היי לכל הקוראים וחג שמח למי שקורא את הפוסט בזמן החג,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע מה היחס שלי לראש השנה ומה היה בתכנון. ערב החג היה בערך כפי שציפיתי. כלומר לא כיף. לא יעזור בית דין, אני לעולם לא ארגיש בנוח ליד אחי. גם לפני הארוחה וגם במהלך הארוחה עצביי היו מרוטים. חוששת לא למצוא חן בעיניי ההורים של ארוסתו של אחי, וכמו בכל פעם שאני רואה את אחי וארוסתו - מרגישה קטנה ומטומטמת.

רק בסיומה של הארוחה פתאום קלטתי משהו. אחי לא דיבר לא יפה רק אליי. הוא דיבר לא יפה לכולם. זה פשוט סגנון הדיבור שלו. כשאחותי הקטנה קפצה עליו לחיבוק וכרכה לא רק ידיה סביבו, אלא גם את רגליה, הוא קרא לה בצחוק "בהמה." מילה שאין לי ספק שאחותי הגדולה לא הייתה משתמשת בה, אם הייתה באותה סיטואציה. כשהחברה שלו ניסתה לסדר לו קצת את השיער, הוא אמר לה מול כולם "מה את מפגרת?" הוא גם לא חשש לסתור כמעט כל משפט שיצא מפי או מפי אחותי הגדולה או מפי אימא שלי.

עוד משהו שתרם לכך שעצביי היו מרוטים, הוא שידעתי שיש בעייתיות בשעות של הארוחה ביום המחרת. לפני שביקשתי מבובי שיבוא לארוחה שביום אחריי ערב החג - בובי כבר הבטיח למישהי על כיסא גלגלים מהשכונה שלו שיחזיר אותה מבית הכנסת באחת וייקח אותה לביתה. ידעתי שהוא יסיים עם זה רק בסביבות שתיים, מה שאומר שיוכל להיות בביתי רק בשלוש. אימא שלי אמרה שהיא רוצה שנאכל באחת עשרה. אחותי הגדולה המקסימה אמרה שאין לה בעיה לקחת את בובי למחרת ב11 לביתנו ולהחזיר אותו ב13:00 לביתו. אפילו לא הייתה לה בעיה אחר כך שוב לקחת אותו שוב אלינו בשתיים. איזו מתוקה.

הבעייתיות הייתה שבובי לא היה זמין. הפלאפון שלו נכבה לעיתים קרובות, כי הוא לא טורח להטעין אותו. לא יכולתי להתקשר לביתו של בובי, כי הרי אימא שלו דתיה. אני שונאת מצבים של חוסר וודאות. רציתי שדברים ייסגרו לגביי יום המחרת (כלומר היום שבו אני כותבת את הפוסט הזה) ולכן התקשרתי שוב ושוב באובססיביות לפלאפון של בובי. כששוב ושוב הגעתי למענה קולי - התקשרתי כמו מטומטמת לבית שלו. אחותו ענתה לי וביקשתי את בובי. היא אמרה לי שעכשיו ערב חג וניתקה לי בפרצוף. איזה מזל שהיא לא יודעת מי אני. איזה מזל שלא הזדהיתי בשמי. איזה מזל שהיא לא מכירה את הקול שלי, כי מעולם לא נפגשנו ומעולם לא דיברנו. אני יודעת שזה שהתקשרתי אליו לבית בערב חג זו השלכה ישירה של הליקוי שלי. אני אימפולסיבית בטירוף. אני כל כך שונאת שהאימפולסיביות משתלטת עליי לפעמים.

בכל מקרה, משהו שקלטתי אחר כך הוא שיש הרבה אפשריות: או שבובי באמת יבוא בשלוש לקינוח, או שבאמת אחותי תיקח אותו באחת עשרה והוא יחזור לבד לביתו, או שהוא יבוא לבד ואחותו תיקח אותו בחזררה. יהיה בסדר. פתאום גם קלטתי שאני לא אמורה להרגיש לא בנוח לגביי ההורים של ארוסתו של אחי. הם אלה שאורחים. לא אני. אני גם לא צריכה להרגיש לא בנוח במחיצת אחי. הוא איש גס. לא אני. התובנות האלה לא סייעו לי להירגע עד הסוף. לקחתי שתי רגיעון. מזל שזה ממרכיבים טבעיים.

בכל מקרה, אחריי הארוחה ישבנו כולנו קצת במרפסת ודיברנו ואכלנו קינוח. לא ידעתי איך להתנהג. כשאחי אמר דברים מצחיקים - הוא הצליח להצחיק את כולם. כשאני ניסיתי להצחיק - דבריי התקבלו בדממה רועמת.

יותר מאוחר הצלחתי לתפוס את בובי ואמרתי לו על האפשרויות. סיכמנו שהוא יבוא בשלוש, אחריי שיסיים עם האישה הנכה. כשנכנסתי למיטה, לא הצלחתי להירדם. מחשבות על הליקוי שלי השתלטו עליי.

אני יודעת שהסיבה העיקרית לכך שאני מרגישה קטנה ומטומטמת ליד אחי, היא הליקוי שלי. רוב היום אני מרגישה מטומטמת במילא, ולהיות במחיצתו מגביר את זה עשרת מונים.

תארו לעצמכם שכל דבר שרוב האנשים נולדו איתו ורואים אותם כמובן מאליו ומעולם לא הקדישו לו שנייה מחשבה - זה משהו שאני צריכה ללמד את עצמי וזה משהו שעולה לי בדמים. אלף ואחת פעולות בסיסיות. אני יכולה ללמוד. אני לא אומרת שלא. אבל זה מאד קשה לחשוב 458347840 לפני כל פעולה, או לפני כל מילה. זה מאד קשה כשכלום לא בא בטבעיות. התחלתי לרחם על עצמי. אפילו התחלתי לבכות. זה סתם היה דאון. זה קורה לפעמים, במיוחד אחרי המתח שבו הייתי נתונה בימים האחרונים, בגלל בואו של אחי.

