היי,

דבר שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, בנוסף להצלחה בכל תחומי החיים (זוגיות, עבודה, לימודים, חברות וכו'), זה להפסיק להיות כל כך קנאית. אני מקנאה נורא בקלות.

ואני כל הזמן אומרת לעצמי שזה שלהן יהיה רישיון - לא גורם לזה שלי יהיה פחות רישיון. זה משאיר את מצבי בדיוק אותו מצב. אם כבר, אז רק משפר אותי, כי אז אוכל לסנג'ר אותן להסיע אותי, אבל לא משנה כמה פעמים אני אומרת את זה לעצמי - הקנאה ממשיכה לגאות בי ולהציף אותי ולעשות לי ממש רע על הנשמה.

קינאתי בפופו ברמות על, עד שזה הגיע למצב שכבר לא הייתי מסוגלת להיות בקשר איתה. הנתק היה הדדי. למעשה, הוא היה אפילו יותר מהצד שלה, אבל גם אני הרגשתי כבר שאני לא יכולה לחיות עם זה יותר שפופו "גונבת לי חברים", למרות שרציונאלית זה מגוחך, כי הרי חברים זה לא רכוש וכפי שכבר כתבתי, זה שהם הרגישו חיבור אליה - לא שינה בכלום את החיבור או המחסור בחיבור שהרגישו אליי. הרי אפשר להיות חבר של כמה אנשים במקביל. פשוט הרגשתי שאני חיה בצילה של פופו.

לעומת זאת, לפני שנה וחצי הוא התחיל להמשך בטירוף לפינקי ולחזר אחריה ולתת לה המון יחס ותשומת לב וגם אחרי שהם שכבו, הוא המשיך לתת לה יחס מכבד.

ואין שום קשר, פשוט שום קשר באשר הוא, בין המקרים. לעובדה שהוא לא הצליח להמשך אליי לפני חמש שנים - אין שום קשר לעובדה שהוא הצליח להמשך אליה לפני שנה וחצי. אפילו אם זה היה באותו זמן אין שום קשר בין המקרים, כי הרי אפשר להמשך לכמה נשים במקביל ועל אחת כמה וכמה אין קשר בין המקרים, כשמדובר בהפרשים של שנים. בעצם, אפילו זה לא קשור. תחשבו על זה בצורה רציונלית: האם לעובדה שלא הצלחתי להמשך לשוקו לפני חמש שנים, יש איזושהי קשר לעובדה, שהצלחתי להמשך לגוליבר לפני שלוש שנים וחצי? או אפילו היום, האם לעובדה שאני לא נמשכת לבחור מסוים מהלימודים יש איזשהו קשר בעולם לכך שכן הצלחתי להמשך לפליקס? אין שום קשר בין הדברים!

אז למה לעזאזל כששמעתי על זה אז זה גרם לי לקנא בה? סתם קטע ילדותי של "לה יש ולי אין." וכנראה שזה פשוט בגלל הצטברות. כי יצא צירוף מקרים שכבר הייתה לי היסטוריה מלאה בקנאה לבחורה הזו.

אבל פשוט יש יותר מדי צירופי מקרים עם הבחורה הזו, שגורמים לי להרגיש שהיא טובה ממני. למרות שזה מגוחך, כי אנחנו לא בתחרות ויש לי מלא נקודות חוזק ויתרון עליה. אבל ממש הרבה. פעם הייתי בקשר איתה אז אני יודעת שבהמון דברים אין מה לקנא בה. להפך.

אני מניחה שזה טבע האדם לרצות משהו יותר, כשלאחרים יש אותו. הרי אחת הדרכים העיקריות של אחותי לגרום להורים שלי לקנות לה רכב זה להגיד להם שלכולם יש ורק לה אין. אם לכולם יש - זה גורם תחושה שגם לך מגיע. לפיכך, אין פלא שמה שגרם לי יותר לקנא באוכלסיית האנשים שיש להם רישיון נהיגה - זה ששמעתי שהיום לילדים בני 17 יש רכב משלהם.

