היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלו שקוראים את הפוסט בשבת,

ימים קשים עוברים עליי. ימים קשים מאד. החיים שלי לא זורמים כפי שאני רוצה. בבת אחת הכול נפל עליי: הניתוק מגוליבר, הכישלון בטסט שישי והמוות של סבתא שלי. בנוסף, הגעתי למסקנה סופית שאני רוצה לעזוב את הסופר (תרם להחלטה זו, זה שגיליתי שהחארות משלמים לי פחות משכר מינימום) ובמקום זה לעבוד בחינוך. שלחתי קורות חיים לאינספור גני ילדים ושאר מקומות, אבל אף אחד לא חזר אליי.

אני חושבת שהבעיה העיקרית, שתמיד דופקת אותי, היא שאני לא לוקחת שליטה על החיים שלי. יותר מדי אני נותנת לחיים להוביל אותי, במקום שאני אוביל את החיים שלי. יצא לי להרהר בשש השנים האחרונות. מאז שאני בת 14, התמזמזתי עם המון גברים, למרות שאת רובם לא רציתי באמת. פשוט לא הרגשתי בנוח להגיד "לא". היה מדובר בהערכה עצמית נמוכה. חשבתי שאני עד כדיי כך לא שווה, עד שלא מגיע לי להיות בררנית, ואני צריכה לבלות עם כל מי שרוצה לבלות במחיצתי, ושאף אחד לא ירצה לבלות במחיצתי בלי חרמונים.

בשלושת השנים האחרונות - היה כל הזמן גבר בחיים שלי. היו לי בני זוג, יזיזים וסטוצים. לא עבר חודש מבלי שהיה גבר בחיים שלי. תקלטו שבשנתיים האחרונות ירדתי למשהו כמו 13 גברים. בחצי שנה האחרונה הייתי רק עם גוליבר, אז זה דיי אומר שירדתי ל12 גברים בשנה וחצי. זה המון.

ההתעסקות הזאת בגברים אפיינה את כל החיים שלי. הבלוג הזה הוא הוכחה מצוינת. שימו לב שאני כותבת אותו כבר כמעט שנה, מעדכנת כל כמה ימים, וכמעט בכל פוסט כתבתי על גברים. כשרק התחלתי אותו, כתבתי על הגעגועים ל-י, כי פתחתי את הבלוג כמה ימים אחריי שאני ו-י נפרדנו. כמה שבועות אחר כך הבלוג התחיל לעסוק באובססביות בקשר עם סמיילי, מיד אחריי שאני וסמיילי נפרדנו היה לי את הסטוץ עם הקטין ואת שניי הסטוצים המזעזעים והנוראיים עם האורח בקיבוץ. באותו שבוע שהתחרמנתי את האורח בקיבוץ - התחרמנתי בפעם הראשונה עם גוליבר, ואז נוצרה בננו היזיזות. בתקופה האחרונה היה גם את כל הבלאגן עם הבחור, שלמד בקורס פסיכמוטרי עם ג.

בשלושת השנים האחרונות הבטחתי לעצמי להיות סינגלית שלמה, אינספור פעמים. אחריי כל קשר שנגמר, אמרתי שאני רוצה עכשיו לראות מי אני חבר ואם אני מרגישה שלמה בלי גבר בחיים שלי. אף פעם לא עמדתי בזה. שוב ושוב התגלגלתי לעוד קשר ועוד סטוץ ועוד יזיזות. שוב ושוב וויתרתי לעצמי. או ליתר דיוק: וויתרתי על עצמי.

די. אני לא יכולה יותר. די. מספיק. כמה אפשר? עד מתי אני אמשיך להרוס את החיים שלי? עד מתי אני אאכזב את עצמי? נורא קשה לי להאמין בעצמי. הפעם החלטתי איתנה יותר מפעמים קודמות. אני באמת מרגישה שעייפתי מגברים, ואני באמת מרגישה שעכשיו אוכל להיות סינגלית לתקופה של לפחות חצי שנה. הקטע הוא שזה עדיין לא עמד במבחן. זאת לא חוכמה להיות סינגלית, כשאף אחד עדיין לא הספיק להתחיל איתי. אני מפחדת, שאם עוד איזשהי תקופה מישהו ירצה ויחזר אחריי - אני לא אעמוד בזה ואתחיל לצאת איתו, או מה שסביר יותר להניח - אני אתחרמן איתו וננתק קשר אחריי יומיים.

גם לחברים שלי קשה כבר להאמין לי. הם שמעו את הבטחת "להיות סינגלית שלמה" יותר מדי פעמים. אחריי הניתוק מגוליבר, כשהצהרתי בפעם המליון שעכשיו אני אהיה סינגלית למשך כמה חודשים - החברים שלי התאפקו לא לגחך. זה הגיע למצב שהצעתי לאנג'ל התערבות על 50 שקל. התערבנו על החצי שנה הקרובה. אמרתי שאני לא אעשה שום דבר מיני עם אף אחד בחצי שנה האחרונה, ואנג'ל אמר שאני לא אעמוד בזה. בסוף סיכמנו שאם אני אתחרמן עם מישהו בחצי שנה הקרובה - אני אהיה חייבת לאנג'ל 50 שקל ואם יקרה נס וזה לא יקרה - אנג'ל יהיה חייב לי.

הלב שלי נשבר יותר מדי פעמים. אני טיפוס שנקשר בקלות. כבר קרה כמה וכמה פעמים שפיתחתי רגשות לאנשים, שלא פיתחו בכלל רגשות אליי. רדפתי אחריהם וניסיתי לשנות את זה. אף פעם לא הצלחתי. שוב ושוב קיבלתי את ההוכחה שאני טובה רק לחרמונים.

השבוע האחרון היה שבוע קשה מאד. בין השאר, נאלצתי להתמודד עם זה שגוליבר יצא מהחיים שלי בצורה טוטאלית.  שיחת הטלפון שהייתה לנו ביום שלישי הבהירה לנו את זה. זה היה שבוע אחריי שהחלטנו לנתק קשר, ביום שבו גם נכשלתי בטסט שישי וגם ראיתי איך קוברים את סבתא שלי באדמה. לא הצלחתי לשלוט בעצמי והתקשרתי אליו והוא דיי נפנף אותי. זה פגע בי, אבל כמה מהתגובות לפוסט הקודם האירו את עיניי לגביי משהו. היו כמה תגובות שבהם היה כתוב, שבעצם טוב שזה קרה, כי אם גוליבר היה מפתיע אותי בתגובה חמה ואמפטית, הייתי עלולה לחשוב שיש סיכוי שהוא יכול לחזור לחיים שלי. בגלל שהוא הגיב כמו שהוא הגיב - אני יכולה להתנתק ממנו סופית. הריי אחריי שהוא הגיב ככה - אני לא אתקשר אליו שוב לעולמי עד.