למחרת (כלומר היום), הארוחה הייתה בסוף באחת וחצי ולא ב-11. ניחשתי שזה לא יהיה כל כך מוקדם. אחותי והחבר שלה באו וכולנו התיישבנו לשולחן. הפעם האווירה הייתה יותר קלילה מיום האתמול, כי ההורים של ארוסתו של אחי הרגישו יותר בנוח לדבר יותר, וכי אני והאחיות שלי צחקנו על כל מני דברים. סיימנו לאכול בערך בשתיים וחצי ואילו בשלוש בובי בא. ישבנו כולנו ביחד בסלון ושתינו תה ואכלנו עוגה. הייתי לחוצה בשביל בובי. רציתי שהוא ירגיש בנוח. כנראה שזו הייתה טעות מצידי, אבל נתתי לו כל כמה דקות נשיקה בלחי וליטפתי אותו קצת.

ההורים של ארוסתו של אחי הלכו מהר מאד. פחות משעה אחרי שבובי הגיע. הייתה להם נסיעה ארוכה הביתה. גם לאחי ולארוסתו הייתה, אז גם הם הלכו. אני ובובי היינו קצת עם אחותי והחבר שלה ואז ירדנו לקומה שלי. לא יאומן שבשביל המפגש הקצר הזה בזבזתי כל כך הרבה אנרגיות וכוחות נפשיים.

לי ולבובי היה כיף ביחד. ישבנו מול המחשב, דיברנו, צחקנו, הזדיינו בשלל תנוחות. שמחתי להיות במחיצתו. אחריי בערך שעתיים הוא הלך, כי היה צריך לעשות קידוש בבית שלו. אז זהו. זה היה החג שלי. חוץ מהחלק שבו הייתי עם בובי והחלק שבו קצת צחקתי עם האחיות שלי בארוחה - לא נהניתי בחג הזה טוב שעבר. לעזאזל עם אחי. אני חייבת להפסיק להיות כל כך מושפעת ממנו.

אגב, בשלב מסוים כשהייתי עם בובי בקומה שלי, אימא שלי קראה לי לרגע. היא קראה לי כדי לנזוף בי על כך שנתתי לבובי הרבה נשיקות על הלחי, כשהיינו עם כולם. ציפיתי לזה מראש. עוד לא הייתה התכנסות אחת איי פעם, שאחריה אימא שלי לא נזפה בי על משהו. אמרתי לה שאני בת 21 ושההתנהגות שלי מייצגת אותי ולא אותה ושאני אתנהג איך שאני רוצה, אבל בתוך תוכי הרגשתי שהיא כנראה צודקת בקטע הספציפי הזה. כנראה באמת פישלתי. נמאס לי לפשל. הלוואי והייתי יודעת לקרוא סיטואציות בצורה טובה יותר. כוס אימא של הnvld הזה. כל כך רציתי שייראו אותי עם בובי, כדיי שיראו שגם לי יש חבר ולא רק לאחי ולאחותי. בסוף הצלחתי רק להביך את כולם.

מי שקרא את הפוסט הזה - יודע שמצאתי עבודה בשבוע שעבר והתחלתי לעבוד בחנות, שנמצאת בצד השני של העיר מביתי. עשיתי עד עכשיו שתי משמרות. באחת הפעמים, לקח לי להגיע שעה וארבעים דקות. שעה וארבעים דקות בשביל חמש שעות בעשרים שקל לשעה! זה ממש לא שווה את זה בשביל ה-100 שקל האלה. עם זאת, אני יודעת שזה מקרה חד פעמי ושבדרך כלל זה ייקח לי בסביבות השעה.

בכל זאת אני מתלבטת אם להמשיך לעבוד שם או להתפטר מהעבודה. ביום שישי האחרון התחלתי קורס פסיכומטרי. אני חושבת שהפסיכומטרי זה משהו שאוכל לעמוד בו, אבל רק אם אלמד איזה ארבע שעות בכל יום. אני חייבת להצליח ולקבל ציון גבוה. חייבת. אני לא יכולה להרשות לעצמי, משום בחינה שהיא, לעשות פסיכומטרי שוב.

הקורס אמור להיות שלוש פעמים בשבוע במשך שלושה חודשים, אבל בכל החודש הראשון יש רק פעמיים בשבוע, בגלל החגים. הגעתי למסקנה שאני אוכל להמשיך לעבוד רק בזמן שיש לי את הקורס פעמיים בשבוע. אני גם רוצה שישלמו עליי ביטוח לאומי גם על אוקטובר, וגם על נובמבר, אז התכנון היה להתפטר ב2.11

אני שוקלת לשנות את התכנון ולהתפטר כבר עכשיו. פתאום קלטתי שבמהלך החודש הקרוב אני אוכל לעבוד רק בסביבות שלוש פעמים בשבוע. כאמור, אני מקבלת בערך 100 שקל למשמרת. זה אומר שאני ארוויח רק בסביבות ה-800, אולי אלף עם החזרי נסיעות.

אני שואלת את עצמי אם באמת שווה לעבוד, בשביל האלף שקל האלה. הרי כל דקה שבה אני עובדת – זו דקה שבה לא מתאפשר לי ללמוד. קחו בחשבון שלא מדובר רק בחמש שעות של העבודה, אלא גם בלפחות שעה הלוך, לפחות שעה חזור ועוד חצי שעה להתארגנות לפני שאני יוצאת מהבית.

משמרת מתחילה בשלוש. אם אני רוצה להיות שם בשלוש – אני צריכה לצאת מהבית ברבע לשתיים. אם אני צריכה לצאת מהבית ברבע לשתיים – אני צריכה להתחיל להתארגן בשתיים. אם אני רוצה ללמוד ארבע שעות – זה אומר שאני צריכה ללמוד ברצף מעשר בבוקר, מה שאני יודעת שלא אפשרי. אני לא מסוגלת ללמוד ארבע שעות ברציפות. אז אולי להתחיל בשמונה? לא נראה לי שאני אעמוד בזה.

חוצמזה, העובדות בחנות הזאת הן פרחות מטומטמות שלא אהבתי את היחס שלהן אליי ולא אהבתי את היחס שלהן ללקוחות והמנהלת של החנות היא לא מקצועית. דוגמא לחוסר המקצועיות שלה: היא לא קובעת סידור עבודה מראש כמו שצריך, אלא כל הזמן מזעיקה את העובדות בsmsים. לא נראה לי מתאים כל הקטע הזה.

חוצמזה, מצבי הכלכלי טוב משחשבתי. אני חישבתי ש-10 לחודש הקרוב, יישארו לי בחשבון רק בסביבות ה-200 שקל, אחרי שירדו כל הגיהוצים. פתאום קלטתי שבנוסף ל200 האלה, יתווספו לו עוד 200 מהחנות, כי עבדתי בה החודש שתי משמרות, ויתווספו לי גם בין 400 ל500 שקל מהסופר. זה אומר שיהיה לי בחשבון בסביבות ה800. לא רע.