פתאום גם נזכרתי במשהו שהיה בסדרה "שולחן לחמישה". צ'רלי, אחת הדמויות שם, לקה בסרטן ובמהלך הטיפולים הכימותרפיים הכיר עוד מישהו שחלה בסרטן והתחבר איתו. יש 70% סיכוי להחלים מהסרטן הזה או משהו כזה. ואז נודע לבחור שצ'רלי הכיר, שהוא הבריא ואז צ'רלי, שעדיין לא היה ידוע אם יחלים או לא, לא היה מסוגל לבלות עם הבחור הזה יותר בטענה שהוא מרגיש שהבחור "תפס את מקומו". ואני לא כל כך טובה בסטטיסטיקה, אבל אני יכולה להבין שסיכויי החלמה של 70% אומר ש70% מהאנשים מחלימים מהסרטן הזה וברגע שיש אנשים ש"תופסים" את האחוזים של המחלימים אז באיזשהו מקום נותר פחות סיכוי לאחרים. אולי בעצם זה לא הגיוני סטטיסטית. כי הרי המחלה בגוף של צ'רלי לא יודעת שהמחלה בגוף של הבחור האחר החלימה, אבל אני יכולה להזדהות עם מה שהדמות של צ'רלי הרגישה.

מה שכן תופס כאן זה הרגש של אהבה רומנטית. לא נראה לי הגיוני שאדם שמאוהב במישהי, יהיה מסוגל להתאהב במישהי אחרת במקביל. אולי במקרים מסוימים אבל לרוב לא.  אף פעם לא חשבתי על זה אבל אדם בדרך כלל גם לא מתאהב בהמון נשים בימי חייו. אז אולי בעצם כאן יש מקום לקנא, כי אם אדם אוהב מישהי אחרת - הוא לא יצליח להתאהב בי באותו זמן ויש מצב שגם בעתיד, גם אם יפסיק לאהוב אותה, אז העובדה שהוא כבר הצליח להתאהב במישהי - מורידה את הסיכויים שיצליח להתאהב שוב. יש מצב?

הפרק הראשון עוסק בכשלים הסתברותיים. למשל מהם הסיכויים שחיי הנישואים יצליחו? 

הפרק השלישי עוסק בנטילת סיכונים והטענה שם היא שבכל הימור יש סיכון, אבל לא כל נטילת סיכונים היא הימור.

הפרק החמישי עוסק בתפיסת התוצאות.

הפרק השישי עוסק בהשפעת הרגש והאינטואיציה על קבלת החלטות.

שלכם,

נונה.

היי,

תנאי לקריאת הפוסט הזה זה קריאת הפוסט הקודם (בעצם זה לא תנאי, כי אני לא יכולה לעצור אתכם מלקרוא את הפוסט הזה גם אם לא קראתם את הקודם, אבל פשוט לא תבינו עד הסוף על מה אני מדברת בפוסט הזה, אם לא תקראו את הקודם).

אחרי שקיבלתי את הציונים המאכזבים והתאכזבתי מתגובתם של הוריי (ככתוב בפוסט הקודם) אז נפגשתי עם ידידי נוש וסיפרתי לו כל מה שכתבתי בפוסט הקודם. ונוש האיר באור חדש את ההתנהגות של הוריי.

אמרתי לו שכל אדם אחר שאני אספר לו שקיבלתי ציון גרוע ושאני אגש שוב בשנה הבאה - ינסה לעודד אותי ולא לבאס אותי עוד יותר כמו שהוריי עשו. הוא אמר שתפקידם של הורים, בניגוד לתפקידם של חברים, זה לחנך אותי. להכשיר אותי, לחנוך אותי (הריי "לחנוך" בא מהשורש חינוך כמו הפועל לחנך. אף פעם לא חשבתי על זה) להתנהגות מסוימת, שתהפוך אותי לבוגרת ועצמאית. 

אמרתי לו שאבא שלי לא היה צריך להביע אכזבה, כי בכל מקרה אני מתאכזבת יותר ממנו, כי אני זו שהטרטרה ועשתה הקרבות למען המבחנים ואני זו שהחלום על תואר שני מתרחק ממנה. נוש אמר שאבא שלי לא יכול לדעת מה עובר לי בראש. שיש מצב שאבא שלי חושב שאני לא מבינה את החומרה.

הרי אבא שלי שמע ממני אחרי מועדי א שלא הצלחתי בהרבה מהם ועכשיו הוא שומע ממני אחרי מועדי ב שלא הצלחתי בהרבה מהם, אז כנראה שיש משהו שגוי בדרך הלמידה שלי ועצם זה שאני מסרבת להפנים את זה - מראה שהם רוצים להראות לי שעליי לשנות דרכיי. מה שהתקשר לי בדיוק למה שאימא שלי אמרה, שתפקידה לא לעודד אותי, אלא לכוון אותי איך לנהוג נכון.