משהו שאני מזכירה לעצמי שוב ושוב, כדיי לנחם את עצמי, זה שאני זו שניתקה קשר איתו. סך הכול יצאתי דיי בכבוד עם הקשר הזה. התקשרתי אליו אחריי זה רק פעם אחת, בגלל שעבר עליי, פשוטו כמשמועו, היום הנורא ביותר בימיי חיי. גם לא התחננתי לחזור להיות איתי בקשר. בסך הכול התקשרתי לספר לו על משהו משמעותי שקרה לי. זה רק טבעי, אחריי ששיתפתי אותו במשך שישה וחצי חודשים בכל פיפס.

כמו שאני בטוחה שהשמש תזרח מחר - ככה אני בטוחה שניתוק היחסים איתו היה הצעד הנכון. יצא לי לחשוב הרבה על האם אני מתחרטת על החצי שנה האחרונה, והגעתי למסקנה סופית שלא. תגידו מה שתגידו, גוליבר תרם לי הרבה וגם אני תרמתי לו הרבה.

זה אולי יישמע הזוי, אבל גוליבר הוא זה שלימד אותי, איך זה לשכב עם מישהו, שאני באמת ובתמים נמשכת אליו. לא נמשכתי לכמעט אף אחד מהגברים הקודמים שאיתם שכבתי או התחרמנתי. לגוליבר, לעומת זאת, נמשכתי לחלוטין. משיכה טוטאלית, עזה וחסרת גבולות. זו חוויה שונה לגמרי מהגברים הקודמים שאיתם הייתי. איתם, נהניתי פיזית מהצורה שבה הם נגעו בי, אבל לא יצא שהסתכלתי עליהם וחשבתי "וואו."

גוליבר הראה לי, איך זה להיות בבית חם ואוהב. התוודתי למשפחה שלו ויש לו פשוט משפחה מדהימה. סופשבוע אחריי סופשבוע ישנתי אצלו ולמחרת הייתי נשארת אצלו כמה שעות. היינו יושבים לאכול משהו במטבח, בזמן שהמשפחה שלו הסתובבה בבית. יצא לי לדבר הרבה עם האימא האמפטית והרגישה שלו, ועם האחיות המקסימות שלו. הן נתנו לי להרגיש כמו בבית. הרגשתי שם הרבה יותר נוח מהבית שלי, שהצעקות והמריבות בו לא פוסקות לרגע.

היו לי שיחות נפש ארוכות עם גוליבר, והמון צחוקים וסקס מעולה. בשבוע שבו ברחתי מהבית וגם נקעתי את הקרסול, גוליבר טיפל בי בצורה מדהימה. במשך חודשים על גביי חודשים, הוא גרם לי לפרפרים בבטן ודפיקות לב מואצות. הוא אומנם היה רק יזיז שלי, ולא בנזוג, אבל הקשר איתו היה הרבה יותר בריא והרבה יותר מספק, מהרבה קשרי זוגיות שהיו לי.

אז נכון, הוא לא פיתח רגשות אליי ונכון, הוא לא הסכים לתפקד כמו החבר שלי, אבל הוא כן נתן לי המון. וגם אני נתתי לו המון. למשל, העלתי לו מאד את האגו. בנוסף, רוב הנסיון המיני שלו הוא איתי. הוא שכב רק עם בחורה אחת לפני שהכיר אותי, וגם זה רק בערך חמש פעמים. אני זו שהכירה לו את עולם הסקס. ולמרות שהייתה בננו יזיזות ולא זוגיות, אני הייתי הקשר הכי רציני שהיה לו. הייתה לו רק חברה אחת בעבר, חמש שנים לפני שהכיר אותי, והיה בנהם קשר מרוחק לגמרי, כי לא היה אכפת להם אחד מהשניה בכלל.

החודש האחרון של הקשר בננו היה מעפן. התחלתי להיות יותר ויותר מודעת לרגשות כלפיו, והוא איכזב אותי שוב ושוב. אולי אני מתחרטת על החודש האחרון? אולי הייתי צריכה לנתק איתו קשר יותר מוקדם? לא. חשבתי על זה ובעצם אני לא מתחרטת, גם לא על החודש האחרון. הייתי צריכה את החודש הזה, כדיי להיות בשלה באמת לנתק איתו את הקשר. מסקנה סופית: אני לא מתחרטת על החצי שנה האחרונה ולא מתחרטת שניתקתי איתו קשר.

אז למה כל כך קשה לי? אני מתגעגעת. שוב ושוב עוברים בראשי פלאשקים: גוליבר ואני שוכבים עירומים ומחובקים ומדברים על כל נושא בעולם, גוליבר קורא לי "מתוקה שלי" ומלטף את שיערי, גוליבר מביט בגוף שלי בהתפעלות ואומר שוב ושוב "איזה יופי. וואו, איזה גוף יפה. אני מת על הקימורים האלה." גוליבר וגוליבר וגוליבר.

מן הסתם שיהיה לי קשה להתנתק ממנו. במשך שישה וחצי חודשים, ישנתי איתו באותה מיטה בכל סופשבוע וסופשבוע, ביליתי איתו יממות שלמות, הכרתי את המשפחה שלו ונקשרתי אליה, הכרתי את החברים שלו והתיידדתי עם כמה מהם, דיברתי עליו בלי הפסקה וסיפרתי לכל אדם זר שהכרתי שיש לי חבר בשם גוליבר.