הקטע עם הסופר הוא כזה: עד לפני שנה הייתי קופאית. פיטרו אותי לפני בדיוק שנה, אחרי ארבעה חודשי עבודה. יש חוק במדינה שעל כל חודש עבודה – מגיע לי יום חופשה אחד בתשלום. מעולם לא קיבלתי את הכסף הזה. כשהתחלתי לעבוד שם, הייתי חדשה בשוק העבודה כי זו הייתה העבודה הראשונה שלי, אחריי שסיימתי שירות לאומי. חשבתי שהם פשוט מוסיפים לי אוטומטית עוד שש שעות של משמרת בכל חודש. רק חודשים אחרי שפיטרו אותי מהסופר – גיליתי שזה לא נכון. חשבתי שמאוחר מדי, אבל לפני כמה ימים אימא שלי אמרה לי שחוק ההתיישנות הוא שבע שנים, ואם לא עברו שבע שנים – אני יכולה לדרוש את הכסף הזה. התקשרתי לחברת כוח האדם והסברתי להם את הסיפור. הם אמרו שיחזרו אלי עם תשובה ולא חזרו. במשך כמה ימים התקשרתי בכל יום לקרצץ, עד שבדקו את העניין והבטיחו שיכניסו לי את הכסף ב-10 לחודש הקרוב. זאת שדיברה איתי לא ידעה להגיד לי במה מדובר, אבל אני חישבתי לבד שמדובר בבין 400 ל500. הרי על משמרת בסופר קיבלתי 120 שקל ומדובר על ארבעה ימיי חופשה בתשלום.

היי לכל קוראיי ללא יוצא מן הכלל,

האמת היא שהתלבטתי המון לפני כתיבת הפוסט הזה. רציתי לכתוב על דברים שקשורים לראש השנה, אבל רציתי גם לכתוב על דברים שלא קשורים, כמו למשל ההתאמות שאני עומדת לקבל בבחינת הפסיכומטרי, כמו למשל קורס הפסיכומטרי שהתחלתי, כמו למשל ההתלבטויות שלי אם להמשיך בעבודה שהתחלתי לעבוד בה, כמו למשל היחס שלי לחברים שלי ועוד כל נושאים כאלה.

העניין הוא שהנושא החם הוא "שנה טובה ישראבלוג!"  ולכן רק פוסטים שקשורים אך ורק לראש השנה יתקבלו. אני יודעת שלא מקבלים פוסטים שעוסקים בעוד נושאים. נראה לי חבל לכתוב פוסט שקשור לראש השנה, ואז שלא יקבלו אותו לנושא החם. לפיכך, מצאתי פיתרון: אני אכתוב בפוסט הזה רק על דברים שקשורים לראש השנה, ואז אכתוב פוסט נוסף בעוד כמה ימים שקשור לנושאים האחרים. זה אומנם יצא קצת צפוף מפני שביום שישי הבלוג שלי חוגג שנתיים ואני מתכננת לכתוב פוסט בלוגולדת, אבל לא נורא. אני בטוחה שהעולם יתמודד עם זה שאני אכתוב שלושה פוסטים בשבוע.

בכל שנה אני חוגגת את ראש השנה עם המשפחה המורחבת שלי מצד אימא. אני מאד אוהבת את זה. יש לאימא שלי חמש אחיות ואח, כל אחד מהם מצחיק יותר מהשני. אני אוהבת את ההרגשה הזאת של להיות מוקפת במשפחה גדולה, אוהבת את הצחוקים, אוהבת לראות עד כמה כל בני הדודים הקטנים גדלו, אוהבת את זה שכל אחד מהדודים מביא סיר, אחד יותר טעים מהשני, אוהבת את האווירה.

לעומת זאת, השנה אנחנו לא הולכים לחגוג עם המשפחה המורחבת. ערב ראש השנה הולך להיות רק עם המשפחה המצומצמת כלומר אימא שלי, אבא שלי, האחיות הקטנות התאומות שלי, אחותי הגדולה ומסתבר שגם אחי הגדול וארוסתו באים, ביחד עם ההורים של ארוסתו. אחי הציע לחברה שלו נישואים לפני כמה חודשים (באמת הגיע הזמן אחרי יותר משבע שנים שהם ביחד. הילד שלהם כבר יכל לסיים כיתה א ), ולכן רוצים לעשות מפגש בין שתי המשפחות. גם יצא במקרה שכל הדודות שלי חוגגות את ראש השנה הזה, עם המשפחה של הבעלים שלהם.

הקטע הזה ביאס אותי בטירוף. אני אומנם מאד קרובה לכל האחיות שלי, אבל היחסים ביני לבין אחי הגדול על הפנים. בעצם זה לא נכון. היחסים שלנו פשוט לא קיימים. אנחנו לא יודעים כלום אחד על השניה. אני שונאת להיות במחיצתו. בכל פעם שאני נמצאת לידו או ליד החברה שלו - אני מרגישה קטנה ומטומטמת.   

המחשבה על ראש השנה הזה מבאסת אותי כבר כמה שבועות. כאמור, אני שונאת להיות במחיצת אחי וחברתו. גם אין לי שום חשק לפגוש את ההורים שלה בערב ראש השנה. ראיתי אותם רק פעם אחת בחיים וגם זה לפני ארבע שנים. לא בא לי לחגוג את החג עם זרים.

החג הזה גם עורר לי זכרונות על סבתא שלי. היא נפטרה לפני שנה, באוגוסט. מאד אהבתי את סבתא שלי ואני עדיין מאד אוהבת אותה. במשך הרבה שנים עשינו אצלה כל ראש שנה, עד שחלתה לפני כמה שנים. העברנו את המסורת לכך שעשו תורנות בין כל ילדיה של סבתא שלי, כלומר בין אימא שלי, אחיה ואחיותיה. ראש השנה הקודם היה ראש השנה הראשון שחגגנו בלעדיה. מוזר לי לעשות ראש שנה, מבלי שהיא תהיה שם, תבשל אוכל מדהים ותחייך את החיוך האוהב שלה.

עם המשפחה של אבא שלי מעולם לא חגגתי ראש השנה. יש לאבא שלי אחים בני שבעים פלוס עם נינים. האחים של אבא שלי הספיקו להוליד ילדים - לפני שאבא שלי הספיק להוולד. הוא נולד דוד. היום הדודים שלי הם כאמור בני שבעים פלוס ולכן מן הסתם הם עושים את החגים עם הילדים והנינים שלהם ולא עם אחיהם.