כי אני יודעת מה הקץ' ומה הסיבה שלא הצלחתי. הסיבה שהצלחתי כל כך יפה במבחנים שניגשתי גם למועדי א וגם למועדי ב שלהם זה שכבר חלק ניכר מהחומר היה לי בראש ולא התחלתי מאפס ומזמן כבר אמרתי שאם הייתי קוראת את המאמרים במהלך הסמסטר אז התהליך שקורה לי לפני מועדי ב - היה קורה לי לפני מועדי א.

העובדה בשטח היא שאין שום מבחן, מתוך כל 12 המבחנים, שניגשתי רק למועד אחד שלו והייתי מרוצה מהציון שלו. יש מבחנים שניגשתי למועד א ואז שיפרתי בהרבה במועדי ב, יש מבחנים שניגשתי רק למועדי ב או רק למועדי א וקיבלתי ציון דפוק ולכן אעשה אותם שוב בשנה הבאה ויש מבחנים שאומנם ניגשתי רק למבחן אחד, אבל אני מתפשרת על להשאיר את הציון ככה (למשל, ב"תיאוריות באישיות" קיבלתי במבחן 70 שזה ציון דפוק, אבל העבודות להגשה העלו לי את הציון ל85, אז זה בסדר וב"סוגיות בנושאים אקטואלים" קיבלתי 79 אבל זה ציון איכשהו סביר ואני מוותרת על לגשת למועד נוסף שנה הבאה, כי יש לי קורסים בוערים מהקורסים ביהדות שאני רוצה לשפר, או ה-76 שקיבלתי ב"התנהגות ארגונית" אבל זה קורס ששווה רק נקודה אחת ולא שניים, אז זה לא נורא).

והיות שמתוך 12 קורסים אין אפילו קורס אחד בו ניגשתי למועד אחד בלבד ואני מרוצה מהציון שלו - עליי לשנות את דרכיי ותפקידם של הורים, זה להראות לי את הדרך הנכונה. בניגוד לחברים שתפקידם לשמח אותי ולעודד אותי.

ונוש אמר דבר נוסף: נוש אמר שאם הייתה לי שותפה לחדר שהייתה גם חברה שלי, שהייתי מתלוננת בפניה על ציון נמוך שקיבלתי, אז יש מצב שמישהי כמוה, שהייתה שם וראתה כמה למדתי, או כמה לא למדתי, אז היה לה מה לומר איך עליי לנהוג להבא. ונזכרתי שבאמת ראיתי מקרה כזה. לנה נכשלה בפעם השניה בקורס של רמה 5 באנגלית והשותפה שלה לחדר במעונות אמרה לה שזה בגלל שכל השנה היא לא הכינה שיעורי בית באנגלית ולא השקיעה בשיט.

אז עכשיו אני מבינה אותם יותר. גם בקשר לזה שהם לוחצים עליי למצוא עבודה אני מבינה אותם. מצד אחד, הם באמת מגזימים בזה שהם לא רוצים שיהיה אפילו יום אחד בו לא אעבוד או אלמד, ואני מסתכלת על בנות מהתואר שלי שאני מכירה שלא עבדו יום אחד כל השנה ועודן לא עובדות ומתייחסות לתקופה הזו כאל "חופש" שזו מילה שאפילו לא בעולם מושגים שלי, כי גם מבחינתי כל יום חול שאני לא לומדת בו - זה יום בו אני אמורה לעבוד.

מצד שני, אני יודעת שמה שבעיקר חורה להוריי זה העובדה שאני לא מספיק עוזרת בבית. שהם חוזרים מיום עבודה וצריכים לנקות, אחרי שאני הייתי כל היום בבית ולא ניקיתי. בגיל 24, הוריי לא אמורים לנקות אחריי את השירותים או לרחוץ את הכלים שלי או לנקות את הרצפה שאני השחרתי וזיהמתי. בתחום הזה אין לי שום דבר להגיד להגנתי. שיפרתי את הדברים האלה ואני ממשיכה לשנות לשפר כל הזמן.

חוצמזה, שאני באמת צריכה עבודה בשביל כסף. לא חסכתי כלום וכל יום ללא עבודה מכניס אותי יותר ויותר למינוס, שאחר כך קשה יותר ויותר לצאת ממנו.