נ.י  הגיבה לי על הפוסט "ניתוק היחסים עם גוליבר (או: על הבחור, גוליבר, נשיקות ורגשות)" את התגובה הבאה:

"אני לא חושבת שאת מאוהבת בו, אני חושבת שאת פשוט מאוד מאוד קשורה אליו, וגם נמשכת אליו. הסיבה שאני חושבת את זה, היא בגלל שאם היית באמת מאוהבת בו, הוא היה מחליף לך לחלוטין או כמעט לחלוטין את הצורך בי’. אמרת שאהבת את י’ פי כמה מגוליבר. אי אפשר להתעלם ממשפט כזה. לדעתי, אם היית באמת מאוהבת בו, לא היית מרגישה ככה. אהבה היא רגש כל כך אינסופי, והיחוד שלה הוא, שהיא גורמת לך לחשוב שבן הזוג שלך הוא הבנאדם הכי מדהים שיש, גם אם זה סוג של תעתוע. התעתוע הזה יכול להתקיים רק אם יש באמת אהבה. (אגב זו עובדה מדעית. את קשורה אליו,את מאוד נהנת בחברתו,את נמשכת אליו, יש לך רגשות אליו, אבל את לא אוהבת אותו, אהבה רומנטית טהורה. האמת שאת יכולה לדעת יותר טוב ממני. בכול מקרה זו דעתי.."

היא צודקת במאה אחוז. "מאוהבת" זו מילה חזקה מדי, אבל אין ספק שיש לי רגשות לגוליבר. מן הסתם אני קשורה אליו, וגם רגילה אליו. שישה חודשים וחצי זה לא צחוק. עם זאת, זה לא מתקרב לאהבה שחשתי כלפיי י. האמת שזה מנחם אותי באיזשהי צורה. כי אם הצלחתי להתגבר על י - אני באמת אצליח להתגבר על כל אחד.

האמת, אין לי מושג איך הצלחתי להתמודד עם מה שהתמודדתי - בתקופה שבה אני ו-י נפרדנו. כאילו לא מספיק שהייתי בטראומות נוראיות מהחיים בהוסטל של אוטיסטים, לא מספיק שאיבדתי את אהבת חיי - הייתי צריכה להתמודד בו זמנית עם תחושת חוסר וודאות מוחלטת לגביי החיים שלי, כי חיפשתי מקום שירות חדש ולא ידעתי מה אמצא ומתי.

אני אומרת לעצמי עכשיו שאני עוברת "ימים קשים" ושזה יעבור, אבל האמת שהחיים שלי אף פעם לא היו קלים. במשך כל חיי, התמודדתי עם ליקוי למידה שמשפיע על כל תחומיי החיים, ועם משפחה שהעבירה אותי התעללות. במשך 12 שנה בבצפר התמודדתי עם זה שהייתי דחויה חברתית, עם הליקוי, ועם המשפחה. אחריי בצפר התמודדתי עם ההוסטל, ועם מה שקרה עם י. בשש השנים האחרונות היה את כל הבלאגן עם הגברים.

 אני רוצה לנוח. אני רוצה חיים יציבים. אני רוצה להיות סינגלית ואני רוצה להרגיש שיש לי חברים טובים, שלא ייעלמו לי פתאום. האמת שבתקופה האחרונה הרגשתי שלחברים שלי אין זמן וכוח בשבילי. שכולם עסוקים בלקדם את החיים של עצמם ולא נותר להם מקום בשבילי. האמת שבחודשיים האחרונים, ראיתי את החברים שלי לעיתים רחוקות ורוב הקשר שלנו הסתכם בשיחות טלפון ארוכות.

אבל משהו שפתאום קלטתי זה שבאמת יש כמה אנשים בחיים שלי שהם חבריי נפש שלי. אנשים מדהימים שאוהבים אותי וקשורים אליי, ואני אוהבת אותם וקשורה אליהם. אנשים שאני תמיד יכולה לסמוך עליהם. בזמן האחרון אכלתי כל כך הרבה סרטים ועכשיו הבנתי שזה מיותר. כן יש לי מקום בחיים שלהם. אני רק לא יכולה לצפות שלא יהיו להם חיים מלבדי. גם להם יש צרות וגם הם מנסים לקדם את עצמם. זה לא אומר שאני לא יכולה לסמוך עליהם. לאנג'ל, למשל, אני תמיד יכולה להרים טלפון והוא תמיד יקשיב לי במשך שעות, יתמוך בי ויהיה שם בשבילי.

ובקשר למשפחה: אולי אני צריכה להעריך אותם יותר. ההתעללות פסקה כבר לפני שנים, ואני יודעת שההורים שלי באמת אוהבים אותי, ובאמת עושים הרבה למעני. המוות של סבתא שלי קירב בננו יותר ואיחד אותנו יותר. הבנתי שלמשפחה אין תחליף וקשר דם זה קשר חזק מאד.

ימים קשים עוברים עליי. בכך אין ספק. אני צריכה להתמודד עם הרבה מאד. אבל אני חזקה ואני אתגבר. לאט לאט אני אשקם את החיים שלי. הגיע הזמן להפסיק להיות אומללה ולהתחיל לקחת שליטה על החיים שלי. הגיע הזמן להיות יותר נחושה. אני צריכה להלחם ולא לוותר. כשאני נלחמת - אף אחד לא יכול עליי. הגעתי להישגים מדהימים כשנלחמתי בעבר. הגיע הזמן להלחם שוב. יש דברים שהם לא בשליטתי: המוות של סבתא שלי למשל או זה שגוליבר לא הצליח לפתח רגשות אליי, אבל יש דברים שיכולים להיות בשליטתי והגיע הזמן שאני אתחיל לשלוט בהם. למשל: אני יכולה לנסות לשלוט בעצמי ולא להסכים להכנס לאף קשר, עד שבאמת אהיה בשלה לכך. אני רוצה עכשיו להיות לבד לתקופה ארוכה ולאחר מכן, אני רוצה להכנס אך ורק לקשר שיכלול אהבה ומחויבות.

סיימתי תיכון לפני שנה. אני בקושי בת 20. יש עוד המון זמן להתקדם הלאה. כל החיים לפניי. להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, להרים את הראש, להתקדם ולהפסיק לעמוד במקום. עברתי המון דברים קשים, אבל אולי אני צריכה להסתכל על הצד החיובי של העניין: זה חישל אותי וזה ביגר אותי. אני לא מפונקת וגאה בכך.

 הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות.

שלכם,

נונה.