מסתבר שביום שלישי הקרוב, בחג עצמו, ההורים שלי הולכים לעשות על-האש. גם החבר של אחותי עומד לבוא. מאד רציתי שגם בובי יבוא. חשבתי על זה שלאחיות התאומות שלי יש אחת את השניה, להורים שלי יש אחת את השניה, לאחותי יש את החבר שלה, לאחי יש את ארוסתו, להורים של ארוסתו יש אחת את השניה, ורק אני תקועה שם בדד עם חמש זוגות. לא כיף להיות גלגל חמישי, חמש פעמים.

חוצמזה, רציתי להזמין את בובי, כהוכחה לכך שאנחנו באמת רציניים. נמאס לי ויצא לי מכל החורים, שאימא שלי רואה בקשר שלי עם בובי, דבר שאו-טו-טו יסתיים. הגיע הזמן שהיא תקבל אותו. כבר כמה וכמה פעמים ביקשתי להזמין אותו לארוחות שישי והיא לא הסכימה.

תראו, אחי והחברה שלו מאורסים. אחותי והחבר שלה גרים ביחד. אני מבינה שאנחנו לא באותו מקום כמותם. האמת שאני גם לא רוצה אף פעם להתחתן עם בובי, אבל גם אם לא היו לנו הבעיות שיש לנו בקשר, לא הייתי רוצה לגור ולא הייתי רוצה להתארס עם אף אחד כשאני בגיל 21.

היה חתיכת סיפור עם זה. כשהזמנתי את בובי היום - הוא פסל את הרעיון על הסף. פחות עיצבן אותי שהוא סירב, ויותר עיצבן אותי שהוא אפילו לא שקל את זה לפני שסירב. זה היה חשוב לי. חשבתי שמן הראוי יקדיש לכך מחשבה לפני שהוא מחליט לא להסכים, למשהו שמאד חשוב לי. אמרתי לו את זה. משהו שאני מאד אוהבת ביחסים שלי עם בובי, הוא שאני לא חוששת לדבר איתו על מה שמפריע לי. בובי הקשיב ושאל למה זה חשוב לי. ניסיתי להסביר. הוא לא קיבל את טענותיי. בסופו של דבר אמרתי לו:"מה זה משנה למה זה חשוב לי? זה חשוב לי וזהו." בובי אמר שהוא ישקול את זה.

יותר מאוחר כשנפגשנו - הוא אמר שחשב על זה והחליט שיבוא, אם השעות יסתדרו. הוא הבטיח לאיזו אחת על כיסא גלגלים מהשכונה שלו שייקח אותה לבית כנסת באחת ויחזיר אותה בשתיים. הוא אמר שאם הארוחה תהיה בשעה יותר מאוחרת - הוא יוכל לבוא. מאד שמחתי.

בובי אמר לי:"קטנטונת מאד חשובה לי, וזה חשוב לקטנטונת ולכן מה שחשוב לקטנטונת - חשוב לי." מאד שמחתי לשמוע את זה. גם כי אני אוהבת את זה שהוא קורא לי קטנטונת וגם כי הנה קיבלתי הוכחה שהוא כן מסוגל להקריב למען היחסים שלנו והוא כן מסוגל להזיז את התחת שלו.

בכלל, אני מנסה שזה לא יטריד אותי יותר מדי, זה שבובי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני יודעת שאני הדבר שהכי חשוב לו בכל העולם כולו, אני יודעת שהוא לא יכול להיות בלעדיי, אני יודעת שהקשר הזה הכי משמעותי בעולם בשבילו ואני יודעת שהוא הכי מכבד אותי בעולם והכי מעריך אותי בעולם. אני גם יודעת שהוא חושב שהכי מיוחדת בכל העולם כולו והכי מקסימה בכל העולם כולו. בסדר. אז הוא לא אמר "אני אוהב אותך." העיקר שהוא מתנהג כך. מתנהג אליי בחום ורוך.

רבתי גם עם אימא שלי בקשר לבובי ולראש השנה. כששאלתי אותה לפני כמה ימים אם אני יכולה להזמין אותו, היא עשתה פרצופים אבל הסכימה. היום, כשאמרתי לה שהוא יבוא, היא ענתה לי בלעג: "ממש מעניין אותי" ואז התחילה לרדת עליו. זה ממש עיצבן אותי. אני אוהבת את בובי. הקשר בננו נמשך כבר יותר מחצי שנה. הגיע הזמן שהיא תלמד לקבל אותו.

אני מנסה לדמיין לעצמי איך ייראה ערב החג. אורז, עוף, תפוחי אדמה בתנור - אלה בוודאי המאכלים שנאכל. אימא שלי תמיד מכינה את זה וזה תמיד טעים. אבא שלי בטח יכין אלף סוגי סלטים. מן הסתם יהיה שם ראש של דג, רימון וכל שאר המאכלים שצריך בשביל הברכות.

אני מתכוונת ללבוש את השמלה שלבשתי בחודש שעבר ליומולדת שלי. השמנתי מאז אבל אני לא רוצה לוותר על ללבוש את השמלה, כי אני אוהבת את השמלה הזאת. אחותי הגדולה בטח תבוא בלבוש שאנטי-בנטי כהרגלה. ארוסתו של אחי בטח תלבש משהו שיחמיא לה בטירוף, כהרגלה בקודש. אחי בטח ייראה כמו איש מערות, כמו תמיד. הגבר המוזנח ביותר בכל העולם כולו. אחת האחיות הקטנות שלי בטח תלבש חולצת טריקו מוכתמת (כי זה כל מה שהיא לובשת) ואחותה התאומה בוודאי תדפוק הופעה עם איפור, בגדי מעצבים ותכשיטים. לא יאומן כמה שהן שונות.

בטח נשיר שירים ונברך את כל הברכות. בטח נדבר הרבה על החתונה של אחי ושל ארוסתו. בטח נלמד להכיר טוב יותר את ההורים של ארוסתו.

אין לי צל של ספק שאחרי הארוחה אימא שלי תכעס עליי. היא תמיד כועסת עליי אחריי כינוסים. טוענת שאני מדברת על דברים אישיים מדי וכאלה. היא בטח תטען גם שהתנהגתי בחוסר נימוס. יש לה כל מני כללים מטופשים, כמו למשל שקודם צריך להגיש אוכל לאורחים ורק אחר כך לבני המשפחה.