הכותרת שבחרתי לתת לפוסט הקודם זה "מתחזקת ומשתפרת", כי רציתי להדגיש עד כמה זה מעיד על בגרות מצדי, שאני כבר לא רואה כשלונות כאסון, אלא מרימה את הראש ומנסה לשפר, מבלי להכנס להיסטריה, שלא מועילה בכלום (אגב, שימו לב שאני ממש לא טוענת שצריך לוותר. להפך. צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לשפר את המצב. אני רק מתייחסת לנקודה שלא צריך להיות בפאניקה ודיכאון תוך כדי). 

ועוד תחום שעכשיו אני מנסה להתחזק ולהשתפר בו, זה להבין יותר את ההורים שלי ואת המקום שמהם הם באים. כי למען האמת, ממש התקרבתי אליהם בשנה האחרונה. אני יודעת שהרבה מזה נבע מזה שלא גרנו ביחד ולא הייתי רוצה שזה יתקלקל עכשיו שחזרתי הביתה, אז אעשה ככל יכולתי כדי לשמור על יחסים טובים איתם.

סך הכול יש בהם גם המון המון המון טוב והם עוזרים לי בצורה שלא תתואר בהמון דברים. בהרבה דברים יש לי מזל שיש לי אותם. אז הם לא מושלמים. ניחא. אף אחד לא מושלם. אלוהים עדי שגם אני לא מושלמת.

שנה טובה וחג שמח ומבדח!

שלכם,

היי,

קיבלתי ציונים של מבחנים. המצב הוא כזה: בקורסים בהם ניגשתי גם למועד א וגם למועד ב, אז שיפרתי המון: בחברה הישראלית קיבלתי במועד א 70 ובמועד ב 88 ובשימושי מחשב קיבלתי במועד א 73 ובמועד ב 88.

אבל בקורסים בהם ניגשתי רק למועד אחד הציונים הם על הפנים. בתורת הענישה קיבלתי 66 (במבחן עצמו קיבלתי 62 והעבודות העלו ל66) ובשיטות מחקר קיבלתי 67.

זה בנוסף ל-70 שיש לי בידיש (שניגשתי רק למועד ב שלו) ול-70 שיש לי בהיבטים משפטיים (שניגשתי רק למועד א ולא יכולתי לגשת למועד ב, כי היו לי כבר ארבעה מבחנים באותו שבוע).

אגב, כל שאר הציונים שלי הם 80 ומעלה, חוץ מחגי ישראל שנכשלתי במועד א ועדיין אין תוצאות על המועד ב.

יש לי באיזשהו מקום מזל שכל הקורסים בהם קיבלתי ציונים על הפנים הם קורסים שניגשתי רק למועד אחד שלהם, כי אז זה אומר שאני זכאית לגשת למועד נוסף שנה הבאה. זה מזל כי אם הייתי ניגשת גם למועד א וגם למועד ב ומקבלת ציון גרוע - לא הייתי יכולה לשפר מבלי לשלם מחדש על קורס ולהירשם אליו שוב במערכת.

אבל זה בכל זאת ממש מבאס: ממש השקעתי במבחנים האלה, הטרטרתי מירושלים לרמת גן ארבע פעמים בשבוע, למדתי ימים ולילות, דחיתי מציאת עבודה ועשיתי למענן עוד הרבה הקרבות.

זה גם ממש קריטי בשבילי להעלות את הממוצע. צריך לפחות ממוצע 85 בשביל תואר שני והממוצע שלי כרגע בערך 81. גם 85 זה כנראה לא יספיק, כי 85 זה מספיק כדי להירשם, אבל כדי באמת להתקבל בפועל צריך כמה נקודות יותר.

ושינוי משמעותי ששמתי לב שחל בי זה שאומנם התבאסתי, אבל לא הרגשתי צורך לחתוך ורידים. יהיה בסדר. אני אגש למבחנים האלה שוב בשנה הבאה ואשפר ואני מתנחמת בכך שקיבלתי ציונים כאלה דפוקים רק במבחנים שניגשתי רק למועד אחד שלהם אז אני זכאית לגשת למועד נוסף שנה הבאה (כי, כאמור, אם הייתי ניגשת לשני מועדים אז לא יכולתי לגשת שוב בשנה הבאה) ובכל מקרה אי אפשר לשנות את העבר, אז צריך להתמקד בעתיד.

