היי,

המצב לא טוב מאז נפרדתי מהשרירן. וזה לא שאני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לזה שהיה לי מישהו. עכשיו אני מבינה שהייתי איתו רק כי לא רציתי להיות לבד וזה אגב, לא הוגן כלפיו, כי הוא באמת נשמה טהורה. נדירים גברים טובים כמוהו.

אבל אני מכורה. בדיוק אחד לאחד כמו נרקומן מכור לסמים. בדיוק כמו שנרקומן רוצה רק את ההנאה של הכמה רגעים הנאה מהסם ואחר כך משלם על זה מחיר מאד גבוה בכך שחייו נהרסים - ככה אני. אני יודעת שארגיש רע יותר אחר כך, אני יודעת שאני עושה משהו רע שמסכן אותי, אני יודעת שהמחיר הוא מאד גבוה, אבל לא מסוגלת לוותר על הכמה רגעים שגבר חודר לגופי וממקד בי כל תשומת לבו. הכמה רגעים בהם אני לא מרגישה מעיקה וכאב ראש, אלא סופסוף גורמת למישהו עונג. הרגעים היחידים בהם אני מצליחה להשתחרר.

כל כך הרבה שנים הבעיה הזו נמשכת. היא התחילה מגיל 14. כבר אז הבנתי שלמכור את המיניות שלי ישיג לי תשומת לב. אבל אני יכולה לשים את האצבע על גיל 17. כי מגיל 17 ועד היום בגיל 25, כלומר שמונה שנים, לא הייתי בלי מגע של גבר ליותר מכמה שבועות. קופצת מקשר לקשר וממיטה למיטה ללא הרף.

אגב, זה לפחות שינוי אחד לטובה שחל בי. זה שאני רוצה שלפחות יבואו לקחת אותי. נזכרתי שכשיצאתי עם מומי לפני שנה, אז הלכנו לפאב במרכז העיר בירושלים. הוא רצה לבוא לקחת אותי ואני אמרתי שלא צריך. אמרתי שהוא בא מישוב שנמצא במרחק רבע שעה נסיעה מירושלים ושהפאב נמצא יחסית קרוב לכניסה לעיר, אז אין טעם לנסוע עד השכונה שלי שנמצאת בעומק ירושלים, רק כדי לקחת אותי לפאב ושיש לי אוטובוס ישיר. ועכשיו אני מבינה שאין שום סיבה שהוא לא יבוא. אם למישהו חשוב לראות אותי - זה באמת לא הרבה לבקש שיקפיץ אותי, במיוחד אם זו לא דרך ארוכה.

בכל מקרה, מומי בא לקחת אותי והלכנו לבית שלו ושכבנו. אגב, גיליתי שהוא לא כזה חלאת אדם כמו שחשבתי. ותכלס, אני זו שמביאה על עצמי יחס מזלזל.

לקחתי איתי תיק גדול כי תכננתי אחרי הסקס לחזור למרכז  כי רבתי עם אבא שלי, אבל בסוף החלטתי לחזור לירושלים אז מומי הסיע אותי בחזרה הביתה ואשכרה הערכתי את זה שהוא נתן לי כוס מים אחרי הסקס ושדיברנו על הלימודים שלנו בנסיעה. תראו באיזה מצב אני. מעריכה דברים הכי בסיסיים בעולם.

אגב, גם כתפי שזה עוד בחור ששכבתי איתו פעם (בדצמבר שכבתי איתו 24 שעות אחרי ששכבתי עם מומי), שולח לי הודעות זימה ואני מחזירה לו הודעות זימה. הסיבה היחידה שאני לא שוכבת גם איתו, היא שהוא כרגע בחו"ל. אני כבר רואה בעיניי רוחי איך הוא מזיין אותי בספטמבר, כשיחזור.

נזכרתי שמומי ואני יצאנו לראשונה כמה ימים לפני היומולדת שלי ואז בפגישה שאחרי זה, הוא בא אליי לדירה שהייתה לי ברמת גן בדיוק ביומולדת שלי ושכבנו. אני גם זוכרת שבאותו ערב יצאתי עם מימי לת"א לחגוג את יום הולדתי והכול היה סגור, כי התאריך לידה הלועזי שלי יצא במקרה בערב תשעה באב. זה מחזיר לי פלאשבק כי תאריך היומולדת הלועזי שלי עוד שבוע וחצי וגם כי במוצ"ש הקרוב זה ערב תשעה באב.

אבל הפלשאבק הנורא מכל זה הפלאשבק של איך אני עוברת על הרשימה בפלאפון שלי ובפייסבוק שלי ומחפשת גברים לשכב איתם. נורא הקטע הזה. פשוט נורא. ואני יודעת שאני צריכה לפנות לטיפול, אבל אני לא רוצה. מסרבת לעזור לעצמי.

מה שאני לא מצליחה להבין ולא לדמיין, זה איך אנשים חיים במשך חודשים שלמים ולפעמים במשך שנים, בלי מגע של המין השני. אני לא הייתי בלי מגע של גבר ליותר מכמה שבועות כבר שמונה שנים. לא אשכח ששנה שעברה, אחרי שהיה את הסיפור עם י שפגע בי (מישהו פה בכלל זוכר את י ואת הסיפור איתו?) אז החלטתי להתנזר קצת עד שאמצא קשר רציני. הצלחתי לעצור את עצמי מלחוות מגע מיני במשך חודשיים ואז, ממש כמו נרקומן בגמילה, היה לי "קריז". הרגשתי שכל גופי בוער. פשוט לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. ואני זוכרת שדיברתי על זה עם מימי, חברתי הטובה ואמרתי לה שאני משתגעת כי לא עשיתי סקס כבר חודשיים ואז היא אמרה לי שהיא לא עשתה סקס כבר שנה וחצי. מימי הייתה שלוש שנים סינגלית ומתוך השלוש שנים - לא קיימה יחסי מין שנה וחצי. היא לא היחידה. המוני אנשים שדיברתי איתם על העניין אמרו לי תשובות כמו:"לא הייתה לי חברה כבר שנתיים ולא שכבתי עם אף אחת כבר שנה" ו"לא הייתה לי חברה כבר ארבע שנים ולא שכבתי עם אף אחת כבר חצי שנה", ואני לא מבינה איך אנשים עושים את זה. אני לא מבינה איך הם שורדים.