אני מנסה לדמיין לעצמי את היום שאחריי, יום החג. אני מקווה שלא יירד גשם כי אבא שלי רוצה לעשות על האש במרפסת. אני גם מקווה שלא יירד גשם, כי בובי מתנייד אך ורק על אופניים והוא לא יוכל לבוא אם יירד עליו גשם בזמן הרכיבה. אני מקווה שהעזרה של בובי לשכנה שלו תסתדר עם השעות של הארוחה.

מעניין איך כולם יגיבו לבובי. אחי מעולם לא ראה אותי עם בחור. מעניין מה הוא יגיד כשיראה שהבחור הזה הוא כמעט בגילו, ויותר מבוגר מארוסתו (אחי בן 29 וחצי, ארוסתו בת 27 וחצי ואילו בובי הוא בן 28 וחצי). אין לי ספק שבובי יסתדר, כי בובי יודע להסתדר עם כולם. עם זאת, אני מקווה שלא יצוצו יותר מדי שאלות לגבי זה שבובי הוא בן 28 בלי תואר שעדיין גר עם ההורים ועובד 15 שעות בשבוע בשביל שכר מינימום. חסר לו שהוא לא יתגלח.

אני מקווה שהשנה הזאת תהיה טובה ומשמעותית עבורי. שאני אצליח בפסיכומטרי, שאחליט סופסוף מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, שאמצא עבודה טובה, שאשאיר את החברים היקרים שלי בחיים שלי, שהקשר שלי ושל בובי ימשיך ויתפתח ויפרח, שאני אהיה שלווה, מאושרת ובריאה.

אני כמובן מאחלת את כל הטוב שבעולם גם לכל האחרים. היום התקשרתי לכל אחד מחבריי ובירכתי אותו, מעבר ל"שנה טובה וחג שמח" בברכה אישית מיוחדת שהמצאתי בו-במקום, כל אחד לפי הדברים שמתאימים לאורח חייו.

ואסיים את הפוסט באותו משפט שסיימתי את הפוסט הקודם: אני מאחלת לכל הקוראים שנה טובה ומתוקה, מלאה באושר, הישגים, שלווה והצלחות!

שלכם,

נונה.

היי לכל קוראיי,

מי שקרא את הפוסט הזה, כלומר את הפוסט אחד לפני האחרון, יודע שמצאתי עבודה בחנות שמוכרת תחתונים וחזיות. עבדתי שם רק משמרת וחצי, ואז התפטרתי כי גיליתי שבעל החנות משלם שחור, כלומר משלם במזומן, במקום בצ'ק או בהפקדה בנקאית, ושהוא לא מוכן לשלם עליי ביטוח לאומי. קיבלתי ממנו כל מה שהגיע לי על היום וחצי עבודה ואז יצאתי משם ותוך חצי שעה מצאתי עבודה חדשה.

העבודה החדשה הייתה בחנות אחרת שמוכרת בעיקר דברים שבנות אוהבות, למשל קליפסים לשיער, שרשראות זולות, תיקי צד וכו'. בעל החנות קיבל אותי לשבוע נסיון. הוא אמר שהוא רוצה שבמשך שבוע אבוא כל יום לשעתיים-שלוש, כדיי שהוא יראה אם אני מתאימה. מין נסיון דו צדדי כזה. הוא אמר שזה בתשלום ולכן הנחתי שהוא כן ישלם לי בצורה חוקית, כלומר כולל תלוש משכורת וכולל לשלם עליי ביטוח לאומי.

ביום ראשון הגעתי ליומי הראשון שם. בניגוד לחנות הקודמת, ששנאתי מהרגע הראשון, את החנות הזאת אהבתי מהרגע הראשון. החנות הייתה נחמדה, הבחורה שעבדה איתי הייתה נחמדה, העבודה לא הייתה קשה מדי, השעות התאימו לי ואני כבר תיכננתי תוכניות להשאר לעבוד שם.

בעל החנות הגיע אחריי שהייתי שם שלוש שעות, ושיחרר אותי ללכת. שאלתי אם הוא רוצה שארשום על דף את השעות שאני עובדת כל יום, כדי שהוא יוכל לשלם לי. הוא אמר שלא, כי אני מקבלת כסף במזומן בסוף כל יום של השבוע נסיון הזה. הוא הבטיח שאם אעמוד בחמישה ימיי נסיון (מיום ראשון עד יום חמישי) הוא יתחיל לשלם לי בצ'ק וישלם עליי ביטוח לאומי וייתן לי תלוש ואת כל הזכויות שמגיעות לי.

בניגוד לבעל חנות הלבנים, בעל החנות של השטויות לבנות, נראה לי אדם הגון, ולכן האמנתי לו. לא צעקתי עליו ולא דיברתי בחוסר כבוד. רק שאלתי כמה שאלות ואז יצאתי מהחנות שמחה וטובת לב. כעבור חמש דקות הוא התקשר אליי לפלאפון ואמר לי שהוא לא רוצה שאעבוד שם יותר. שאלתי למה. לא היה לו נעים להודות בזה, אבל בסופו של דבר הוא אמר שלא מצאה חן בעיניו הדרך שדיברתי אליו. הוא אמר שדיברתי כאילו הוא מנצל אותי, וזה לא מקובל עליו. ניסיתי להסביר שלא חשבתי שהוא מנצל אותי, אלא שרק רציתי לברר דברים. הוא אמר שכבר הגיע להחלטה. כך שוב נותרתי בלי עבודה.

באותו יום הלכתי לבקר את חברתי הטובה מימי בעבודה. מימי היא מאבטחת ואני נוהגת לבקר אותה לעיתים קרובות. אומנם מקום העבודה שלה נמצא בצד השני של העיר מביתי (אנחנו גרות בדיוק בשתי קצוות העיר), אבל יש לשם אוטובוס ישיר וחוצמזה, מימי היא באמת חברה טובה שאני אוהבת להשקיע בה זמן ומאמצים. באותו יום, בזמן הביקור, שאלתי בכמה חנויות בסביבה אם הם צריכים עובדים והשארתי את הפרטים שלי.