ושוב ושוב אני מזכירה לעצמי את המשפט הטיבטי העתיק: אם הבעיה ניתנת לפיתרון - אין טעם לדאוג ואם הבעיה לא ניתנת לפיתרון - הדאגה לא תועיל. ומשתדלת לפעול על פיו.

ופתאום נזכרתי במשהו שכמה וכמה אנשים אמרו לי בעבר. נזכרתי שגם ג שהייתה חברה שלי פעם וגם גוליבר וגם בובי אמרו לי שתכונה שנורא מפריעה להם אצלי זה ההיסטריה שלי. הם התייחסו לזה בשני רבדים: גם עצם זה שאני בכלל נהיית כל כך היסטרית וכל כך במצוקה בכל פעם שמשהו לא מצליח לי, בטענה שהם לא מכניסים את עצמם לפאניקה כזו כמו שאני נהגתי להכנס, אף פעם. וגם עצם זה שהייתי מתקשרת אליהם היסטרית, בוכה ובפאניקה ואי אפשר היה לדבר אליי בהגיון (זה הפריע במיוחד לגוליבר כי הוא היה נכה רגשית שידע לתת רק מענה טכני ולא מענה רגשי, אבל גם אנשים שיודעים לתת מענה רגשי מתקשים לתמוך באדם, שלא נושם מרוב היסטריה). 

והיום כשמשהו לא מצליח לי אז ברור שזה מבאס אותי, במיוחד כשזה משהו גדול כמו זה, אבל אני נושמת עמוק, שוטפת פנים ומשתדלת לעבור הלאה. ההיסטריה לא תועיל בכלום.

דיברתי היום עם מימי וסיפרתי לה כל מה שכתבתי פה, והיא אמרה שזה תהליך של התבגרות, שהולך ומתהווה ככל שאדם גדל בשנים ומתבגר. היא הזכירה לי ש-ג הייתה מבוגרת ממני בכמעט שנתיים וגוליבר מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הייתי רק בת 19 כשהייתי בקשר איתם ולכן לא הייתי מספיק בוגרת כדי להפנים את העניין הזה ועכשיו אני כבר מספיק מבוגרת ומספיק בוגרת, כדי לא להרגיש צורך לחתוך ורידים, אלא להתבאס אבל להצליח להרים את הראש במהרה.

ואני נורא שמחה שזה ככה. אני ממש לא מתגעגעת לימים שבהם כל כישלון גבל בתוכו היסטריה, דיכאון ופאניקה, שכמעט היה צריך לתת לי כדור הרגעה כדי שאצא מזה. זה גם טוב ליחסיי עם אנשים כי בזמנו האשמתי אותם שהם לא מספיק תומכים בי. והיום אני יודעת לעודד את עצמי.

אני עדיין מחפשת תמיכה מחבריי, אבל כבר לא תלויה בהם לגמרי וזה מצוין.

אגב, ההורים שלי אכזבו אותי. לפני כמה דקות, כשהם חזרו מהעבודה אז אבא שלי שאל אותי אם הגיעו ציונים במשהו וסיפרתי לו על ה-66 בתורת הענישה ועל ה-67 בשיטות מחקר, אבל שבכל השאר יש לי ציונים טובים ושאני זכאית לגשת למועד נוסף בשנה הבאה למבחנים האלה. והוא עשה לי פרצופים ואמר שחבל ושאל אם זה כרוך בעלות כספית וכשאמרתי לו שזה רק 100 שקל לכל מבחן, שזה ממש לא סכום משמעותי, הוא המשיך לעשות לי פרצופים. גם אימא שלי אמרה שהייתי צריכה ללמוד יותר השנה ושאלה לכמה מועדים מיוחדים אגש בשנה הבאה וכשאמרתי לה ששלוש היא המשיכה להביע אכזבה ובאסה. אמרתי לה ולאבא שלי שהם אמורים לעודד אותי ולא לבאס אותי עוד יותר, אז אימא שלי אמרה שתפקידה ללמד אותי איך לנהוג ולא לעודד אותי ואבא שלי אמר משהו שהיו לי את כל התנאים להצליח וזו רק אשמתי שלא הצלחתי וגם אמר שאניח לו, כי הוא חזר מיום עבודה עמוס, בזמן שאני לא עשיתי שום דבר כל היום. 