אולי בעצם זה כן אומר שיש לי מה להציע כי עובדה שהיה לי קשר זוגי של שלוש שנים עם בובי. שמונה חודשים אחרי שהוא הסתיים - נכנסתי לקשר בן החצי שנה עם השרירן. ובשני המקרים האנשים האלה התאהבו בי עד מעל האוזניים ואני זו שעזבה אותם,למרות שהם התחננו שאשאר.

ואני כועסת על עצמי ומרגישה תסכול עמוק. כל הבלאגן של דרך חדשה בחיים סביב סיום התואר, מה שהיווה מסגרת של שלוש שנים וסביב מעבר לדירה חדשה ומציאת עבודה חדשה מספיק קשה לי. תוסיפו לזה חיים כפולים שאני מנווטת בין המרכז לירושלים וכאילו לא מספיק קשה לי - רבתי עם אבא שלי אתמול. ליתר דיוק, לא רבנו. אני לא עשיתי שום דבר רע. הוא זה שפישל בענק והזכיר לי את כל הסיבות בגללן ברחתי מהבית הזה ומהעיר הזו. כן כן, הנה לו עוד פלאשבק ללמה בעצם כל כך קשה לחיות בבית הזה.

נונה.

מצבי חמור משחשבתי.

נונה.

אולה, אמיגוס. קו מוס טס?

אני נמצאת בתקופה קצת קשה. אחת הסיבות לכך שנשבר לי מהדירה בה אני חיה. השכירות שלי מסתיימת ב-30.9 ואז אעבור לדירה אחרת, וכבר קשה לי לשאת את הצפיה לעוף מפה כבר. טוב, האמת שאני קצת מגזימה. זה לא שאני ממש סובלת. פשוט קצת קשה לי.

והסיבות לכך שנשבר לי מהדירה הן לדלקמן:

קודם כל, אחד השותפים שלי מביא באופן קבוע את החברים שלו והם יושבים בסלון. זה גם מפריע לי מאד בגלל הרעש, כי אני לא יכולה לישון או ללמוד ברעש או בכלל להתרכז בכלום. וזה גם מפריע לי כי הטלויזיה היחידה בדירה נמצאת בסלון. ולא נעים לי לשבת עם חבריו. זה ממש מעצבן. כל פעם שאני הולכת למטבח לקחת משהו לאכול או לשתות - עשרה גברים זרים רואים אותי בפיז'מה ובלי חזיה מתחת לחולצה. אפילו אם לא מדובר בעשרה, אלא רק בחבר אחד או שניים, זה עדיין מעצבן. אין לי רק שלושה שותפים. בתכלס, יוצא שיש לי הרבה יותר, כי הדירה הזאת כל הזמן מלאה באנשים.

דבר שני, שניים מהשותפים שלי הפכו לחברים הכי טובים בעולם. לשבת איתם בסלון זה ממש כמו לשבת עם זוג. יש להם את הבדיחות שלהם ואת השיחות שלהם. הם לעולם מן הסתם לא יגרשו אותי מהסלון, אבל זה לא נעים לשבת עם זוג. זה ממש מרגיש כמו לשבת עם זוג שזה עתה מיסד את יחסיו ומתרגש להפגין זאת.

דבר שלישי, לשותפה שלי נמאס ממני. זה מאד בולט. היא פונה אליי אך ורק כדי להעיר לי על כלים לא שטופים, או על משהו לא נקי אחר. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא חייכה אליי. היא לא בהמה כמו שותפה אחרת שהייתה לי שנה שעברה, ולכן היא משתדלת להיות מנומסת וגם לעולם לא תרים עליי את הקול, אבל מאד ברור שהיא מתה שנעוף כבר מהחיים אחת של השניה.

זה פשוט קשה לחיות עם כל כך הרבה אנשים. נותן תחושה הרבה פחות ביתית.

ובלי שום קשר לשותפים שלי, נמאס לי מגבעת שמואל. יש לי תיאוריה שאף אדם חילוני לא שוכר דירה בגבעת שמואל, אלא אם כן הוא לומד בבר אילן והיות שאני מסיימת ללמוד בבר אילן בספטמבר הקרוב - אין לי שום סיבה להשאר פה.

גם נמאס לי מזה שמשפצים את הבניין שאני גרה בו ומדי יום ביומו אני מתעוררת ב-6:45 בבוקר מצעקות בערבית, דפיקות פטיש, ריח של אבק וצבע וקדיחות מקדחה. איך אפשר לתפקד ככה?

