היי,

שמתי לב שאני בכוונה בונה לעצמי את הימים שלי בצורה כזו, שאצא כל יום מהבית ב6:00 ומשהו בבוקר ואחזור בסביבות 1:00 בלילה. כל יום אני הולכת לישון בסביבות 2:00 בלילה וקמה בסביבות 5:00. אני עובדת במשרה מלאה, כל יום 8.5 שעות ולפעמים עשר שעות ויותר וישר אחרי העבודה אני רצה לכל מני טיפולים, סידורים וחברים.

הבנתי כבר שאני לא מסוגלת להעביר ערב אחד בשבוע מול הטלוויזיה ולנוח עם נרגילה. ברגע שאני לא בחברת אנשים, אני מסתכלת פנימה ומוצאת שם חרדה וחוסר שקט ולכן אני חייבת להיות כל הזמן עסוקה. אם לא אהיה עסוקה, אם לא אהיה בעבודה או בטיפול או בסידורים או עם חברים, אלא יושבת מול הטלויזיה ונחה, אני עלולה לקלוט שאני בעצם לא מאושרת, אני עלולה להבין שבעצם אני מלאת כאב ואז כדי לשכך את הכאב הזה, אני עלולה, וכך גם אעשה, להתחיל לסמס לכל מני גברים שיבואו וימלאו את הריקנות שבתוכי. אח"כ ארגיש יותר רע, אבל כמה הרגעים האלה יקרים לי מפז.

אני מאושרת שמצאתי את מקומי בעבודה, בה בגדול מרוצים ממני ואני בגדול מרוצה ממנה וסופסוף סכנת פיטורים לא נושפת בעורפי בכל רגע, כמו שהיה במליון העבודות שעבדתי בהן בעבר.

אני מאושרת שמצאתי את מקומי מבחינה חברתית. יש בערך עשרה אנשים שמאד אוהבים לבלות איתי, כל אחד בנפרד, ואני מאד אוהבת לבלות איתם ושיתנו את נשמתם למעני, כל אחד בנפרד, וגם אני אתן את נשמתם למענם. ומאד כיף לי לבלות איתם.

אני מאושרת שאני הולכת לפסיכולוגית ולסדנא לכישורי חיים ושנתנו לי סומכת ושאני הולכת לעיסויים רפואיים, כי סופסוף אני מטפלת בעצמי.

המצב הזה הוא פי מליון טוב מהמצב בו הייתי עד לפני שנה, שנכשלתי בלימודים, קיבלתי את תוצאות האבחון שקבעו שאני על הספקטרום האוטיסטי, הייתי מובטלת ומתוך דיכאון שרצתי במיטה 18 שעות ביום. 

אני מאושרת שהצלחתי לשקם את חיי.  

אבל הלכתי מקיצוניות לקיצוניות.

אם עד לפני שנה הייתי 18 שעות במיטה - אז עכשיו אני 18 שעות ביום מתרוצצת בחוץ.

ואחרי ששבוע שלם כל יום הלכתי לישון בסביבות 2:00 וקמתי בסביבות 6:00 - אני מתמוטטת.

למשל, קרה כבר כמה פעמים שהלכתי לישון ביום שישי ב16:00, במחשבה שאשן רק שעה-שעתיים, ובסוף התעוררתי ביום שבת ב10:00 בבוקר.

ולפני כמה ימים היה לי יום שבו הייתי מוצפת. כל דיון עצוב בבית משפט גרם לי לדמעות והוציא ממני המון אמוציות, כל העולם היה נראה לי אכזר ולא היו לי כוחות לתפקד. 

חזרתי הביתה מהעבודה וניסיתי לראות טלויזיה. אבל ראיתי שאני לא במצב לכלום. בסוף נכנסתי למיטה ב18:00 בערב ולהפתעתי נרדמתי עד 5:00 בבוקר יום למחרת. 

אתמול קרה לי אחד לאחד מה שקרה לי בשבוע שעבר.

ביום חמישי בשבוע שעבר הלכתי עם חברתי דולי ללילה לבן בת"א. היה כיף אבל הייתי גמורה כי הייתי ערה מ5:00 בבוקר והקלדתי באותו יום במצטבר יותר משישים עמודים. בסוף חזרתי הביתה ביום שישי ב4:00 בבוקר, אחרי יממה ללא שינה ונפלתי על המיטה. לא הצלחתי לקום לסדנא לכישורי חיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי, לא הצלחתי לזוז בכלל. התעוררתי בבהלה ב16:30 אחר הצהריים, בבהלה כי ב17:10 היה לי אוטובוס אחרון לירושלים.

וגם ביום חמישי האחרון יצאתי עם דולי, הלכנו להופעה של ריטה בגבעתיים (היה נורא כיף, מלבד זה שהייתי גמורה מעייפות וגם היה לי פצע בכף רגל שגרם לכך שבקושי יכולתי לעמוד) ואז הלכנו לבית שלה והשתכרנו וראינו סרט בשם "זוהר" בטלויזיה. חזרתי הביתה ב3:00 בלילה, נפלתי על המיטה. חייתי בסרט שאתעורר לסדנא, אבל לא התעוררתי. קמתי ב14:00 בצהריים, אכלתי משהו ואז חזרתי לישון עד 16:30, מבוהלת כי האוטובוס האחרון לירושלים הוא ב17:10.

