה פעמים אני מאד מועילה לאנשים וחוסכת להם המון כסף. בבנק הזה, כל פעולה של פקיד עולה 6.5 וכל פעולה של מכונה עולה 1.35. למשל, להפקיד צ'ק בקופה עולה 6.5 ולהפקיד צ'ק במכונה עולה 1.35. כנ"ל לגבי הוצאת מזומן, הפקדת מזומן ושאר פעולות פשוטות שכאלה.

יכולתי לנהל את החשבון שלי בצורה הרבה יותר יעילה, כבר לפני שנים, אם מישהו היה מסביר לי בסבלנות, את כל מה שצריך לדעת על המכונות ועל הפקידים, כמו שאני מסבירה בסבלנות, לכל לקוח ששואל אותי.

הנה דוגמא: לפני כמה חודשים נגמר לי החשבון חייל ולכן הלכתי לבנק. ניהלתי שיחה עם בנקאית ובין השאר סיפרתי לה שעבדתי במקומות עבודה, ששילמו לי בצ'ק, ולא בהפקדה בנקאית. לפיכך, היא אמרה לי להפקיד את הצ'ק אצל פקיד ולא במכונה, מפני שאם מפקידים במכונה - זה לא נחשב כצ'ק משכורת. מאד חשוב שהבנק יראה שנכנסת לי משכורת כל חודש, בשביל לקבוע לי מסגרת ועוד כל מני דברים כאלה. אמרתי לה:"אבל אם אני מפקידה אצל פקיד - זה 6.5 עמלה ואם אני מפקידה במכונה - זה 1.35", ואז היא התחילה לצעוק עליי שאין מה לעשות ושאי אפשר לקבל הכול בחיים, או שטות אחרת כזאת.

רק כשהתחלתי להיות דיילת, גיליתי שלהפקיד צ'ק משכורת עולה אצל פקיד 1.35, בדיוק כמו במכונה. יכולתי לחסוך לעצמי את כל הפעמים שהפקדתי את הצ'ק במכונה, וכך החשבון שלי היה במצב טוב יותר. זאת הדוגמא הקיצונית ביותר, אבל יש לי עוד הרבה דוגמאות, על כל מני דברים קטנים וחשובים שגיליתי, מאז התחלתי להיות דיילת. אני מאד שמחה שעכשיו הידע שלי גדול ואני מאד שמחה להעביר אותו הלאה, ללקוחות.

אגב, היום הברזתי כי כאבו לי כפות הרגליים וכי הייתה גמורה מעייפות. אני אגיע למשמרת ערב. הרי בימים שני וחמישי הבנק פתוח לא רק משמונה עד אחת ומשהו, אלא גם מארבע עד שש וחצי. זו הסיבה שפעמיים בשבוע אני תקועה ברחוב לכמעט שלוש שעות, מה שאגב, הוא חיסרון עצום. זה יוצא להיות מחוץ לבית 12 שעות, ולהרוויח כסף רק על שבע וחצי-שמונה שעות או מקסימום שמונה וקצת.

הגעתי למסקנה שכדאי שאני ובובי נתחיל להפגש בימי שישי בערב. הסיבה לכך היא פשוטה. מדי יום אני צריכה לקום בשבע וקצת, ולכן לא יכולה ללכת לישון יותר מדי מאוחר. בובי מסיים לעבוד רק בתשע ועד שהוא מגיע אליי השבע כבר תשע וחצי-רבע לעשר. קצת לפני חצות הוא צריך ללכת, וכך נוצר מצב שבילינו ביחד רק שעתיים. אני רוצה לבלות איתו הרבה יותר. פיתרון לזה הוא שיבוא בימים שבהם הוא לא עובד, וכך יגיע בשעה יותר מוקדמת, או שיגיע בשישי בערב, ויישאר עד שעה יותר מאוחרת. אומנם בימי שישי הוא לא יכול לבוא לישון, מסיבות שפירטתי בפוסט הקודם, אבל זה עדיין יוכל להיות ממש נחמד. אני כל כך אוהבת אותו.

חיפשתי בזמן האחרון, משהו שהקוראים לא יודעים עליי. מאד התקשיתי למצוא, כי אני הרי כותבת בבלוג הכול. בפעמים הנדירות שבהן אני מוצאת - אני כותבת על זה, כמו למשל בפוסט הזה. עתה מצאתי עוד משהו שהקוראים לא יודעים עליי. אני מניחה שזה ממש יזעזע את רובם, כמו שזה זעזע כל אדם שסיפרתי לו על זה בימיי חיי.

וזה הדבר הגדול והנורא שהקוראים לא יודעים עליי - אני לא נוהגת להסתבן כשאני מתקלחת. אני כן חופפת את השיער ביסודיות וכן שמה מרכך וכן שוטפת היטב את כל הגוף. אני נוהגת להתקלח לעיתים קרובות, אבל אני לא מורחת סבון על הגוף. הסיבה לכך היא פשוטה - אף פעם לא הרגשתי צורך, כי אני לא מסריחה. כמובן שאם אעמוד בחוץ, בשיא השמש, ביום קיץ חם, אז אני אזיע ואסריח, אבל גם לאנשים שנוהגים להסתבן כשהם מתקלחים - יקרה בדיוק אותו דבר. אף פעם לא הבנתי את הצורך בלסבן את כל הגוף. מישהו יכול להסביר לי?

ולסיום, יש לי שתי חידות דביליות לקוראים. שמעתי את החידות האלה לאחרונה והן שעשעו אותי. קורא שיענה נכון - יזכה בתהילת עולם. שתי החידות לא קשורות אחת לשניה בשום צורה.

אז ככה:

1. איזה דבר גדל כל פעם שלוקחים ממנו וקטן כל פעם שנותנים לו?

2. איך קוראים לאזיקים הכי קטנים בעולם?

שאו ברכה בעמלכם.

שלכם,

נונה.