שלומות לקוראים,
כמעט כל החברים שלי מתחילים ללמוד באוניברסיטה בנובמבר הקרוב ויש כאלה שכבר התחילו ללמוד לפני שנה. העניין הוא שכל החבר'ה האלה שלי נמצאים לפחות שניי מחזורים מעליי, כלומר בסביבות גיל 22. הם כולם עשו שלוש שנים צבא ובנובמבר הקרוב, מה שאומר כמה חודשים אחרי השחרור, הם מתכוונים להתחיל ללמוד באוניברסיטה. כנ"ל לגבי מימי שעשתה שנתיים צבא, השתחררה לפני בערך שמונה חודשים ובנובמבר הקרוב מתכוונת להתחיל ללמוד.
אני, לעומת זאת, סיימתי יב בת 19, אבל עשיתי שירות לאומי רק במשך שמונה חודשים. עזבתי את הקיבוץ ב-1.5.2007. כלומר לפני שנה וארבעה חודשים. אני לא מתכוונת ללמוד בנובמבר הקרוב אלא בשנה שלאחר מכן, עוד שנה וחודשיים, מה שאומר שכשאתחיל ללמוד - זה יהיה אחריי שנתיים וחצי בבית. אני אהיה רק בת 22, שזה גיל נורמלי ואפילו צעיר להתחיל ללמוד, אבל זה יהיה אחריי שנתיים וחצי שבין שירות לבין לימודים.
יש ויכוח ביני לבין ידידי הטוב אנג'ל. אנג'ל הוא בן 22 וגם הוא לא הולך להתחיל ללמוד בנובמבר הקרוב. אנג'ל טוען שזה בכלל לא משנה כמה זמן אני יושבת בבית לפני שאני מתחילה ללמוד, אלא רק בת כמה אני. אני טוענת שגם למה שעשיתי לפני שהתחלתי ללמוד יש משקל. אנחנו כל הזמן מתווכחים על מצבו של מי יותר טוב: אני אומרת שאין לו מה להלחיץ את עצמו, כי הוא השתחרר רק לפני שמונה חודשים וזה בכלל לא נורא שהוא כבר בן 22 וחצי ועדיין לא מתחיל ללמוד. אנג'ל טוען שאין לי מה להלחיץ את עצמי שאני יושבת כבר שנה וארבעה חודשים בבית ועדיין לא מתחילה ללמוד, כי אם אתחיל ללמוד בעוד שנה - אני אהיה רק בת 22.
יצא לי לדבר על כל העניין עם ידידי פליקס. גם הוא בן 22 וגם הוא עשה שלוש שנים צבא, היה בבית בערך שמונה חודשים ועכשיו הוא מתחיל ללמוד. שאלתי את פליקס אם לפי דעתו אני צריכה להרגיש תחושת החמצה, כי אני בבית כבר שנה וארבעה חודשים ובכל זאת לא מתחילה ללמוד בשנה הקרובה, ואם הוא חושב שאני צודקת או שאנג'ל צודק. פליקס אמר ששנינו צודקים. שלשני הגורמים יש חשיבות.
יחד עם זאת, פליקס אמר לי שהוא חושב שלא בהכרח הייתי צריכה להתחיל ללמוד מוקדם יותר, אלא שהייתי צריכה "לעשות משהו", כהגדרתו. טיול של חצי שנה לחו"ל, או לעבוד המון ולחסוך המון כסף, או דברים בסגנון. פליקס אומר שאם הוא היה בבית כבר שנה וארבעה חודשים - הוא היה חוסך כבר בסביבות ה-100,000 שקל. האמת שאני מאמינה לו. הוא הצליח לחסוך בחצי שנה בערך 40,000 שקל מעבודה באבטחה. כל הכסף הולך לאוניברסיטה ולהוצאות נלוות. הוא לא היחיד מבין חבריי שהצליח לחסוך המון כסף בכמה חודשים.
מבאסת אותי קצת המחשבה שהייתי בשוק העבודה במשך שנה וארבעה חודשים, ולא הצלחתי לחסוך כלום. כל כספי הלך להוצאות שוטפות. זה מבאס כי זה לא ששכרתי דירה במהלך התקופה הזאת וזה לא שהייתי צריכה לשלם שכר דירה, או חשבונות מים, ארנונה וחשמל. איזו סיבה בעולם יש שבחורה שגרה עם ההורים, לא תצליח לחסוך כסף בתקופה כזאת?