אני חייבת למצוא את האיזון.

אני לא יכולה להמשיך להתיש את עצמי בצורה כזו.

אני בסוף אתמוטט או/ו אחטוף פירומיאלגיה שזו מחלה, דומה קצת למחלת הנשיקה, שנגרמת לאנשים שהתישו את עצמם פיזית ונפשית. בעברית המחלה נקראית דאבת. אחותי הגדולה חטפה פעם אותה: התנפחו לה כל המפרקים, היא הייתה צריכה כל רגע לשירותים, היו לה בעיות גניקולוגיות, היא לא הייתה מסוגלת לצאת מהמיטה במשך איזה חצי שנה. 

אולי כדאי שאעשה ספורט.

זה יעזור לגופי המשמין והמתנוון.

זה יגרום לי להרגיש יותר טוב נפשית.

זה ימלא את זמני.

זה ישחרר את שריריי התפוסים והכואבים.

אולי שחייה. 

לא שחיתי כבר שנה שלמה, מאז נגמרו לימודי ההידרותפיה והדרכת השחייה, שלא הסכימו להסמיך אותי אליהם.

אבל לפחות למדתי לשחות ושיפרתי מאד את המוטוריקה שלי.

כבר סיימתי עם הסומכת (אני עדיין רואה אותה כל שבוע, אבל עכשיו כי אנחנו חברות), עוד חודש מסתיימת הסדנא לכישורי חיים לאנשים על הספקטרום (היא מסתיימת ב7.8, יום לפני היומולדת שלי) ואז יישאר לי רק הפסיכולוגית, שאני נפגשת איתה ב15:00 ומסיימת איתה ב16:00, אז אני מגיעה הביתה ב17:00, בדיוק כמו בכל ימי העבודה האחרים, שאני מסיימת ב16:00 ומגיעה הביתה ב17:00.

משמע, יהיה לי יותר זמן.

אני יכולה להפגש עם חברים, אבל בסוף אמאיס את עצמי עליהם וגם הם יימאסו עליי, אם אמשיך לקבוע מפגש חברתי לכל ערב וערב מימי השבוע.

חוצמזה, בעוד כמה שנים כל חבריי, או כמעט כל חבריי, יתחתנו ויקימו משפחות, ולמרות אהבתם הרבה אליי, כבר לא יהיה להם זמן לשבת איתי על כוס קפה בארומה פעמיים בשבוע.

אז עליי למצוא תחביבים שלא קשורים לאחרים.

עליי להכיל את עצמי בקרבת עצמי.

אל תבינו לא נכון. אני ממש לא מסתובבת עם פרצוף תחת. אם תספרו למשל לאנשים בעבודה שאני חוששת להכנס לדיכאון - הם לא יאמינו לכם. כל היום אני מסתובבת עם חיוך רחב מאוזן לאוזן, אני צוחקת המון ואני גם לא עושה הצגה. באמת דברים נראים לי משעשעים ונחמדים.

אבל זה בדיוק ההבדל בין כיף לי לטוב לי.

אחותי הסבירה לי פעם את ההבדל.

כיף לי זה משהו תלוי גירויים חיצוניים. מישהו סיפר בדיחה ואני צוחקת אז כיף לי. אני בהופעה של זמר טוב אז כי,ף לי. אני אוכלת שוקולד אז כיף לי. 

אבל טוב לי זה לא תלוי גירויים חיצוניים. זה שאדם יכול לשבת בשקט עם עצמו, להסתכל פנימה ולמצוא שם שלווה ואור ולא כמו במקרה שלי, שזה כאוס והצפה. 

ובגלל שלא טוב לי, בגלל שאני כל כך מוצפת, אני גם לא יכולה לסבול שקט וכל הזמן מדברת ומדברת ומדברת ומתישה את הסובבים אותי.

אז התייעצתי עם הפסיכיאטר. אנחנו מנסים עכשיו למצוא לי תרופה מתאימה. אין בזה שום בושה. אם לאדם כואב הראש - הוא לוקח אקמול. אז למה שאני לא אקח כדור שיעזור לכך שכואבת לי הנפש? 

החיים שלי כל כך הרבה יותר טובים ממה שהיו פעם. השגתי כל כך הרבה, יצאתי מכל כך הרבה תקופות קשות, שיקמתי את חיי ועברתי ממצב של מובטלת ומדוכאת, ששורצת כל היום במיטה, למישהי עם חיים מלאים וטובים.

הכול יהיה בסדר בעזרת השם. ובעזרת הכוחות שאני יודעת שיש בי.

יש לי עוד המון מה לכתוב בקשר לנושאים אחרים, אבל אני חושבת שנושא כזה חשוב, ראוי שיהיה לו פוסט שלם לעצמו. אולי בימים הקרובים אכתוב פוסט נוסף על הנושאים האחרים. 

שבת שלום.

שלכם,

נונה.