אגב, כשנכנסתי לדירה הזו אז מאד התלהבתי מזה שהשותפים יושבים ביחד בסלון, חולקים בינהם את האוכל ומתעניינים זה בחיי זה. זה מאד הלהיב אותי, כי שנה שעברה גרתי בדירה בה היו חמש שותפות (כולל אותי), שהיה בינהן נתק מוחלט. כף רגל אדם לא דרכה בסלון. כל אחת הייתה מסוגרת כל היום בחדר שלה. אם הייתי נכנסת לדירה - אף אחת לא הייתה יוצאת מהחדר להגיד לי שלום (וגם לא כדי להגיד שלום למישהי אחרת), אפילו אם הייתי חוזרת אחרי סופשבוע שלם - אף אחת לא הייתה יוצאת מהחדר להגיד לי שלום. הייתה לנו מכונת כביסה והפעלנו מכונות חצי ריקות, בלי להעלות על הדעת לשאול עוד מישהי אם יש לה כביסה. לכל אחת היה מדף במקרר שהיה אסור באיסור חמור לגעת באוכל שלה. הייתה שותפה ששמרה את התיונים שלה בחדר. אשכרה שקיות תה בחדר! פעם היא הכינה ביצה והיא נסדקה אז היא נאלצה לזרוק אותה וזו הייתה הביצה האחרונה שלה. הצעתי לה ביצה משלי והיא הייתה כל כך אסירת תודה, כאילו מה כבר הצעתי. לא אשכח איזה פרצופים עשתה לי כשפעם ביקשתי ממנה שתיתן לי בקבוק מים מינרלים מהשישיה שלה ושאחזיר לה. בקיצור, ריחוק מטורף. כל הזמן הרגשתי שאני יכולה להיות מחוץ לדירה חודש ולאף אחת לא יהיה אכפת אם אני חיה או מתה, ואף אחת לא תרים טלפון, אלא אם כן אפגר בתשלום החשבונות לדירה.

לכן, כל כך התלהבתי מהדירה הנוכחית, אבל אז גיליתי שדווקא שיתוף המזון והישיבה המשותפת והתעניינות בחיי השותפים בדירה הנוכחית - הייתה בעוכריי. כי אחד השותפים קנה אוכל ב700 שקל וחיסלנו לו את זה תוך כמה ימים והוא נורא התבאס. כי שותפה שלי כעסה עליי שאני שואלת אותה לאן היא הולכת כשהיא יוצאת מהדירה וסיפרתי לה בדיוק מה שכתוב בפסקה הקודמת ואמרתי לה שבדירה הקודמת לא הייתי מעלה על דעתי לשאול מישהי לאן היא הולכת ואז לא הייתה הזדמנות לכעוס. כי עם כל כמה שהייתה שנה שעברה אווירה מגעילה - היה לפחות יתרון אחד. הגבולות היו ברורים. פה הגבולות היו מטושטשים לגמרי וכל הזמן נדרשנו להגדיר אותם מחדש.

בספטמבר אעבור לדירה אחרת. יש לי קריטריונים מאד ברורים בקשר למה שאני רוצה מהדירה החדשה:

קודם כל, אני רוצה לגור בגבעתיים. גבעתיים נמצאת במיקום מעולה. מצד אחד, היא קרובה לבר אילן. מצד שני, לא בדוסידה של גבעת שמואל ורמת גן על גבול בני ברק. היא גם נמצאת הרבה יותר קרוב לתל אביב, ומרבית מקומות העבודה והבילוי הם בת"א. היא אומנם יקרה, אבל לא יקרה כמו ת"א. אסכים להתפשר על לגור ברמת גן ולא בגבעתיים, אבל אם רמת גן - אז רמת על גבול ת"א או/ו רמת גן על גבול גבעתיים. לא רמת גן על גבול בני ברק! מספיק לי ששנה שעברה גרתי על גבול בני ברק ושגם שנה שעברה וגם השנה - אני עובדת על גבול בני ברק.

דבר שני, אני רוצה שותף אחד בלבד. לי נשבר לגור ברכבת. אני מעדיפה שזה יהיה גבר, אבל אוכל לחיות עם זה שזו תהיה אישה. שותף אחד ולא יותר זה משהו שלא אתפשר עליו בשום פנים ואופן. נראה לי נותן תחושה הרבה ביתית.

דבר שלישי, אני רוצה מכונת כביסה. קשה עד בלתי נסבל לי להסחב עם המון כביסה כל כמה ימים הלוך וחזור לירושלים. מילא בהלוך לירושלים, אבל כשאני מירושלים למרכז עם מלא אוכל בתיק בנוסף לכביסה - אני כמעט נופלת לאחור. לא יכולה לעשות שום צעד. יש לי מכבסה במרחק הליכה מהדירה, אבל הבן אלף זונות שעובד שם לוקח לי עשרה שקלים לקילו, כלומר זה יוצא 200 שקל בחודש, שזה המון כסף, שאין לי. פשוט לזרוק כסף לפח.

דבר רביעי, אני חייבת שהדירה תהיה מרוהטת. אשמח כמובן אם גם החדר שלי יהיה מרוהט, אבל אסתדר עם להביא שולחן, מיטה וארון לחדר שלי. את הסלון ואת המטבח אני לא מוכנה לרהט. שום ספה ושום מקרר אני לא אביא.

דבר חמישי, אני חייבת שהשכירות תהיה בסביבות 1,700. בדקתי באינטרנט וזה מה שעולה בממוצע שכר דירה, בדירה בה יש שני שותפים בלבד. אני מודעת היטב לעובדה שאצטרך לשלם מאות שקלים חשבונות (מים, ארנונה, חשמל, אינטרנט, ועד בית, יס/הוט אם יש...), וגם שהחשבונות יהיו הרבה יותר גבוהים מכרגע, כי הם יתחלקו בשתיים ולא בארבע, אבל אין מה לעשות.