ההתנהגות הזאת שלהם מזה לא יפה. מזכיר לי כשהייתי נכשלת בטסטים והם היו מתחילים לחפור לי כמה כסף זה עלה וכמה זה מאכזב, מבלי להבין שאני מדכא אותי הרבה יותר מאשר אותם, כי אני זו שנכשלה ואני זו שטורטרה מירושלים לאופקים לחינם.זו הסיבה שהתחלתי לשלם על הטסטים בעצמי. כדי שלאיש לא תהיה זכות להגיד שהוא מאוכזב ממני.

אבל לפחות אני מבינה שהפאק בהם ולא בי, במקום לתת לזה לדכא אותי עוד יותר. אגב, לאבא שלי הייתה עוד יציאה אתמול. הוא שאל אותי בזעם למה אני לא עובדת. הזכרתי לו שביום חמישי האחרון סיימתי עם חמישה מבחנים בשבוע וחצי. הוא אמר שעבר מאז הרבה זמן. אמרתי לו: "היום יום שני. לא עבר הרבה זמן. אפילו לא עברו שני ימיי חול." וגם הזכרתי לו שביום רביעי מתחיל חג עד שבת כולל. הוא אמר משהו על זה שהייתי צריכה לעבוד כבר ביום שישי ושאני צריכה לעבוד גם בחג, אז הזכרתי לו שגם הוא לא עובד בימי שישי ובחגים וכשהוא אמר שהוא עובד כל השנה חוץ מזה, אז אמרתי לו שגם אני עבדתי כל השנה. קרעתי את התחת כדי לשלב עבודה, לימודים ופר"ח, בנוסף לעוד מחויבויות (הרי הייתה לי גם החזקת דירה ונסיעות). וכשהוא שאל למה שלא אעבוד עכשיו, אמרתי לו שאני מחפשת, ששלחתי כל היום קורות חיים ושאיש לא יזמין אותי לראיון עבודה ביום שלישי כשרביעי עד שבת זה חג, אז הוא סתם. הבין שאני צודקת.אני מבינה שהיה הרבה פחות מפריע להם זה שאני בבית, אם הייתי עוזרת יותר, אז אני משתדלת לא ללכלך ואם מתלכלך אז לנקות אחריי.

אגב, בנוגע לעבודה, אני יודעת שאני באמת צריכה למצוא כמה שיותר מהר. אני במינוס 500, בעשירי לחודש הקרוב תיכנס לי משכורת רק של 100 שקל (עבדתי רק יום אחד החודש) ואז ב-20 לחודש ירד לי כרטיס אשראי והלוואה, אבל אני לא יותר מדי מודאגת, כי אני יודעת שאני תמיד מוצאת עבודה. אומנם מבאס אותי שאני אף פעם לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד במשך חודש אחד, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. המגורים בשכירות בשנה האחרונה לימדו אותי להיות יותר אחראית עם כסף.

ואם אתם שואלים את עצמכם מה קורה איתי ועם גברים אז התשובה היא שכרגע כלום. עבר כבר חודש וחצי מאז עשיתי סקס בפעם האחרונה ועבר כבר חודש מאז התנשקתי בפעם האחרונה. אולי זה נשמע לכם מעט אבל בשבילי זה המון.

חשבתי אולי לקבוע לעצמי חוק שאני מתנזרת עכשיו במשך שנה שלמה, אבל אז הבנתי שזה מגוחך. אני לא רוצה לקבוע לעצמי חוק להתנזר עכשיו שנה שלמה ואז שוב לעשות סטוצים לא רצויים, אלא להחליט שאני מתנזרת עד שיהיה לי קשר. יכול להיות שזה ייקח שנה ויכול להיות שזה ייקח שבועיים.

מאד בא לי על זוגיות ובין השאר מאד חסר לי המגע הגופני, אבל אני יודעת שמגע גופני ומיני כרגע, שלא יהיה מלווה בשום רגש, זה פשוט לא מספיק לי כרגע. אני מרגישה מצולקת מכל מי שרצה אותי רק בשביל הגוף שלי ויודעת שאני רוצה אהבה. אולי בהמשך, בעוד כמה חודשים, יבוא לי סטוץ (אני לא רוצה לצאת בהצהרות שמעתה ועד עולם לא יהיו לי סטוצים), אבל כרגע מעדיפה להתמקד בדברים אחרים, מאשר חיי המין שלי.

ועכשיו אני צריכה לקום מהמחשב להתארגן. קבעתי להיפגש עם ידידי נוש.

שתהיה שנה טובה ומתוקה!

שלכם,

נונה.