היי,

לפני שאספר על אירועי היום הזה, אני רוצה להבהיר משהו לגביי הנהיגה שלי: אני סובלת מליקוי למידה שמפריע לכל היבט והיבט בנהיגה (פירוט כאן). לפני שנה וארבעה חודשים התחלתי ללמוד נהיגה על רכב אוטומט. עשיתי 38 שיעורים בעיר שלי ואז התחלתי שירות לאומי בעיר אחרת, בהוסטל של אוטיסטים. לפיכך החלפתי מורה נהיגה ועשיתי איתו 11 שיעורים. אחריי חודש העיפו אותי מההוסטל. חזרתי לעירי וחיפשתי מקום שירות חדש. בזמן הזה חזרתי למורה הראשון שלי ולקחתי עוד 4 שיעורים. אחריי חודש וחצי מצאתי מקום שירות חדש באחד מהקיבוצים של עוטף עזה, ולכן למדתי נהיגה באופקים. גרתי בקיבוץ בדיוק חצי שנה והספקתי לעשות שם אפילו שניי טסטים ואז עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לעירי. אחריי שעזבתי את הקיבוץ החלטתי כל פעם לחזור לאופקים, רק בשביל שיעור נהיגה וטסט. מאז עברו כבר כמעט ארבעה חודשים והספקתי לחזור לאופקים ארבע פעמים, כולל היום.

פירוש הדבר הוא שיש מאחוריי שנה וארבעה חודשים שבמהלכם עשיתי כמעט 100 שיעורי נהיגה, על אוטומט. שיעורי נהיגה שרובם היו בעיר קלה כמו אופקים. פירוש הדבר הוא גם שנכשלתי היום בטסט שישי. תבינו שהנסיעות לשם והאגרה על הטסט והמחיר של הטסט עצמו ושיעור הנהיגה יוצאים כמעט 600 שקל. זה שליש משכורת שלי וכל חודש אני נאלצת לבקש יום חופש מהעבודה, או להתחיל מאוחר, לנסוע עד אופקים, לבזבז המון כוחות נפשיים והמון כסף, רק כדיי להכשל שוב ושוב. 

היום היה לי טסט באופקים בשעה אחת עשרה וחצי. קבעתי עם מורה הנהיגה שלי בבאר שבע בתשע וחצי. סיכמנו שהוא יחכה לי בתחנה המרכזית ואז אני אנהג לאופקים (בתור שיעור נהיגה) ואחר כך אעשה את הטסט ואחזור לעירי. כדיי להיות בבאר שבע בתשע וחצי  - הייתי צריכה לקחת את האוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית בעירי בשבע וחצי.

אימא שלי העירה אותי בבוקר ואמרה שתסיע אותי לתחנה המרכזית. התארגנתי ואז נכנסתי למכונית. כל הדרך לתחנה המרכזית - הפנים של ההורים שלי לא הסגירו דבר. לא היה לי מושג שסבתא שלי נפטרה היום בשש בבוקר. אימא שלי גילתה את זה בעצמה חצי שעה לפני שהסיעה אותי, ולא רצתה לספר לי, כדיי שאוכל להתרכז בטסט.

הגעתי לתחנה המרכזית ואז לקחתי אוטובוס לבאר שבע. מורה הנהיגה שלי חיכה לי שם ונסענו לאופקים. היה חרא שיעור נהיגה, כי החום גרם לי לצאת מריכוז ושוב ושוב מורה הנהיגה שלי צרח עליי לנהוג יותר לאט. אחר כך היה לי טסט גרוע. הטסטר אומנם לא בלם אותי ולא נגע לי בהגה, אבל אחריי חמישה כשלונות - אני כבר יודעת לזהות מתי נכשלתי. הטסטר העיר לי על פניות לא נכונות ועוד שלל הערות אחרות. ברור לי לגמרי שנכשלתי.

אחריי הטסט תפסתי טרמפ לתחנה המרכזית בבאר שבע. הסתבר שהיא הייתה סגורה, כי היה חפץ חשוד. המתנתי שם כמה דקות ואז החלטתי ללכת לקניון של באר שבע, במקום לחכות בשמש. השעה הייתה 13.00. אמרתי לעצמי שאני כבר אעשה שופינג עד סביבות שלוש ואז יקח אוטובוס לעיר שלי. הייתי אמורה היום לעבוד בסופר מ16.30 וחשבתי לעצמי שחבל לחזור קודם הביתה.

אחריי שהסתובבתי קצת בקניון - אימא שלי פתאום התקשרה אליי ושאלה איך היה הטסט. סיפרתי לה בעצב שנכשלתי כנראה ושאני תקועה בקניון בבאר שבע, כי יש חפץ חשוד בתחנה המרכזית. אימא שלי אמרה שאחי מתכוון לבוא לעיר שלנו בשלוש (אחי גר בבאר שבע) ושאולי כדאי לי לנסוע איתו. אמרתי לה שאולי ואז קלטתי שמשהו לא בסדר בקול שלה. שאלתי אותה שוב ושוב מה קרה. מסתבר שסבתא שלי נפטרה. ברגע ששמעתי את זה התחלתי להקרע מבכי ולהתייפח. אחר כך סיימנו את השיחה.

מכייוון שאימא שלי אמרה שאחי והחברה שלו יצאו מבאר שבע בשלוש ואמרה גם שהלוויה של סבתא שלי תהיה בחמש וחצי - הייתי בטוחה שאחי יודע שסבתא שלי נפטרה ושהוא מתכוון לבוא לעירנו, בשביל הלוויה. התקשרתי אליו כדיי לבקש לנסוע יחד איתו ועם החברה שלו. מסתבר שתפסתי אותו דקה לפניי מבחן באוניברסיטה. מסתבר שהוא לא ידע בכלל שסבתא נפטרה, כי אימא שלי לא רצתה לספר לו עד שיעבור את המבחן. מסתבר שאני זו שגיליתי לו על מות סבתא, בדיוק דקה לפני המבחן. מסתבר שפישלתי בגדול, אבל באמת שלא יכולתי לדעת. אימא שלי קצת כעסה אחר כך על העניין הזה, אבל כל השאר ניחמו אותי והסבירו לי שאסור לי בשום פנים ואופן להאשים את עצמי - כי פשוט לא ידעתי, שהוא לא יודע.

אחי אמר שזה בסדר ושהוא יוכל להתרכז במבחן בכל זאת. הוא אמר לי להתקשר לחברה שלו, כדיי לסגור איך אני אסע איתם, כי הוא צריך להכנס למבחן. השעה הייתה 13.15 כשהתקשרתי לחברה שלו. מסתבר שהיא ידעה על מות סבתא שלי. היא אמרה שהיא תסיים לעבוד ואז תבוא לקחת אותי ב14.15 לביתם ואז שניסע שלושתנו ביחד ב15.00.