דבר שישי, חייבת מזגן. לא מאמינה שתהיה עם זה בעיה. קשה לי להאמין שקיימות במרכז דירות בלי מזגן. במרכז יש לחות מטורפת. אני מתבשלת כמו בסאונה כשאני יוצאת החוצה לחמש דקות וגם קיימת תופעה שפשוט לא קיימת בירושלים - חם גם אחרי שהשמש שוקעת. אני אשכרה מזיעה גם אם אני בחוץ בחושך.אוי, לחות לחות.

עוד סיבה שקשה לי היא שהציונים שלי עד עכשיו במועדי א על הפנים. האמת שאני רגילה לזה. בכל השלוש שנים של התואר תמיד קיבלתי בכל תקופות המבחנים בכל מועדי א בסביבות ה-70 ואז במועדי ב קיבלתי 85 ומעלה. אבל זה מבאס, כי אני רוצה לגמור עם זה כבר. אם הייתי מסיימת הכול במועדי א - הייתי מסיימת כל חובותיי לתואר בסוף יולי, ורק בגלל מועדי ב ועוד סמינריון אחד שנשאר לי לכתוב - אסיים רק באמצע ספטמבר. זה מעצבן גם כי אני שבוזה כבר וגם כי אני רוצה להתחיל לעבוד במשרה מלאה. הרי בספטמבר אעבור לדירה שרק השכירות בה בעלות 1,700 ואני רוצה לשלם ולא שההורים שלי ישלמו. טוב, נו. אחרי שלוש שנים - מה זה כבר עוד חודש וחצי. לפחות אני יודעת שהעבר מוכיח שאני תמיד משפרת במועדי ב לפחות ב14 נקודות.

סיבה נוספת שאני מבואסת היא העבודה שלי. אני מודעת היטב לעובדה שגם אחריי שאסיים את התואר - אצטרך לעבוד עם אנשים שאין להם תואר, מכיוון שהתואר הראשון שלי נותן לי מקצוע ואני יכולה לחיות עם זה. מה שמבאס אותי זה שבמקום לעבוד עם אנשים צעירים וסטודנטים - אני עובדת עם המון אנשים בשנות החמישים לחייהם, ששום מקום עבודה לא יקבל. יש לעבודה שלי בסקרים תנאי קבלה אחד מחמיר, שמי שלא עומד בו - לא מתקבל. התנאי הוא...תחזיקו חזק! התנאי הוא...לנשום! אם אתה עומד בזה - התקבלת. אשכרה מקבלים כל מי שנושם.

אני עובדת עם המון חרדים. זה הגיוני, כי זה על גבול בני ברק. זה גם הגיוני כי גיליתי שהקצבה שחרדים מקבלים היא עד גיל 35. ואז אדם, שלא למד מקצוע ואין לו שום ניסיון בשוק העבודה - יוצא לשוק העבודה בגיל 35. איפה יעבוד? כמובן שבסקרים.

לכן אני רוצה לעבוד בשנה הבאה בחברת אשראי, למשל, בשיחות טלפון נכנסות בשיחות לקוחות. זה אומנם לא עבודה שדורשת תואר, אבל זו עבודה עם אנשים צעירים בתחילת דרכם כמוני ולא עם אנשים בני 50 שלא יקבלו אותם לשום מקום עבודה אחר ולא עם פרחות. זה מקום עבודה שאפשר להתקדם (בסקרים אין לאן להתקדם חוץ מלהיות ראש צוות שלזה אנשים בודדים זוכים וגם זה ממש לא כזה הישג). מקום יותר מתגמל מבחינת כספית, מקום שיש לו תנאי קבלה מחמירים יותר מנשימה. עבודה יותר מאתגרת מלחזור על עצמי מליארדי פעמים בסקרים.

ודבר נוסף שמבאס אותי זה שאני מרוששת. אני במינוס 2,200 ולא יכולה לעבוד הרבה, בגלל המבחנים. טוב,נו. ברגע שאסיים עם מועדי בבאמצע ספטמבר - אתחיל לעבוד במשרה מלאה. אני באמת רוצה לשלם את השכירות של ה1,700 בדירה החדשה בעצמי. יש גבול כמה אפשר לחלוב את ההורים.

והדבר העיקרי שקשה לי זה בעיותיי עם גברים. עתה, כשאני והשרירן נפרדנו (פירוט בשני הפוסטים האחרונים), אני מאד מפחדת לחזור לדפוסים ישנים, מבחינת הגברים. לא בא לי לחזור להשתרלל. לא בא לי לחזור להציע את גופי לכל אדם שנקלע בדרכי, רק כדי שמישהו יקדיש לי תשומת לב לכמה רגעים. כבר עכשיו אני מרגישה איך אני חוזרת לזה. 24 שעות אחרי שהשרירן ואני נפרדנו ביום שישי - כבר התמזמזתי בעירום מלא עם עדוש והדבר היחיד שעצר בעדנו מלשכב זה שלא היה לנו קונדום. במוצ"ש שאחריו (לפני יומיים), שוב זה קרה.

עדוש זה הרע במיעוטו כי אנחנו באמת ידידים והוא באמת מכבד אותי, מעריך אותי ומחבב אותי, אבל מבאס אותי שאני זו שדחפה אותנו להגיע לסיטואציה מינית. כנראה שבעומק לבי אני מפחדת לאבד אותו אם לא אשכב איתו. למרות שהוא לא הראה שום סימנים לזה ורק הראה כמה הוא רואה בי ידידה מקסימה. גם מפחיד אותי שאם עדוש לא יהיה זמין - שום אעבור על כל הרשימה בפלאפון שלי ובפייסבוק שלי ושוב אשלח הודעה לחמישה גברים במקביל:"רוצה לבוא לזיין לי את הצורה?" ואז כל הקודם זוכה: מי שיענה ראשון - ישכב איתי.