האמת שיש לי דווקא הרבה סיבות טובות. כל העבודות שעבדתי בהם לא היו במשרה מלאה. לא הצלחתי למצוא עבודה של שמונה שעות ביום, ולא הצלחתי למצוא עבודה עם שכר מעל לשכר מינימום. העבודה שהייתה הכי קרובה לעבודה במשרה מלאה הייתה עבודה בתור קופאית בסופר. עבדתי שם כל יום שש שעות במשך ארבעה חודשים. הרווחתי בסביבות 2400 שקל בחודש וכל חודש הלך 600 שקל על טסט באופקים (כי זה כלל תשלום אגרה, כסף לטסט עצמו, כסף לשיעור לפני הטסט ונסיעה עד לאופקים). 600 מתוך 2400 זה רבע. המון כסף הלך על הטסטים המזדיינים האלה, שלא עזרו לי בכלום. גם אחר כך, כשחזרתי ללמוד נהיגה בעירי - הייתי צריכה לשלם המון על שיעורי נהיגה. עד עכשיו אני גוררת חובות על שיעורי הנהיגה.
פיטרו אותי מהרבה מקומות עבודה. תמיד לקח לי בסביבות השלושה שבועות למצוא עבודה חדשה, ואז כשמצאתי עבודה חדשה, כל הכסף של החודש הראשון של העבודה החדשה, הלך לכיסוי ההוצאות שהיו לי במהלך שלושת השבועות ללא העבודה. כל העבודות לא היו במשרה מלאה ולא נתנו לי לעבוד בהם כל יום, וגם אם כן - אז לא להרבה שעות.
אני לא כשירה לכל עבודה. יש לי בעיה בכף רגל ולכן כואב לי אימים לעמוד הרבה, ובשל כך אני לא יכולה לעבוד בעבודות שכוללות עמידה מרובה כמו למשל מלצרות, או עבודה בחנות בגדים. יש לי גם ליקוי שגורם לכך שיהיה לי קשה עם פרטים טכניים. בגלל הליקוי העיפו אותי מכל העבודות, אחת אחרי השניה. עיצבן את הבוסים שהיו לי שלוקח לי כל כך הרבה זמן ללמוד את הפרטים הטכניים של העבודה, למרות שבכל הנוגע ליחס ללקוחות - הייתי נפלאה.
האם זה אומר שביזבזתי את שש-עשרה החודשים האחרונים? אני דווקא חושבת שלא. בנוגע לזה שלא הלכתי לטיול - פשוט לא רציתי. לא היה לי עם מי לטייל וגם אם הייתי מוצאת מישהו שיטייל אותי - טיולים אף פעם לא עניינו אותי. נופים זה משהו שאני יכולה לחיות בלעדיו, הליכה מרובה ברגל עושה רע לכפות הרגליים הבעייתיות שלי ואני לא מסוגלת להרדם שלא בתנאים אידיאלים. זה לא פינוק אלא בעיה נורולוגית מאובחנת. אגב, גם אף אחד מהחברים שלי לא הלך לטיול, איתי או בלעדיי.
חוצמזה, איך אני יכולה לטעון שביזבזתי את השנה האחרונה כשרק לפני כמה ימים פירסמתי פוסט, על כמה הרבה השגתי בשנה הזאת? למדתי להכיר את עצמי הרבה יותר טוב, למדתי מה מתאים לי ומה לא, למדתי להלחם על הזכויות שלי בכל התחומים, למדתי להיות פחות תלותית, למדתי להרגיש יותר שקט נפשי אחרי חיים שלמים שבהם היה נורא קל לערער אותי, למדתי להעלות לעצמי את הביטחון העצמי, התבגרתי בלי סוף. הריי בשביל מה אנשים עושים טיול להודו? בשביל למצוא את עצמם. אני הצלחתי למצוא את עצמי גם מבלי לטפס על הרים, להמרח בג'יפה, לעשן סמים ולעשות בשיער שלי רסטות. בנוסף לכל ההישגים שכבר פירטתי, גם הצלחתי למצוא זוגיות בריאה, להתקרב יותר מתמיד למשפחה שלי ולמצוא לעצמי חברה לכל החיים. את כל זה השגתי במהלך השנה האחרונה.