נותרה לי שעה להעביר בקניון. העברתי אותה בפשוט להסתובב במעגלים בקניון בזמן שאני נחנקת מרוב בכי. בכיתי ובכיתי ובכיתי. לא הפסקתי לבכות לרגע. כל האנשים בקניון הסתכלו עליי, אבל לי לא היה אכפת. זה היה פשוט נורא להעביר את השעה הזאת במקום ציבורי. התקשרתי לחברים שלי שניסו להרגיע אותי ושכנעו אותי להתיישב ולשתות משהו. אני המשכתי להיות נסערת מאד. הדמעות לא פסקו לזרום. הכאב לא הועם לרגע.

בסופו של דבר החברה של אחי באה לקחת אותי לביתם. שם התארגנו ואני הצלחתי להפסיק לבכות. אחר כך אחי חזר מהאוניברסיטה ושלושתנו נכנסנו למכונית ונסענו לעירנו. הופתעתי מהצורה שאחי התנהג. הוא דיבר על שלל נושאים אחרים, התלוצץ ובכלליות התנהג כאילו המוות של סבתא לא מזיז לו. כנראה שזה מנגנון הגנה.

אחריי שעתיים של נסיעה - הגענו למקום שבו התכנסו כל בני המשפחה והחברים, כדיי להספיד את סבתא. כולם התגודדו ברחבה. איתרתי את אימא שלי וחיבקתי אותה. אימא שלי נקרעה מבכי. כשחיבקתי אותה - התחלתי לבכות גם אני. הרגשתי איך אני מתפרקת לחתיכות קטנות. הגוף שלי פשוט לא יכל להכיל כל כך הרבה כאב. יכולתי רק לתאר לעצמי איך מרגישה אימא שלי, שאיבדה את אימא שלה.

אחר כך כולנו נכנסו לחדר גדול, שבמרכזו שכבה סבתא שלי, עטופה במשהו שאני לא יודעת מה ההגדרה שלו. רב הספיד את חייה. כולנו התגודדנו מסביב ונקרענו מבכי. זה היה טקס מאד מאד מאד מרגש. הרב תיאר איך גידלה שבעה ילדים (שניי בנים וחמש בנות). הוא תיאר אותה: אישה טובה, אמיצה ונדיבה. מלאה בטוב לב וחוש הומור. הוא תיאר כיצד מילאה את חיינו באהבה. למרות שלא הייתה לה, מן הסתם, שום השכלה פורמלית, היה לה שפע של חוכמת חיים. היא בהחלט הייתה אישה מדהימה.

הרב הזכיר את מות דוד שלי, שנפטר לפני חמש שנים. הוא תיאר כיצד סבתא התמודדה עם זה באומץ. הרב גם דיבר על מות סבא שלי, שנפטר לפני 22 שנה, והותיר את סבתא שלי ללא שותף לחיים. הרב דיבר ודיבר וכולנו התייפחנו. מחובקים, אוחזים ידיים ודומעים עמדנו שם ושמענו איך הרב מספיד את סבתא שלי.

בראשי חלף החודש האחרון בחייה של סבתא שלי. לפני חודש היא חשה שלא טוב ואישפזו אותה בבית חולים. בתחילה חשבו שיהיה בסדר ושהיא תוכל לחזור לביתה בקרוב אבל שבועיים אחר כך, אובחן אצלה גידול בלבלב. גידול גדול מכדיי לנתח. חלה החמרה במצבה מיום ליום. אחד אחריי השני קרסו כל האיברים הפנימיים שלה ונגזר עליה למות. בסופו של דבר, הרופאים לא יכלו לעשות דבר למענה מלבד להקל על כאבה. ביום חמישי בלילה היא הועברה מבית החולים להוספיס. ההוספיס התאים לה יותר, כי שם היה לה שקט. ניסו להקל על כאבה בכך שמילאו אותה במורפיום.

נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותה. זה היה ביום שישי האחרון. ידעתי, בוודאות כמעט מוחלטת, שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היא איבדה המון ממשקלה ונהייתה כחושה, הפנים שלה היו צהובים והיה לה חיתול. בכאב, בדמעות, אמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא אומנם זיהתה אותי, אבל בקושי הצליחה לפקוח עיניים. הדבר היחיד שהיא אמרה זה:"די, מספיק." כשניסיתי ללטף אותה, כי כל מגע הקפיץ אותה בכאב.

אני אחזור עכשיו לאירועי היום: אחריי שהרב הספיד אותה - הספידה אותה גם דודה שלי, אחת מבנותיה. בזמן שהיא נקרעת מבכי, היא תיארה כיצד סבתא שלי דאגה תמיד קודם לאחרים ואחר כך לעצמה. כמה נדיבות הייתה בה לכולם ובמיוחד לילדיה ולנכדיה ואיך השכילה לבנות לעצמה חיים מאושרים, באמצעים מועטים מאד. לסיום דודה שלי ציטטה מהשיר "הקיץ האחרון שלי אתכם." אחריי ההספד הזה לא נותר אדם אחד בחדר בעיניים יבשות.

יצאנו משם, חבורה ענקית של משפחה וחברים. כמה גברים אחזו באלונקה שעליה שכבה סבתא שלי, ללא רוח חיים. נסענו במכוניות שונות לבית הקברות. חברה קדישא הסיעה את סבתא שלי. הגענו לבית הקברות והלוויה התחילה. זו הייתה הלוויה הראשונה שהייתי בה בחיים שלי ואני מקווה שהיא תהיה גם האחרונה. זה היה כל כך נורא.

מישהו חפר בור עמוק. הרב עמד מול הבור והתפלל. התגודדנו מסביב, יותר ממאה איש, בזמן שהרב התפלל. כל אחת ואחת מארבעת דודתיי התייפחה מבכי ונתמכה בחיבוק על ידיי בניה ובנותיה. גם אימא שלי כמעט נחנקה מרוב בכי ואני ואחותי חיבקנו אותה, בזמן שגם אני מתייפחת. דוד שלי קרא קדיש וכולנו קראנו שוב ושוב אמן, בקול סדוק מדמעות. באמצע התפילות אחת מדודתיי התעלפה ומזל שהצליחה לצאת מזה.

אחריי כל התפילות - הכניסו את סבתא שלי לבור באדמה. כל אחד מהגברים במשפחה עזרו לכסות את הבור. זה היה המראה הנורא ביותר שראיתי בחיים שלי. אין מילים לתאר עד כמה היה לי קשה לראות - איך קוברים את סבתא שלי בבור ומכסים אותה באדמה. קברו אותה לצד סבא שלי. סופסוף הם שוב ביחד.