שיחה עם חברתי הטובה צוצו גרמה לי להבין שמצבי לא כל כך נורא. כששטחנו את כל הבעיות אחת אחרי השניה - ראינו שהן כולן תיפתר בספטמבר.

הבעיה שנמאס לי מהדירה תיפתר - כי כבר לא אגור בה, אלא אעבור לדירה חדשה.

הבעיה של הציונים תיפתר, כי מועדי ב מסתיימים ב-11.9 ועד אז - אפשר את כל הציונים, כמו תמיד וגם, זה אומנם משביז שזה נמרח עוד קצת, אבל יאללה. תקופת מבחנים אחרונה.

הבעיה של העבודה תיפתר, כי אעבוד במשרה מלאה.

הבעיה שאני מרוששת תיפתר, כי כאמור, אעבוד במשרה מלאה.

אני צריכה לחכות עוד מקסימום חודשיים ואז כל זה יפתר.

זה אומנם מעצבן כי זו תקופת מעבר מעצבנת ומרגישים כאילו הזמן לא זז, אבל חודשיים זה באמת מעט זמן ואז הכול יהיה בסדר.

הבעיה היחידה שלא תיפתר עוד חודשיים ולמעשה לעולם לא תיפתר, אם לא אפנה לטיפול, זו הבעיה עם הגברים. זו בעיה שצריך לעקור מהשורש. זו בעיה שאני סובלת ממנה כבר המון שנים והגיע הזמן לשים לב סופסוף את הסוף. אבל אני משתפנת לעשות את זה. מפחדת לברר מה הפרוצודורה כדי לקבל טיפול. דוחה את זה שוב ושוב.

מה שכן, התקופה הקשה הזו הוכיחה לי איזה חברים מקסימים ומשפחה מדהימה יש לי. שבוע שעבר, ביום ראשון, חזרתי לדירה מהעבודה, התיישבתי בסלון ואז בהחלטה רגעית ואימפולסיבית לחלוטין - החלטתי לנסוע לירושלים. היה לי מבחן ביום רביעי, ולכן לא היו לי מחויביות במרכז בימים שני ושלישי. בקיצור, קמתי, אזרתי תיק ויצאתי. השעה הייתה 23 בלילה אגב (זה היה יומיים אחרי הפרידה מהשרירן). למחרת, סיפרתי לאימא שלי את כל מה שכתוב בפוסט הזה (חוץ מהחלק על עדוש), ואימא שלי ממש ניסתה לעודד אותי ולנחם אותי. מבלי שביקשתי, היא גם הביאה לי כסף שיהיה לי לחשבונות (שילמתי המון על חשבונות החודש, כי כל חודש יורד לשותף אחד צ'ק של ועד בית בשביל כולם והחודש הזה ירד לי) ולא הפסיקה להגיד כמה הם שם בשבילי ויתמכו בי. גם אבא שלי היה מקסים. חיבק אותי בחום ואמר עד כמה הם אוהבים אותי. והאמת שאני באמת מרגישה את זה. אני תמיד יכולה לסמוך עליהם שיהיוו בשבילי גב. גם האחיות שלי מקסימות. תמיד ידעתי שאחותי הגדולה תיתן את המעיים בשבילי ועכשיו שאחיותיי הקטנות כבר בנות 17, וכבר לא ילדות קטנות - התקרבתי מאד גם אליהן. היחיד שאני לא קרובה אליו זה אחי, אבל בקטנה.

החברים שלי כאלה חמודים. כפרעליהם. קודם כל, הצורה המדהימה שבה מימי תמכה בי וכל מה שאמרה לי (זוכרים את השיחה עם מימי שכתבתי עליה בפוסט על הפרידה מהשרירן?) כל פעם אני חושבת שאנחנו כבר לא קרובות, כי אני רואה אותה רק בסביבות השלוש פעמים בשנה, אבל כל פעם אנחנו מוכיחות מחדש שבשעת משבר היא תיתן את המעיים בשבילי ואני אתן את המעיים בשבילה. בזה נמדדת חברות אמיתית. לא במספר הפעמים שהולכים ביחד לקניון.

וצוצו. למרות שהיא דתיה וכל העולם הזה של סקס לפני נישואים ובכלליות העולם החילוני - זר לה, אז עדיין היא אף פעם לא שופטת אותי ומקשיבה לי בסבלנות ומצליחה להכיל אותי, למרות שאני מדברת הרבה על מין (יש לי איזשהו טאקט ולכן אני לא מספרת לה על תנוחות, אבל כן על כל הבעיות שיש לי סביב סקס). אני מרגישה שהיא ממש אוהבת אותי וגם אני אוהבת אותה. לקח לנו המון זמן להתקרב (צוצו הייתה שותפה שלי שנה שעברה ומלבד מילות נימוס - בכלל לא דיברנו בשמונה חודשים הראשונים שגרתי בדירה), אבל לאט לאט התקרבנו. גם זה היה תהליך איטי והדרגתי, אבל היום צוצו אחד האנשים שהכי קרובים אליי בעולם ואני אחד האנשים שהכי קרובים אליה בעולם.

אף-פחוס הפך לידיד הכי טוב, בחצי שנה האחרונה. לא עוברת יממה מבלי שנדבר. אנחנו מאד שונים ובכל זאת מכילים זה את זו. אף-פחוס פשוט נשמה טהורה ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. גם לא אצטרך לחוות את זה. אגב, אין ביננו שמץ מתח מיני וזה מאד נדיר שזה קורה לי עם גבר.