כמה ימים אחר כך חזרו אליי מאחת החנויות, וקיבלו אותי לעבודה. הפעם שאלתי מראש על הקטע של התלוש, כי לא רציתי להדפק עוד פעם. המנהלת שם הבטיחה שתשלם לי בתלוש. כל כך שמחתי! זה אומר שאני מסודרת מבחינת ביטוח לאומי גם החודש וגם החודש הבא, כי הרי עכשיו השבוע האחרון של ספטמבר ואני אעבוד שם גם בשבוע הבא, כך שאני מסודרת גם לאוקטובר. דבר נוסף ששימח אותי, הוא שסיפרתי למנהלת החנות על כך שביום שישי הקרוב אני מתחילה קורס פסיכומטרי, ועל המועדים והשעות של הקורס, והיא קיבלה את זה.

שלשום התחלתי לעבוד שם. העבודה דווקא נחמדה ונראה לי שאוכל להתמיד שם. הדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הוא המרחק הרב, משם לביתי. אתמול לקח לי להגיע שעה וארבעים דקות. שעה וארבעים דקות בדרכים, בשביל חמש שעות עבודה ב-20.70 שקל לשעה! זה לא נשמע שווה את זה, אבל אני מאמינה שאתמול היה מקרה חד פעמי, כי באמת היו אילוצים, כמו למשל שהאוטובוס שבק חיים באמצע והייתי צריכה להחליף אוטובוס וכל מני כאלה. אני מקווה שבפעמים הבאות זה לא ייקח לי יותר משעה.

אני מרגישה שבחודשים האחרונים למדתי המון על שוק העבודה. לא ידעתי על הקטע הזה של ביטוח לאומי עד ממש לא מזמן. לקוראים חסרי הידע כללי שבנכם, אני אסביר: ביטוח לאומי זה בערך 139 שקל שכל אדם חייב לשלם למדינה בכל חודש. אם אדם עובד במקום עבודה, אפילו יום אחד בחודש, מקום עבודה מחויב לשלם על אותו אדם, את הביטוח הלאומי. לא מדובר פה על חודש, במונחים של שלושים יום, אלא על חודש במונחים של ספטמבר, אוקטובר, נובמבר וכו'. אם למשל אדם מתפטר ב2.9 ואז מוצא מקום עבודה חדש ב-28.10 - הוא מסודר מבחינת ביטוח לאומי. העיקר שיעבוד בכל חודש מחודשי השנה. הרבה מקומות עבודה לא רוצים לשלם את זה, למרות שזה לא חוקי, ולכן הם משלמים במזומן, מה שנקרא "לשלם שחור".

דבר נוסף שלמדתי הוא שכשעובדים במשרה מלאה, מגיע יום חופש בתשלום על כל חודש עבודה. הכסף הזה לא מגיע אוטומטית בכל חודש. צריך פשוט לבקש. למשל, אם מישהו רוצה לצאת לשבוע חופשה ולקבל על  זה תשלום. כמובן שאם אדם פוטר או התפטר - הוא צריך לבקש את כל ימיי החופשה שהצטברו לו.

לפני בדיוק שנה, פיטרו אותי מהסופר, בו עבדתי כקופאית. עבדתי שם בדיוק ארבעה חודשים, ומעולם לא קיבלתי ימיי חופשה בתשלום. ידעתי שמגיע לי יום חופשה בתשלום בכל חודש, אבל חשבתי שפשוט הוסיפו לי אותו לשכר, בכל חודש. זו הייתה כמובן טעות. כמה חודשים אחר כך גיליתי את זה, אבל חשבתי שמאוחר מדי לעשות משהו. לפני כמה ימים אימא שלי הסבירה לי שחוק ההתיישנות הוא שבע שנים, כלומר כל עוד לא עברו שבע שנים - אני יכולה לדרוש את הכסף הזה. עכשיו אני גם יודעת בוודאות שלא קיבלתי אותו, כי אחרי שעזבתי את הטלמרקטינג וקיבלתי את ימיי החופשה בתשלום שהגיעו לי, היה כתוב כך במפורש בתלוש המשכורת. זה לא היה כלול בפירוט השעות. 

היום התקשרתי לחברת כוח העבודה ששלחה אותי לסופר, וסיפרתי להם את כל הקטע. הבחורה שדיברה איתי הבטיחה לטפל בזה ולחזור אליי עם תשובה, ביום ראשון. אם הם יעשו לי בעיות - אני מתכוונת לא לוותר ולנקוט בכל אמצעי, כולל לתבוע אותם, כדיי לקבל את זה. מגיע לי לקבל את זה על פי חוק. לאחרונה למדתי להלחם על מה שמגיע לי. נלחמתי כדיי לקבל את העמלות על החודש האחרון בטלמרקטינג, והצלחתי לקבל. מאז אני מאמינה בעצמי.

חוצמזה, לאחרונה התרוששתי לחלוטין. חודש וחצי ללא עבודה, נתנו בחשבון הבנק שלי את אותותיהם. ב10.10, היום בו כל הגיהוצים יורדים מכרטיס האשראי שלי - יישארו לי בערך 300 שקל בחשבון. אני מניחה שאקבל בערך 200 שקל מהחנות שהתחלתי לעבוד בה. 500 שקל כמובן לא יספיקו לי. אני זקוקה לכסף שחברת כוח האדם ששלחה אותי לסופר, חייבת לי. הכסף הזה מגיע לי.

אגב, זה ממש משעשע אותי שזה הגיע למצב, שאני מסבירה לפעמים לאנג'ל, ידידי הטוב, דברים על שוק העבודה. אני פשוט נמצאת בשוק העבודה זמן רב יותר ממנו, ולכן אני יודעת יותר דברים. למשל: אנג'ל התחיל לעבוד באיזשהו מקום עבודה ואז בעשירי בחודש שלאחר מכן, הוא קיבל את המשכורת הראשונה. השכר יצא נמוך יותר ממה שחשב, כי חישב שעבד הרבה יותר שעות. שיחה איתו בעניין גילתה שהוא חשב שמשלמים לו על מהרגע שהתחיל לעבוד עד העשירי לחודש. הסברתי לו שכל מקומות העבודה משלמים על מהיום הראשון שהתחלתי לעבוד עד היום האחרון של החודש. מקבלים את השכר בעשירי לחודש שלאחר מכן. בחודש שאחריי זה, מקבלים את הכסף על החודש הקודם. אין דבר כזה משכורת על חודש וחצי. גם הסברתי לו על הקטע הזה של הביטוח הלאומי וגם מצאתי לו פיתרון לזה שרצה לבדוק את כל ההכנסות וההוצאות שהיו לו באיזה חודש: לבדוק בעדכן מידע, שנמצא ליד הכספומט, את כל פעולות העובר ושב. אה, ועוד משהו: לי כל הגיהוצים מכרטיס האשראי, יורדים בעשירי לחודש. אנג'ל אף פעם לא ידע באיזה תאריך יורדים לו הגיהוצים, ואז גילינו שיש לו כרטיס אשראי מיוחד, בו הכסף יורד מהחשבון ברגע שמגהצים.