כשחושבים על זה ככה, אז הפספוס היחיד הוא שלא הצלחתי לחסוך כסף. אז מה? לי באמת היה הרבה יותר קשה מלחברים שלי למצוא עבודה טובה ומכניסה, כי אני הרבה יותר מוגבלת מהם מבחינת אופציות. אז מה? למה תמיד אני חייבת להשוות את עצמי לאחרים? חוצמזה, עדיין לא מאוחר. אני ניגשת לפסיכומטרי בסוף דצמבר ורוצה להתחיל ללמוד בנובמבר הבא. זה אומר שתהיה לי יותר מחצי שנה כדיי לעבוד בעבודה במשרה מלאה ולחסוך כסף.
אני גאה לומר שלמרות כל הבלאגן שהיה לי מבחינת עבודות בשנה האחרונה - אף פעם לא הרשיתי לעצמי להכנס למינוס ואם זה בכל זאת קרה, עשיתי ככל יכולתי כדיי לצמצם הוצאות. אני אומנם דיי בזבזנית, אבל אני יודעת לעצור את עצמי כשהכסף מתחיל להגמר. מה אתם רוצים ממני? עבדתי במוקד במשך חמישה חודשים וחצי בשביל בסביבות 100 שקל ליום. תראו לי אנשים שיכולים לחסוך הרבה כסף מבערך מאה שקל ביום.
ודבר נוסף: זה בעצם לא נכון שכל החברים שלי סיימו תיכון, היו בצבא שלוש שנים וכמה חודשים אחר כך התחילו ללמוד. כשמתחילים לחשוב על כל החברים שלי אחד-אחד, מוצאים המון סדקים בתיאוריה שזה מה שכולם עשו: ל אומנם עכשיו סטודנט בן 20 אבל הוא עתודאי. אחריי שיסיים עם התואר צפויות לו עוד שש שנים בצבא. נוש אומנם סטודנט בן 22 אבל הוא חתם קבע. אחריי שלוש שנים בצבא, צפויות לו עוד שלוש שנים בצבא, אז הוא התחיל ללמוד לפני שנה באוניברסיטה הפתוחה. בוריס אומנם עומד להיות סטודנט בן 22 וחצי, אבל הוא סיים יב רק בן 17 וחצי ועברו כבר חמש שנים מאז. הוא פשוט הצליח להאריך לעצמו את השירות הצבאי, כשהצליח להכנס בלי סוף לכלא. הנה מצאתי כבר שלוש דוגמאות לאנשים שלא הלכו במסלול הזה. בנוסף, יש גם את אנג'ל, שכאמור, עשה שלוש שנים צבא והוא בבית כבר שמונה חודשים ולא מתכוון להתחיל ללמוד בנובמבר הקרוב. שמעתי שגם פינקי, מישהי שהייתה פעם חברה שלי, לא מתחילה ללמוד בנובמבר הקרוב, והיא השתחררה כבר לפני שנה ושמונה חודשים! שוקו כן הלך במסלול של שלוש שנים צבא וכמה חודשים אח"כ אוניברסיטה, גם פליקס הלך במסלול הזה וגם יויו עומד לעשות את זה, אבל יש לו עוד חצי שנה בצבא, אז הוא מן הסתם לא מתחיל בנובמבר הקרוב, אלא בזה שאחריו. זה אומר שיש אנשים כאלה אבל בהחלט לא כולם.