וגם לעדוש מאד התקרבתי. אני יודעת שזה נשמע כאילו אני סתם אומרת (כותבת), אבל באמת שבלי שום קשר לסקס, אנחנו ידידים טובים. גם לפני שהכנסנו את עניין הסקס - נהגנו להפגש לאיזה שבע שעות ולדבר שבע שעות על כל נושא שבעולם, מבלי להרגיש שהזמן עובר.

וקשרים שחשבתי שכבר ניתקו סופית - מסתבר שעדיין קיימים. הכוונה לקשרים עם אנשים שגרים בירושלים. אני חוזרת השבוע לסופשבוע מאד ארוך בירושלים. בעצם, לא נראה לי שאפשר לקרוא לזה בכלל סופשבוע, כי מדובר על מרביעי בלילה עד ראשון בערב. (ביום רביעי יש לי מבחן ואחריו אעבוד עד 22:00 ברמת גן ומשם חוזרת ישר לי-ם אז אגיע הביתה רק באיזה חצות וביום ראשון אני חוזרת למרכז בערב, כי יש לי מבחנים בימים שני ושלישי ואז אגב, אני מסיימת עם מועדי א), אז שלחתי smsים לנוש ולאנג'ל. נוש ואנג'ל היו פעם ידידים מאד טובים שלי (כל אחד בנפרד. הם לא מכירים בינהם). יותר מזה, במשך שנים על גבי שנים הגדרתי את אנג'ל כדידי הכי טוב שלי. לא ראיתי אף אחד מהם כבר יותר מחצי שנה ודיברנו רק איזה פעם-פעמיים כל התקופה הזו, אז החלטתי לנסות להחיות את הקשר ושלחתי להם, כל אחד בנפרד, sms בו שאלתי אם ירצו להפגש בימים האלה שאני בירושלים ושניהם הסכימו מיד. כנראה שהתגעגעו אליי. איזה יופי.

וברגע שבוריס יחזור מחו"ל - ניפגש בירושלים.

ויש עוד אנשים, מהמרכז דווקא, שחשבתי שכבר אין ביננו ידידות ופתאום יצרו איתי קשר והציעו לי להפגש.

אז זהו. עכשיו רק צריך שתקופת המעבר המעצבנת הזו תסתיים כבר ואז אני ארגיש הרבה יותר טוב.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.

היי,

מי שקרא את הפוסט הקודם - בוודאי זוכר שביום שישי האחרון השרירן ואני נפרדנו. זו הייתה פרידה מכוערת ורגשות האשמה על הצורה האלימה והמזעזעת שנקטתי בה - הציפו אותי. התקשרתי פעם אחת באותו לילה מאוחר לשרירן וכשהוא לא ענה שלחתי לו sms בו התנצלתי על האלימות. למחרת שוב התקשרתי פעם אחת ושלחתי sms התנצלות נוסף וביום שני שלחתי לו מייל בו כתבתי שאני חושבת שאנחנו לא צריכים להיות ביחד, אבל אין הצדקה להתנהגות האלימה שלי ושמאד אודה לו אם יתן לי הזדמנות להסביר את עצמי ואיחלתי לו רק טוב וצירפתי חומר למבחן שיש לנו בפסיכופתולוגיה בשבוע הבא.

והיום היה לי מבחן ב-12:00. מכיוון שהלפטופ שלי מקולקל - הלכתי ב9.30 למעבדת מחשבים באוניברסיטה ללמוד אליו מהחומר שנמצא באתר של האוניברסיטה. כמה דקות אחרי שהתיישבתי ופתחתי את החומר - לגמרי במקרה השרירן נכנס למעבדת מחשבים.

ניגשתי אליו ואמרתי שלום. להפתעתי הוא אמר לי שלום בצורה יפה. הוא אפילו קרא לי "מותק" והיה ממש נחמד אליי. אמרתי שאני מתנצלת מכל הלב על הצורה שבה תקפתי אותו ביד. הוא הראה לי את היד שלו. לחרדתי גיליתי שהיד מלאה בשטפי דם. איך עשיתי דבר כזה? נחרדתי לגמרי. ביקשתי שוב ושוב סליחה והוא אמר שזה בסדר. ביקשתי שנשב ואסביר את עצמי. השרירן אמר שהוא צריך להדפיס משהו, אז נשב עוד מעט. אחרי שהוא הדפיס - יצאנו ממעבדת המחשבים, התיישבנו על המדרגות בתוך האוניברסיטה ואז התחלתי לדבר.

עם דמעות בעיניים, אמרתי לו מילה במילה כל מה שכתוב בפוסט הקודם. על העניין שהתקשורת בינינו לקויה (גם על זה שאנחנו לא מצליחים להצחיק אחד את השנייה, גם על העניין שלמרות ששנינו מדברים עברית על בורייה - אנחנו לא מדברים באותה שפה), על העניין שהשרירן מוצף לגמרי כי הוא עובר תקופה נוראית אז היו לי רגשות אשמה בכל פעם שדיברתי על דברים שאני רוצה וצריכה, כי פחדתי שאין לו מקום. גם על העניין שהסקס לא מספק אותי ופעם חשבתי שזו סיבה שטחית להיפרד ממישהו, אבל היום אני מבינה שגם עם הכול היה מושלם - זו סיבה מספקת לחתוך עניינים, כי הרי אני לא שוכבת עם הבנזוג שלי מתוך חרמנות זולה, אלא בגלל שברגעים האלה אנחנו הכי קרובים, אז אם לא טוב שם - אי אפשר לוותר על זה. אמרתי לו שעם כל כמה שניסיתי להדחיק את זה ולהתכחש לזה, תמיד ידעתי עמוק בפנים שסיבה עיקרית שאני איתו היא שאני מפחדת להיות לבד. כבר שמונה שנים, מגיל 17, לא הייתי בלי גבר ליותר מכמה שבועות ואני לא מרגישה שלמה לבד. גם הזכרתי לו את התקופה הנוראית הזו שעברתי בירושלים בתחילת השנה כששלחתי הודעה לחמישה גברים במקביל:"רוצה לבוא לזיין לי את הצורה?" רק כי רציתי תשומת לב של גבר לכמה דקות. ושפחדתי שאם ניפרד - אחזור לדפוסים ישנים, אבל זה לא הוגן לא כלפיי ולא כלפיו כי אני מפחדת להיות לבד. לאחר היסוס, אפילו אמרתי לו שעדוש ואני נמרחנו אחד על השניה ושאני לא עוזבת אותו כדי להיות עם עדוש, כי עדוש ואני לא עומדים להיות ביחד, אבל עצם זה שהייתי מסוגלת להתנהג ככה להימרח על גבר אחר - מראה שלא טוב לי. ושאולי, בעצם בטוח, גם ההימרחות קשורה לבעיה שיש לי עם גברים. 