עוד דבר חשוב מאד, ששנה וחצי בשוק העבודה לימדו אותי, הוא תמיד תמיד תמיד לכתוב את השעות שאני עובדת בהם, על מנת שתהיה לי הוכחה, אם מישהו יטעה לי במשכורת. כשעבדתי בסופר, העבודה הראשונה שעבדתי בה אחרי שעזבתי את השירות הלאומי, אז עדיין לא הכרתי את שוק העבודה ולא העלתי על דעתי לכתוב את השעות, כי לא העלתי על דעתי שמישהו יטעה לי במשכורת. כשקיבלתי משכורת, לפעמים השכר נראה לי נמוך מדי, כי זכרתי שעבדתי יותר שעות, אבל לא יכולתי לדעת בוודאות, כי לא רשמתי את השעות. במקומות העבודה הבאים כבר למדתי מן הטעות, ורשמתי לעצמי כל דקה שעבדתי. טוב שעשיתי את זה. בטלמרקטינג היו טועים לאנשים במשכורות לעיתים קרובות. לא מתוך כוונה רעה ולא מכוון, אלא פשוט טעויות טכניות. בכל חודש מישהו טען שעבד יותר שעות ממה ששילמו לו, וכל חודש זה התברר כנכון. גם איתי הם עשו טעות כשפעם אחת שכחו להכניס לי את העמלות על המכירות, וחודש אחר כך עשו טעות נוספת, כששכחו להכניס לי למשכורת גם את ימי החופשה בתשלום. מזל שהייתי מודעת לזכויות שלי, אז תיקנתי אותם, וקיבלתי את הכסף שמגיע לי.

מצטערת אם הקטע הזה שיעמם מישהו, אבל אני חושבת שאם אפילו אדם אחד, שרק נכנס לשוק העבודה, יקרא את הפוסט הזה, וכתוצאה מקריאת הקטע הזה, הוא ילמד דברים חדשים חשובים על שוק העבודה - אני אבוא על סיפוקי.

לפני כמה ימים ניהלתי עם בובי שיחה, בה שטחתי לפניו את כל מה שכתבתי בפוסט הקודם. אין לי כוח להכנס לפרטים של השיחה, אז אני רק אומר שהיא הייתה מאד סוערת. התחלתי להקרע מבכי במהלכה. השיחה הזאת גם גילתה לי שאני חשובה לבובי, אפילו יותר ממה שחשבתי. אתמול ניהלנו שיחה נוספת, בה שוב התחלתי לבכות ושוב הדגשתי עד כמה חשוב שישקיע יותר ביחסים בננו, ושאם לא יעשה זאת - אני פשוט אקום ואלך. בובי הבטיח להשתדל. ניכר בו מאד שאני חשובה לו יותר מכל דבר אחר בעולם, ושהוא לא רוצה לאבד אותי. אני מקווה מאד שדברים ישתנו, כי אני לא רוצה לקום וללכת. אני אוהבת את בובי. אני רוצה להשאר איתו.

לפני כמה חודשים קראתי את הספר "זה לא שאני לא אוהבת" של אורית הראל. מעולם לא שמעתי על אורית הראל בעבר, וקניתי את הספר שלה, כי קראתי את התקציר על גב הספר כשהייתי בחנות ספרים, והתקציר מצא חן בעיניי. מסתבר שהחושים שלי לא הטעו אותי, כי הספר היה פשוט מעולה. לפחות בעיניי.

"זה לא שאני לא אוהבת" מגולל את קורותיה של שנה אחת של התפכחות בחייה של נילי, אשת קריירה צעירה ורווקה שקשריה עם הסובבים אותה מגיעים אל רגע האמת. במהלך אותה שנה נילי בוחנת מחדש את פרשת האהבים שהיא מנהלת זה שנים עם גבר נשוי, מבררת את יחסיה עם אמה ומנסה ללמוד להשלים עם אבידות הכרחיות ולשמוח במציאות קטנות שהחיים מזמנים.

קטע שמאד השפיע עליי בספר הוא קטע שבו גיבורת הספר הולכת עם אימא שלה לחופשה בבית מלון. הן הולכות לחדר האוכל לארוחת בוקר ואז אימא שלה אוכלת עוד ועוד ועוד. ממלאה שוב ושוב את הצלחת שלה ולא יודעת שובע. זה הזכיר לי מאד את אבא שלי. הקוראים הקבועים שלי בוודאי זוכרים שבחודש שעבר נסעתי לחופשה בטורקיה עם ההורים שלי והאחיות שלי. מבחינתי האטרקציה הייתה הבריכות, מגלשות המים, הים, ההופעות בערבים ושירות החדרים. האטרקציה מבחינת אבא שלי הייתה האוכל. מין גישה כזאת של: "יאייי, מותר לי לאכול אוכל בלי הגבלה בלי לשלם תוספת, כי שילמתי כבר על הכול מראש!" אבא שלי הוא בכלל לא אכלן גדול בחיי היומיום, ונדהמתי לראות את הכמויות האדירות שהוא דחף לעצמו בכל אחת מהארוחות. אני מניחה שהצורה שגדל, היא זאת שהשפיעה עליו, וגרמה לו להתנהג ככה. הרי הוא גדל בבית עני. אני לא חושבת שהוא רעב ללחם בילדותו, אבל אני חושבת שהוא ידע להעריך כל ביס מקציצה שנתנו לו, כשהיה ילד.

עוד קטע שהשפיע עליי מאד בספר, הוא קטע בו גיבורת הספר הולכת לארוחת ערב ביום שישי, בבית של אימא שלה. לגיבורת הספר יש אחות, אבל האחות בדיוק עברה לחו"ל. אביה, הבעל של אימה, נפטר כמה שנים קודם. לפיכך, הארוחה הזאת היא ארוחת שישי הראשונה שהן צריכות לאכול רק שתיהן לבד. גיבורת הספר נדהמת לראות את הכמויות האדירות שאימא שלה בישלה, ומנסה להסביר לאימא שלה שהיא לא יכולה לאכול את כל זה.