כשהטקס הסתיים הנחנו אבנים על קברה והלכנו משם בוכיים ונתמכים זה בזה. אני באה ממשפחה ענקית. גדוד גדול מאד של אנשים צעד שם. זה הישג של סבתא שלי. האישה המדהימה והיפה הזאת.

ההורים שלי הלכו לביתה של סבתא שלי, לשבת שבעה, בזמן שאני ואחותי הגדולה חזרנו הביתה. המטרה של אחותי הגדולה הייתה להיות עם שתיי אחיותיי הקטנות, שהיו בבית במשך כל היום. המטרה שלי הייתה פשוט להתרחק. רציתי שקט. הייתי חייבת להיות עם עצמי.

בבית הכרחתי את עצמי להכניס משהו לפה, כי לא אכלתי כל היום ודיברתי עם ג בטלפון. אחד הדברים שהמשבר הזה הוכיח לי, שלא משנה כמה בעיות יהיו בייני לבין ג, היא תמיד תהיה שם בשבילי. אחר כך ניסיתי לנוח, אבל לא הצלחתי. היד שלי נשלחה לפלאפון וחייגה לגוליבר. ידעתי שזו טעות וניסיתי לעצור את עצמי - אבל לא הצלחתי.

גוליבר ענה ונשמע מופתע לשמוע ממני. שאלתי שוב ושוב אם זה בסדר שהתקשרתי. גוליבר השיב שזה בסדר ושהוא חשב עליי היום, כי ידע שאמור להיות לי טסט. הוא שאל איך הלך בטסט. עניתי לו שנכשלתי בטסט ושסבתא שלי נפטרה. הוא היה המום לגמרי ולא ידע מה לומר לי. גוליבר הוא אדם מאד ריאלי, וקשה לו להביע תמיכה רגשית. הוא יודע להציע רק פתרונות ריאלים, ומן הסתם במקרה הזה - לא היו שום פתרונות ריאלים שיכלו לעזור לי. הוא חזר שוב ושוב שהוא מצטער בשבילי. שאלתי אותו אם אפשר לספר לו מה היה שם. גוליבר ענה שהוא לא מסוגל לשמוע על המוות של סבתא שלי. כזה הוא. לא מסוגל להכיל שום דבר. שאלתי אם אפשר לספר לו היום שלי מבחינה טכנית. הוא אמר שכן. תיארתי בקצרה את אירועי היום. הוא שוב אמר שהוא מצטער ואמר שוב ושוב שהוא מאחל לי רק טוב. שוב שאלתי אם זה בסדר שהתקשרתי. גוליבר אמר שכן, כי אם אני לא הייתי מספרת לו - זה וודאי היה נודע לו ממקור אחר וטוב שהוא שמע את זה ממני.  ניסיתי למשוך את השיחה עוד קצת והתחלתי לדבר איתו על נושאים אחרים, אבל הוא התחמק ואמר שהוא רוצה לחזור לראות תוכנית טלווזיה - שהוא היה באמצע שלה. סיימנו את השיחה.

אני יודעת שהוא לא חייב לי כלום. אני יודעת שכבר ניתקנו קשר, ושהוא לא צריך להוות מקור תמיכה לבעיות שלי. אני יודעת שגם אם היינו עדיין בקשר - גוליבר הוא לא האדם המתאים, להשען עליו במקרים כאלה, כי הוא לא יכול להכיל שום דבר. הבנאדם הזה גדל במשפחה חמה ואוהבת, הצליח להגיע להישגים מדהימים בלימודים בלי להתאמץ ותמיד היה מוקף בחברים. קשה לו מאד להתמודד עם דברים. הוא לא יודע איך להתמודד איתם. הוא גם מאד ריאלי ולכן יודע להציע רק פתרונות טכניים. כל זה ברור לי, אבל אתם יודעים מה? נמאס לי להגן עליו. הוא יכל להתאמץ יותר, אילו רצה באמת לעזור לי. ותעשו לי טובה, תחסכו ממני תגובות כמו "זה שהתקשרת עליו מעיד על חולשה ועל זה שלא באמת התגברת עליו." כי אני יודעת את זה לבד, אבל ייאמר לזכותי שבאמת היו לי נסיבות מיוחדות, כי היום הזה היה פשוטו כמשמעו, היום הנורא ביותר שהיה לי בחיי, ואם הדברים שקרו היום לא היו קורים - בחיים לא הייתי מתקשרת אליו. הייתה לי מעידה בגלל נסיבות נוראיות. אני גם חושבת שיחסית יצאתי מהשיחה הזאת בכבוד. זה לא שהתחננתי אליו לחזור להיות איתו בקשר. בסך הכול התקשרתי לספר לו, על משהו משמעותי שקרה בחיים שלי. זה הכול.

למה אני מתעסקת בו בכלל? הגעתי להחלטה נחושה היום, להפסיק עם ההתעסקות הזאת בו. המוות של סבתא שלי הכניס אותי לפרופוציות. אני צריכה לעשות דברים שיקדמו את החיים שלי, כמו לתמוך במשפחה שלי שתעבור עכשיו משבר נוראי, כמו למצוא מקום עבודה טוב יותר (גיליתי היום שבכוח אדם הורידו לי שליש מהשכר בניגוד לחוק. אני צריכה להכנס בהם), וכמו לעבור סופסוף טסט. אני צריכה להתאפס על החיים שלי ולהפסיק לדרוך במקום. אני לא רוצה להמשיך לבזבז על החיים שלי בהתעסקות ביזיז לשעבר. די. זה נגמר. הגיע הזמן לעבור הלאה ובמלוא הקיטור.

ובזמן שאני מתאפסת על החיים שלי - אני צריכה להתגבר על מות סבתא שלי. אני יודעת שהמוות היה הדבר הטוב ביותר בשבילה. הוא גרם לכך שהיא תפסיק לסבול. אני יודעת שהיא מיצתה את חייה, חיה חיים מלאים ומספקים ומתה בשיבה טובה. אני יודעת שזה לא בא לי בהפתעה ושזכיתי להפרד ממנה, אבל כואב לי. כואב לי מאד. אני אוהבת אותה בכל ליבי ונשמתי. קשה לי לוותר עליה.

יהי זכרה ברוך.

שלכם,

נונה.