אמרתי לו ששקלתי להיפרד ממנו ביום שישי. ששקלתי לדחות את זה עד סיום תקופת מועדי א, אבל אז פחדתי שלא אפרד ממנו, כי זה שבוע לפני היומולדת שלי ואז לא אפרד אחרי היומולדת כי זה שבוע לפני מועדי ב ואז בסיום מועדי ב, בספטמבר, לא אפרד כי בספטמבר אני גם עוברת דירה, גם עוברת עבודה וגם מסיימת תואר, אז זה יהיה יותר מדי שינויים. ואז הבנתי שאי אפשר למרוח והחלטתי סופית להיפרד ביום שישי, אבל אז ביום רביעי האחרון הוא בא אליי והיה כל כך נחמד, עד שהחלטתי לשים בצד את עניין הפרידה.

אמרתי לו שתכננתי לנו ערב רומנטי ליום שישי ושלראשונה בחיי בישלתי ושגם התגנדרתי. קבענו ל20.30 והוא שלח את הודעה ב20.25 שהמשחק בו צפה יימשך עוד 25 דקות ובסוף התעכב קצת יותר. אמרתי לו שהוא באמת יצא קצת מעצבן בכך שהגיע רק ב-21.10, אבל זה כמובן לא מצדיק את הצורה בה צרחתי עליו. הצורה שבה ממש הוצאתי עליו את הגרון. ושכמובן שזה לא מצדיק את האלימות. למעשה, שום דבר לא מצדיק אלימות. לא הבנתי לבד כמה נורא מה שעשיתי לו, עד שמימי פתחה את עיניי שזו אלימות, שאולי נובעת מהעובדה שגדלתי בבית שהייתה בו אלימות וגם אמרה לי לחשוב איך הייתי מגיבה אם השרירן היה ככה תופס אותי בשרוול ופוצע אותי. אני כולנו יודעים שבמקרה כזה הייתי אומרת שהוא גבר מכה ומסוכן ואולי אפילו מגישה תלונה במשטרה.

אמרתי לו שאחר כך הבנתי שהסיבה שהתנהגתי כך, היא שפחדתי לשבת ולנהל איתו את אותה שיחה שניהלנו באותם רגעים ממש. פחדתי שהוא ינסה להחזיר אותי אליו. פחדתי שלא אעמוד בזה, ולכן לא במודע, בחרתי בדרך הנוראית הזו כדי שיצא מהחיים שלי.

וגם אמרתי לו שהוא לא עשה שום דבר לא בסדר בזמן שצרחתי עליו. הוא ביקש ממני כמה פעמים להפסיק לצרוח וכשהמשכתי והוא אמר שהוא הולך ואני אמרתי שאם הוא הולך - אין לו לאן לחזור, אז הוא שוב ניסה להרגיע אותי ורק אחרי שממש פצעתי אותו וגם לא הפסקתי לצרוח - הוא הלך. תכלס, סמרטוט מי שיישאר באותו חדר עם מישהי שפצעה אותו שנייה לפני כן והוא אפילו לא חזר ישר לבית שלו. מסתבר שהוא ישב מתחת לבניין שלי 40 דקות. כל מה שרצה זה להירגע מהערב הזה ושנדבר למחרת בבוקר ולא שניפרד, אבל אני לא הפסקתי להתעקש שאם הוא לא חוזר מיד - לא נדבר שוב לעולם. אחרי התלבטות, הוא כן החליט לעלות למעלה והוא התקשר שלוש פעמים וסיננתי אותו אז הוא נסע הביתה וברגע שהגיע - שוב דרשתי שיחזור אליי ואפילו אז הוא לא וויתר עלינו, אלא רק ביקש שניפגש למחרת בבוקר, כי כבר הגיע הביתה וכבר פרק את התיק ורק כשאני שוב התעקשתי ששוב יצא מביתו ויבוא אליי, ושוב איימתי שאם לא יחזור אז יאללה ביי - רק אז גם הוא אמר לי ביי. 

וגם אמרתי לו ששיחה עם מימי פתחה את עיניי שהבעיות שיש לי עם גברים לא נפתרו, ושגם בעיית הדיכאון הקליני שהייתי בה בירושלים לא נפתרה, כי המעבר למרכז היה רק פלסטר.

שוב ושוב ושוב התנצלתי על האלימות ושוב ושוב חזרתי על כך שאני מאחלת לו רק טוב ולא מתחרטת על החצי שנה שהיינו ביחד ומאחלת לו רק טוב וחושבת שהוא איש מדהים. ורוצה שהוא יצליח במבחנים ויצא כבר מהבית המעיק של הוריו.