זה די אירוני שדברים כאלה מטרידים אותי בזמן שהחבר שלי הוא אדם בן 28 (כן, הוא בן 28. לא בן 26 כמו שחשבתי בטעות), שעדיין גר עם ההורים, שלא חסך כסף בשום צורה ושאין לו תואר. מה שמשגע בזה הוא שלבובי יש המון יכולות. אילו הוא היה היה בנאדם בלי יכולות או עם יכולות מוגבלות - אולי היה אפשר לומר ניחא, אבל בובי הוא חכם מאד ובעל יכולות גבוהות מאד. אם הוא רק היה רוצה ורק היה מחליט - הוא היה יכול להשיג תואר וקריירה מדהימה. הוא זה שבחר לעבוד שלוש פעמים בשבוע לחמש שעות בשביל שכר מינימום. הוא זה שבחר להפסיק עם לימודי התואר, שלמד פעם, באמצע. הנה הוכחה לכמה שהוא חכם ומוכשר: בתיכון הוא למד בתיכון מקצועי גרוע ולכן לא יצא עם תעודת בגרות. אחרי כמה שנים הוא החליט שהוא כן רוצה תעודת בגרות. בלי קורס ובלי שום עזרה, הוא למד לבד לגמרי במשך שנה והוציא תעודת בגרות מדהימה עם מעל ל35 יחידות כשכל הציונים מעל 90. הממוצע שלו הוא כמעט 12. כמה שנים אחר כך הוא החליט לנסות את מזלו בלחיות בארה"ב ונסע לשם לשנתיים וחצי והצליח יפה. כמה שנים אחר כך הוא החליט ללמוד באוניברסיטה והתחיל ללמוד מדעי המדינה. הוא למד שם שנה וחצי והצליח יפה, אבל אז נמאס לו והוא פרש. בשנה וחצי האחרונות הוא עובד בטלמרקטינג 15 שעות בשבוע. מרוויח בסביבות ה-1000 שקל בחודש וזה מספיק לו בהחלט. הכסף מספיק לו כמובן רק להוצאות שוטפות וכל חודש נשארים לו בחשבון כמה שקלים בודדים, כשהוא מפקיד את המשכורת הבאה. הוא מעולם לא היה במינוס.
עם כל כמה שלמדתי לקבל ולכבד את דרך החיים של בובי, אני ממש לא רוצה אותה בשביל עצמי. אני כן רוצה שיהיה לי תואר, כן רוצה לצאת מהבית הרבה לפני גיל 28 וכן רוצה שיהיה לי כסף וקריירה. תתבעו אותי שגם הישגים חיצוניים כאלה מעסיקים אותי. חוצמזה, אני רוצה תואר לא רק בשביל לעבוד בעבודה שתכניס לי יותר כסף (למרות שגם זו מטרה לגמרי בסדר), אלא גם שבלימודים יש ערך מוסף. אני רוצה להעשיר את עצמי.
מטריד אותי שללמוד באוניברסיטה זה עסק יקר בטירוף. מימי הצליחה לחסוך 20,000 שקל. היא אמרה לי שהכסף הזה יספיק לה אולי לשלם על הלימודים עצמם, אבל היא הרי צריכה לשלם גם על מעונות, על ספרים, על אוכל ועל עוד אלף ואחת הוצאות נלוות, כולל זה שהיא טוענת שהיא חייבת לקנות לפ-טופ. לי, לעומת זאת, מעולם לא היה בחשבון יותר מ3000 שקל וגם זה רק פעם אחת או פעמיים. כבר ציינתי בפוסט הזה למה לא הצלחתי לחסוך כסף. אני מקווה שאני כן אצליח לחסוך, אחריי שאסיים עם הקורס פסיכומטרי ולפני שאתחיל ללמוד. אני מאמינה שיהיה בסדר. אבא שלי עובד באוניברסיטה, אז אם אלמד באחת השלוחות של האוניברסיטה הספציפית הזאת, אקבל מלגה גדולה. הבעיתיות היא שאולי אלך ללמוד במכללה, מה שעולה הרבה יותר. טוב, יהיה בסדר. אני בטוחה שאסתדר איכשהו עם הכסף. מקסימום, אני לא אתחיל ללמוד עוד שנה אלא עוד שנתיים, אבל סביר להניח שאמצא דרכים אחרות. יש כל מני סוגי מלגות. אחותי למשל קיבלה, בנוסף על ההנחה המשמעותית של בת עובד, גם מלגה על זה שאנחנו ממוצא פרסי. דיי משעשע שיש מלגות לפרסים בגלל הסטרואיפ שנאמר עליהם, אבל תחשבו על זה שיש מלגות גם למרוקאים ולעוד עדות רבות.
אני דואגת יותר מדי, לדברים שאין בכוחי כרגע לשנות. אני לא יכולה לשנות את זה שלא הצלחתי לחסוך כסף בשנה האחרונה. אני כן יכולה להחליט שאחריי שאסיים עם הפסיכומטרי - אני אעשה כמיטב יכולתי לחסוך כסף. ואם כבר מזכירים דאגה לחינם ופסיכומטרי - יש עוד משהו שמטריד אותי.
הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שלא מזמן עשיתי אבחון חדש, על מנת לקבל הקלות בפסיכומטרי. האבחון מכיתה ז כבר לא תופס. בכל מקרה, עשיתי את האבחון ועכשיו אני צריכה לשלוח אותו למרכז הארצי לבחינות. קיבלתי מהמרכז הארצי לבחינות, שאלון שאני צריכה למלא. בין השאר, היה כתוב שם שהבחינה עם ההתאמות, לא תתנהל בהכרח באותו תאריך שבו תתקים הבחינה הפסיכומטרית הרגילה. יכול להיות שזה יהיה באותו יום, אבל ייתכן גם שזה יהיה כמה שבועות לפני או כמה שבועות אחריי. זה מיד התחיל להטריד אותי. אני הריי מתחילה קורס פסיכומטרי ב-26.9 שיימשך שלושה חודשים, על מנת לגשת לפסיכומטרי ב-28.12. השבועיים האחרונים, שלפני הבחינה, הם שבועיים של מרתון בו כל יום מתקיימת פגישה של הקורס. אם אני אגש לפסיכומטרי כמה שבועות לפני המועד הרגיל - אני אפספס את השבועיים האלה, ואם אני אגש לפסיכומטרי כמה שבועות אחריי המועד הרגיל - זה יהיה אחריי כמה שבועות בלי קורס. הכי בעולם אין טעם לדאוג לזה עכשיו, כי אני הרי עוד בכלל לא יודעת אם אקבל הקלות, וגם אם כן, אני עדיין בכלל לא יודעת אם באיזה מועד תהיה הבחינה המותאמת. וגם אם אדע זה לא משהו שיש בכוחי לשנות. מה הטעם להטריד את עצמי בזה? אני צריכה ללמוד להרגע.
הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שהתפטרתי לפני שבועיים וחצי. אנג'ל שאל אותי היום, אם אני לא מתחרפנת מלהיות בלי מסגרת. פתאום שמתי לב שלא. אני לא מתחרפנת. אחרי כל הפעמים שפיטרו אותי - תמיד כן הייתי מתחרפנת מהישיבה בבית, עד שהייתי מוצאת עבודה אחרת, אבל הפעם מצב שונה.
תחשבו על זה שהתפטרתי יומיים לפני שנסעתי לטורקיה. חזרתי מטורקיה ביום חמישי בבוקר, לפני שבוע. יצא לי להפגש הרבה עם החברים שלי ולעשות הרבה סידורים. גם הייתי חולה במשך כמה ימים, מה שבכל מקרה גרם לזה שלא אוכל לצאת מהמיטה במשך יומיים. חוצמזה, אני לא מרגישה שזו תקופת חוסר וודאות. בכל הפעמים שפיטרו אותי, לא היה לי מושג מתי אמצא עבודה חדשה, ולכן לא ידעתי לתכנן תוכניות, כי לא ידעתי אם חוסר-המעש יסתיים בעוד יומיים, בעוד שבועיים או בעוד חודשיים. לעומת זאת, הפעם אני יודעת מתי חוסר המעש ייגמר. ב-26.9, כלומר בעוד פחות מחודש, מתחיל הקורס פסיכומטרי. זה קורס של שלוש פעמים בשבוע, כל פעם ליותר מחמש שעות, שיימשך במשך שלושה חודשים. אני יודעת שאקדיש אז גם את כל הזמן שלי בבית ללמידה. חוצמזה, גם עכשיו אני קצת לומדת בבית פה ושם.
ודבר נוסף: התפטרתי מהעבודה אחריי חמישה חודשים וחצי. זה מאד מתיש וגורם שחיקה, לעבוד במשך חמישה חודשים וחצי מדי יום ביומו בטלמרקטינג. יש סיבה שרוב האנשים לא עובדים בטלמרקטינג כל יום. אחריי חמישה חודשים וחצי כאלה - בהחלט הרגשתי שאני צריכה קצת מנוחה.
אני מתכוונת למצוא עבודה של פעם או פעמיים בשבוע, אבל ממש לא היסטרית למצוא אותה. דווקא דיי מתאים לי לקחת הפסקה מהמירוץ ולנוח כמה שבועות. אני לא מבזבזת הרבה כסף, כי הפסקתי ללכת לבתי קפה ופאבים ואני יותר נוטה לבלות בבתים של חברים שלי, או בפארקים בחברת החברים שלי. זה נחמד כי יש מזג אוויר נעים בערבים.
אם לא אפרסם פוסט עד יום שני - אני מאחלת מעכשיו לכל תלמידי ביה"ס, חזרה נעימה ללימודים ושנת לימודים 100ממת.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