היי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי סקרנים לדעת, איך אני מסתדרת עכשיו בלי גוליבר. התשובה היא: קשה לי, אבל אני בסדר. באותה מידה שאני בטוחה שהשמש תזרח מחר - ככה אני בטוחה שניתוק היחסים ממנו היה הצעד הנכון. זה לא אומר שזה לא קשה. אבל אני יודעת שאני חזקה, ושאני אתגבר בסוף.

יצא לי לחשוב על הרבה דברים בימים האחרונים. חלק מהנושאים שעליהם הרהרתי הם, למה אף אחד לא מצליח להתאהב בי ולמה בדרך כלל חברויות שלי עם אנשים, נגמרות בסופו של דבר. שמתי לב שכל קשרי הזוגיות שלי נגמרו אחריי בערך חודשיים. יש לי משהו כמו תשעה אקסים, ואף אחד מהקשרים לא שרד יותר מבערך חודשיים (אני וגוליבר היינו בקשר שישה וחצי חודשים אבל לא היינו זוג). שמתי לב לסדרתיות מסוימת לא רק באורך הקשרים. שמתי לב, שלא קשר אחד ולא שניים, נגמרו כי הבנאדם לא הצליח לפתח אליי רגשות. יש לי דוגמא של קשר שהיה לי לפניי שנתיים, שנגמר כי אני פיתחתי אליו רגשות והוא לא הצליח לפתח רגשות ואת הדוגמא של הקשר עם סמיילי (טוב, גם אני לא פיתחתי רגשות בכלל לסמיילי). הקשר עם גוליבר גם נגמר כי אני פיתחתי אליו רגשות והוא לא. ל-י היו אומנם רגשות כלפיי, אבל לא מספיק כדיי שנתמודד עם נסיבות קשות מאד. למה זה? מה דפוק בי?

הדבר הזה בא לידיי ביטוי גם בקשרים אפלטוניים. בשלוש השנים האחרונות החברים שלי התחלפו כל הזמן. אנשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי בלי הפסקה. וגם כאן קרתה תופעה דומה - הרבה מאד פעמים נקשרתי לחברות שלי, הרבה יותר ממה שהן נקשרו אליי. הרבה פעמים נקשרתי לידידים שלי - הרבה יותר ממה שהם נקשרו אליי. הרבה פעמים קרה שלאנשים נמאס ממני, והקשר בננו התנתק. אני שואלת את עצמי: איך זה שזה שוב ושוב קורה לי? איך זה ששוב ושוב אנשים מסוימים חשובים לי - יותר ממה שאני חשובה להם?

יצא לי פעם לדבר עם ג, על העניין הזה, אך ורק בהקשר לזוגיות. שאלתי אותה למה לפי דעתה אף אחד לא מצליח להתאהב בי, ולמה לפי דעתה קשרי זוגיות שלי, נגמרו שוב ושוב אחריי פרק זמן קצר של חודשיים. ג ענתה לי בכנות. היא אמרה שזה כי אני לא יודעת לקחת דברים לאט. אני תמיד מתחרמנת עם בניי הזוג שלי מאד מהר (ובשנה האחרונה גם שכבתי איתם מאד  מהר), אני תמיד נפתחת אליהם מאד מהר, תמיד כשקשר מתחיל להתפתח - אני מתעקשת להיפגש עם הבנאדם בכל הזדמנות, אני תמיד מצהירה על רגשות מאד מהר, אני תמיד באה אליהם הביתה ומכירה את המשפחה שלהם מאד מהר. בקיצור - אני מהירה. ג טענה שזה שאני נותנת את עצמי כל כך בקלות, ושאין שום מסתורין - גורם לבני הזוג שלי להרגיש שהקשר התמצה מאד מהר. שאין לאן להתקדם משם. זו הסיבה שבנות משחקות משחקים.

גוליבר דיבר איתי כמה פעמים על סוג הבחורה האידיאלית בשבילו. חלק מהסיבות לכך, שהוא לא ראה בי פוטנציאל לבת זוג, הן בדיוק הסיבות ש-ג ציינה. גוליבר אמר שהוא היה רוצה בחורה ששומרת על עצמה, מישהי שהוא יצטרך לרדוף אחריה כדיי להשיג אותה, מישהי שלא תיתן את עצמה כל כך בקלות.

גם עם אנג'ל יצא לי לדבר עם הנושא. אנג'ל אמר לי בפשטות שאם מישהו ירדוף אחריו וייתן לאנג'ל הרגשה שאנג'ל יוכל להשיג אותו מבלי להתאמץ - אנג'ל יאבד עניין אוטומטית. חלק עיקרי בריגוש שבבניית יחסים, זו הרדיפה. אם אנג'ל ירגיש שמישהו רודף אחריו בטירוף - אנג'ל לא ישקול אפילו לצאת איתו. 

כנראה שהם כולם צודקים - אבל אני פשוט לא כזאת. אני גם לא מוכנה להתנצל על זה שאני לא כזאת. אני טיפוס שנותן את עצמו, עד הסוף, במהירות, בלי חומות הגנה, בלי משחקים ובלי שום דבר כזה. אני פתוחה, כנה וישירה. אני גם טיפוס יוזם. אין שום סיכוי, למשל, שאני אכיר מישהו, נחליף מספרי טלפון ואז אני אשב ואחכה שהוא יתקשר. אם בא לי על מישהו - אין לי בעיה להיות זו שמזמינה לדייט ראשון, או זו שיוזמת את הנשיקה הראשונה. אני מניחה שבאיזושהי צורה זה קשור גם לפמיניזם. למה זה שאני רוצה לצאת איתו - פחות נחשב מזה שהוא רוצה לצאת איתי? למה זה שבא לי לנשק מישהו - פחות נחשב מזה שלו בא לנשק אותי?

ובקשר לסקס - אפילו אני חושבת שלהיכנס למיטה עם מישהו בערב הראשון, זו טעות אם רוצים שתיווצר זוגיות. עם כל הליברליות שבעולם - אני חושבת שמעטים מאד הגברים שירצו מישהי לקשר רציני, אם היא תזדיין איתם, שעה אחריי שהכירה אותם. גם בשבוע ראשון - זה לא רעיון טוב. אני מודה ששכבתי עם כל בני הזוג לשעבר שלי מוקדם מדי, ושבמחשבה שנייה הייתי שמחה להמתין עוד כמה שבועות. אני מודה שחלק מזה היה קשור להערכה עצמית נמוכה, כי לא חשבתי שאני מספיק טובה כדיי שמישהו ירצה איתי בלי סקס, אבל (!!!) וזה "אבל" מאד גדול ומאד משמעותי, גם אם ההערכה העצמית שלי תעלה מאד - אני עדיין לא חושבת, שאיי פעם אני אחכה חודשים על גביי חודשים, לפני שאשכב עם בניי הזוג העתידיים שלי. הסיבה לכך היא פשוטה: זו פשוט לא אני. אני לא הטיפוס שמחכה חודשים על גביי חודשים, לפני שהוא שוכב עם בן הזוג שלו. אני ליברלית מדי בשביל זה.