אימא שלה עונה לה. אני רוצה לצטט את הקטע בספר.

"'את, את אף פעם לא הבנת, וגם לא למדת, את העניין עם בישול.' היא אומרת בטון מדור ומתנשא. 'את, למרות שאת כבר בנאדם מבוגר שחי לבד, אין לך מושג בבישול. כל מה שאת מכירה זה הספרים האלה שלך, עם התמונות של הצלחות הגדולות האלה, שרק מלכלכים אותן קצת באמצע עם אוכל. את לא מבינה שכשמבשלים אוכל אי אפשר לבשל מנה אחת.' הבוז כבר נשפך ממנה בין המילים. 'מבשלים כמות. אז יש כמות וצריך לאכול את זה.'" 

הקטע הזה הזכיר לי את אבא שלי, שתמיד נוקט בגישת "שלא יחסר".

אימא של גיבורת הספר הזכירה לי את אבא שלי, בכך שהיא מתעקשת לקחת לכל מקום שנוסעים אליו, שקית עם אוכל שכולל סנדוויצ'ים ופירות. גם אבא שלי תמיד ארז לנו כמויות אדירות, בכל פעם שיצאנו לטיולים של כמה שעות. ותמיד כשניסיתי להסביר לו שלא צריך כמות כל כך גדולה, אמר:"שלא יחסר." מנסה לתת לנו את מה שלא היה לו בילדותו ומתקמצן על להכנס לקיוסק לקנות לנו ארטיק, בדיוק כמו אימא של גיבורת הספר.

הספר הזה כל כך השפיע עליי, גם כי הוא הזכיר לי את הילדות שלי ואת אבא שלי וגם כי פשוט אהבתי את דרך הכתיבה של אורית הראל. לפיכך, ביקשתי ליומולדת ספר נוסף של אורית הראל מהחברים שלי. החברים שלי לא הצליחו למצוא. לפיכך, ביקשתי מאחותי הגדולה. אחותי הגדילה ראש וכשראתה שנגמר בחנויות - ביקשה להזמין.

לפני כמה ימים היא הביאה לי במתנה של "נשיקה צרפתית" של אורית הראל. התחלתי לקרוא את זה אתמול. אני חייבת להודות שהספר איכזב אותי. עדיין לא סיימתי אותו, אבל ממש לא התלהבתי ממה שקראתי עד עכשיו. העלילה לא התקדמה מספיק מהר, וחלק מהניסוחים עיצבנו אותי. טוב, אני מניחה שזה קשור לעובדה שאורית הראל פירסמה את "נשיקה צרפתית" ב-1997 ואילו את "זה לא שאני לא אוהבת" - היא פירסמה ב2004. כנראה שהשנים גרמו לה להשתפר בכתיבה, אבל זו כמובן רק הדעה האישית שלי.

לפני כמה ימים מלאה חצי שנה לקשר שלי ושל בובי. החלטתי להפתיע אותו. לבשתי שמלה שידעתי שהוא אוהב (כי לבשתי אותה חודש שעבר ביומולדת שלי) וסידרתי יפה את השיער והתאפרתי ועיממתי את כל האורות בקומה שלי (רציתי להדליק נרות אבל לא היו לי). רציתי גם לבשל ספגטי, אבל אימא שלי לא הרשתה לי ללכלך את המטבח, אז נתתי לו את הספגטי שאימא שלי בישלה יום קודם.   

בכל מקרה, כמה ימים לפני זה חיפשתי לו מתנה. כידוע, הרבה יותר קשה למצוא מתנה לגבר מאשר לאישה. לא יכולתי כמובן לקנות לו דובי או ליפגלוס. ניסיתי גם לחפש בחנות בה עבדתי ביום ראשון, אבל הדבר היחיד שהיה להם לגבר היה צמיד, ובובי הרי לא יסתובב בחיים עם צמיד. בסוף קניתי לו ספר.

האמת שזה היה טריק מרושע ואפל. התוכנית האפלה והערמומית שלי הייתה: אני אקנה שני ספרים שהיו במבצע ב"צומת ספרים." את אחד הספרים אתן לבובי ובנתיים אקרא את הספר השני, וגם את "נשיקה צרפתית" וגם ספר נוסף שקניתי לפני כמה שבועות ועדיין המתין לי על המדף. אחריי שאסיים את שלושת הספרים האלה - בובי בוודאי יסיים את הספר האחד שהבאתי לו ואז הוא יוכל להשאיל לי ואני אקרא גם אותו. נכון ערמומי?  

בכל מקרה, אני לא זוכרת את שם הספר שקניתי לבובי (אני גם לא יכולה לבדוק כי זה בבית שלו), אבל הספר השני שקניתי היה "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד. האמת שקניתי אותו בעיקר בגלל העובי שלו. יש בו 667 עמודים. אני צריכה משהו כזה ליום כיפור, בו אני תמיד לא עושה כלום מלבד לקרוא כל היום.

מי שרוצה לקרוא המלצות על ספרים שקראתי ואהבתי - מוזמן לקרוא את הפוסט הזה, בו כתבתי על בערך שלושים ספרים. מי שרוצה עוד המלצות - יכול לקרוא את הפוסט הזה, בו כתבתי המלצות על בערך ארבעה ספרים, ובעיקר על "דיבה" של חנה גולדברג. עוד המלצות על עוד ארבעה ספרים אפשר למצוא בפוסט הזה, בו המלצתי החמה ביותר, היא על הספר "אשת חיל" של  ליהיא לפיד. בעצם, ההמלצה שם על "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, היא חמה לא פחות.

אתם גם מוזמנים להסתכל על רשימת "ספרים שקראתי" שנמצאת בצד הבלוג. יש שם כבר בערך 200 ספרים. אני מאד מקפידה להוסיף לרשימה כל ספר שקראתי. אני עושה את זה כבר כמה שנים. הרשימה נדדה איתי עוד מהבלוג הקודם.

על הדרך, אתם יכולים להסתכל גם ברשימת "סרטים שראיתי". גם היא קיימת כבר שנים וגם אליה אני מאד מקפידה להוסיף, כל סרט שראיתי. אני חושבת שזה כבר עבר את ה- 250 סרטים.

אני לא חושבת שיצא לי לעדכן שוב לפני ראש השנה, אז מעכשיו אני מאחלת לכל הקוראים שנה טובה ומתוקה, מלאה באושר, הישגים, שלווה והצלחות!

שלכם,

נונה.