השרירן הקשיב לכל דבריי בתשומת לב ואז אמר שהוא לגמרי מבין אותי ולגמרי מכבד את הסיבות שבגללן החלטתי להיפרד. הוא אמר שהוא מעריך אותי ומכבד אותי ומאחל לי רק טוב ואושר והצלחה. שהוא מאד מעריך את האומץ שהייתי צריכה לנקוט כדי להגיד לו כל מה שאמרתי לו באותם רגעים. שהוא לגמרי סולח לי על הדרך בה התנהגתי ביום שישי. ואפילו הזכיר מקרה בו גם הוא התנהג אליי בצורה נוראית מבלי להתכוון ואני סלחתי לו, אז שעכשיו הוא לגמרי סולח לי ומבין אותי. הוא גם אמר שאם אצטרך משהו - אני תמיד יכולה להרים טלפון והוא יהיה שם בשבילי. התחבקנו בחוזקה, בזמן שאני ממררת בבכי. נזכרתי שהיום אנחנו אמורים לחגוג חצי שנה אז אמרתי לו את זה ואמרנו "מזל טוב" ואז צחקתי מבעד הדמעות ושוב התחבקנו ואיחלנו זה לזו רק טוב.

השרירן היה חייב ללכת לעבודה, אז קמנו מהמדרגות והמשכנו לדבר עוד קצת ולהתחבק המון ולאחל אחד לשני רק טוב. אפילו התנשקנו כמה פעמים על השפתיים בין חיבוק לאיחול. אמרתי לו למסור ד"ש לאשתו (יש לשרירן חבר מאד טוב שתמיד אמרנו בצחוק שהחבר הזה הוא אשתו ואני הפילגש) והשרירן אמר לי למסור ד"ש להורים (הוא חולה על ההורים שלי) ושוב התחבקנו והתנשקנו ונפרדנו סופית.

אה, משהו ששכחתי לציין זה שברגעים בהם בכיי גבר או שדיברתי על דברים כואבים במיוחד - השרירן חיבק אותי וקרא לי בשמות חיבה. משהו נוסף ששכחתי לציין זה שאמרתי לו שמישהו אמר לי שבכלל לא היה משחק כדורגל ביום שישי והוא אמר לי שמדובר במשחק ששודר ממקום רחוק, ולכן לא שודר בטלוויזיה, אלא באינטרנט. אני יודעת שחשוב לשרירן לראות משחקים, כי הוא מהמר עליהם. מסתבר שהוא ניצח בהומור על המשחק הזה.

אני מאד שמחה שהייתה לנו את סגירת המעגל הזו. אני מאד שמחה שיכולנו לנהל את השיחה הזו, כדי שירגע קצת מרגשות האשמה שהציפו אותי וכדי שהשרירן יבין מאיפה דברים נובעים. האמת שחשבתי שאולי זה יותר טוב לו לאגו שיחשוב שהוא זה שזרק אותי, כי אני מטורפת (חשבתי שזה מה שהוא חושב אחרי מה שהיה ביום שישי ולפני שדיברנו היום), מאשר שיחשוב שאני זו שנפרדת ממנו, כי הקשר איתו לא מספק אותי, אבל אולי בעצם יותר נכון שיידע מאיפה דברים נובעים ושידע שאני מאחלת לו רק טוב. אני מאד גאה בו על איך שהתעלה על עצמו וסלח לי על ההתנהגות שלי ואני מאד שמחה שהוא מאחל לי רק טוב.

אני מקווה שזה באמת יגמר בזה. כבר נפרדתי ממנו פעם אחת בעבר, כשהיינו ביחד חודשיים וגם אז הוא הגיב בהבנה וחיבוקים וגם אמר לי בדיוק את אותו משפט שזה שאני יכולה לפנות אליו אם אצטרך משהו ושהוא לגמרי מבין למה אני נפרדת ואז כמה ימים אחרי זה הוא התחיל לשלוח לי הודעות בהן ניסה שוב ושוב להחזיר אותי אליו ואז התקשר ואמר שהוא מאוכזב ממני שעזבתי אותו ונקט בכל צעד אפשרי כדי שאחזור. אז הוא גם אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי ולא חדל להגיד עד כמה הוא לא יכול בלעדיי.

יחד עם כל זה, חלק קטן בי, באמת חלק קטן, קצת נפגע מזה שהוא לא נלחם עליי יותר. אבל אי אפשר לקבל הכול בחיים. מצד אחד אני לא רוצה שיפגע ולכן טוב שקיבל את זה ככה. מצד שני, האגו שלי נעלב קצת מזה שהוא לא נלחם עליי יותר (למרות שמה אני רוצה? הוא לא רצה להיפרד! הוא רק רצה שנדבר יום אחרי זה ואני זו שלא הותירה ברירה). מצד אחד, אני לא רוצה שהוא ינסה לשכנע אותי לחזור אליו כי זה סתם יפגע בו אם אסרב ולא יהיה נכון לי אם אסכים. מצד שני, רוצה להרגיש שרוצים אותי. מצד שלישי, הוא כן רוצה! עובדה שלא הוא זה שנפרד ממני ועובדה שלא וויתר בקלות ביום שישי.

במקום להתעסק בכל זה - אני צריכה להתעסק במבחנים. הם אלה שיקבעו את העתיד שלי.

רציתי לכתוב בפוסט הזה גם על החיים בדירה השכורה ועל המשפחה שלי ועל ירושלים ועל הלימודים שלי, אבל כבר התעייפתי. פעם אחרת.

שאו ברכה.

שלכם,
נונה.