אני לא הטיפוס שמתפדח מדי לבוא לבית של בן הזוג, לישון אצלו ולמחרת בבוקר, להכיר את המשפחה שלו (כלומר, בטח שאני מתפדחת, אבל לא מספיק כדיי לתת לזה לעצור אותי). אני ליברלית מדי, גם בשביל זה.  

אני לא טיפוס שמסתיר את הרגשות שלו. בדיוק להפך - אני מאד מחצינה את הרגשות שלי. כשאני שמחה לראות מישהו  אני אקפוץ עליו, אתן לו אלף חיבוקים ואקרא לו בשמות חיבה. אני בכלליות אדם שמאד מחובר לרגש. זו גם הסיבה שאני נקשרת לאנשים מאד מהר.

אני כנה, ישירה ופתוחה. אני חושבת שהבלוג הזה הוא אחלה הוכחה לכך. כשאני מכירה אנשים חדשים - מהר מאד אני נפתחת אליהם. לימדתי את עצמי בכוח, לא לספר את הדברים הכי אישיים, לכל אדם שאני פוגשת, אבל אני עדיין נפתחת הרבה יותר מהר מהאדם הממוצע. אם אני נפתחת לאנשים זרים - מן הסתם אני נפתחת גם לבני זוג שלי. מהר מאד שמעו כל בני הזוג שלי על ההתעללות שעברתי במשפחה, מהר מאד הגעתי ללדבר עם בני הזוג שלי על סקס, מהר מאד סיפרתי להם עוד שלל פרטים אישיים וגם בעיות שיש לי בחיים. אני חושבת שקשה מאד לאנשים מסוימים, שזה עתה הכירו אותי, להכיל את כל זה, אבל אני לא מסוגלת לנהוג אחרת.

זה לא שאני יודעת לשחק משחקים, ובוחרת שלא לשחק בהם. אני פשוטו כמשמעו לא יודעת לשחק משחקים. בכלל. אפילו לא קצת. לגמרי לא. אני אומרת בישירות את מה שאני רוצה או צריכה. אם אני ארצה שמישהו יבלה במחיצתי יותר, או ייתן לי יותר יחס - אני פשוט אגיד לו את זה. אני יודעת שיש בנות שיבחרו, במקרה כזה, להתרחק, לתת לאדם תחושה שהוא עומד לאבד אותם, ואז שהאדם ירגיש שהוא רוצה לבלות במחיצתם יותר. זה מה ש-ג עושה עם בחורים, וזה גם מה שהיא הציעה לי לעשות עם גוליבר, אחריי שחזרנו מהצפון. ניסיתי לשמוע להצעתה, אבל פשוט לא הצלחתי. אני פשוט לא כזאת. אני לא יודעת לשחק משחקים, או לפעול מתוך כוונות נסתרות.

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, הדבר הזה בא לידיי ביטוי, לא רק בקשרי זוגיות עם גברים, אלא גם בקשרים אפלטוניים. אם אני מכירה מישהי, והיא מוצאת חן בעיניי, וגורמת לי רצון להתיידד איתה - אני פשוט אנסה להתקרב אליה. מהר מאד אני אפתח אליה, מהר מאד אני אציע לה להיפגש איתי, מהר מאד אני אתן לה הרגשה שהיא חשובה לי. כמובן שזה לא גורף, ושאם מישהי תראה חוסר נכונות מוחלטת, להתקרב אליי גם מצידה - אני אפסיק לחזר אחריה. אבל אם היא תהיה נחמדה ותראה שגם אני מצאתי חן בעיניה - אני אמשיך.

אני יודעת שזו אחת הסיבות, שהיו לי כל כך הרבה ידידים וחברות, שהקשר איתם נגמר מאד מהר. הרבה פעמים קרה שאנשים מאד התלהבו בהתחלה מהכנות שלי ומזה שאני חמה ואוהבת, אבל בדומה לקשרי זוגיות, גם הם הרגישו מאד מהר שהקשר מוצה. קשרים שנבנים מאד מהר - נגמרים בדרך כלל מאד מהר.

אני לא יודעת מה הפיתרון. לנסות לפעול אחרת ממה שאני נוהגת - יהיה פשוט לבגוד בעצמי. אני פשוט לא הטיפוס שלוקח דברים לאט. אני פשוט לא כזאת. אולי אני יכולה למתן את זה קצת, אבל לא יותר מדי. מצד שני, נמאס לי לאבד אנשים שחשובים לי. נמאס לי שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי כל הזמן.

כרגע אני עדיין לא מרגישה מוכנה להיכנס לקשר, אבל מתישהו כשאני כן אהיה מוכנה - אני לא רוצה שזה יהיה עוד קשר שייגמר תוך חודשיים. אני גם לא רוצה יזיזות בת חצי שנה. אני רוצה שהקשר הבא שלי יכלול אהבה הדדית ושהקשר יהיה חשוב לשננו באותה מידה. שהאדם הבא שאני אכנס איתו לזוגיות - יתאהב בי וירצה אותי, באותה מידה שאני אתאהב בו וארצה אותו (וזה כמובן אם אני אתאהב בו וארצה אותו).

כנ"ל לגביי חברות וידידים. אני רוצה להיות חשובה לחברות ולידידים שלי, בדיוק באותה מידה שהם חשובים לי (אני לא אומרת שאין אנשים כאלה כרגע בחיים שלי, כי יש, אלא סתם מציינת בכלליות מה אני רוצה). אני גם רוצה, שכשארכוש לעצמי בעתיד חברות וידידים חדשים - הם ירצו בחברתי ויאהבו אותי, בדיוק באותה מידה שאני ארצה בחברתם ויאהב אותם.

מה אתם חושבים? זה כזה נורא להיות טיפוס שלא לוקח דברים לאט?

שלכם,

נונה.