היי,

מי שקרא כאן לאחרונה - יודע שהתקבלתי להיות רכזת גיוס בחברת קד"ם. מדובר על חברה, שאחראית על נציגי קד"ם (קידום מכירות) שעומדים בחנויות מסוימות ומציעים כרטיס מועדון שהוא גם כרטיס אשראי. התפקיד שאני התקבלתי עליו זה רכזת גיוס, מה שכולל לקבל קורות חיים של אנשים ששלחו קורות חיים לתפקיד של קד"מניקים, לברור מתוך קורות החיים למי לחזור, להתקשר למי שהחלטתי, לקבוע איתו ראיון, להפגש איתו לראיון ואז להחליט אם קיבלתי אותו. מכיוון שיש עמדות קד"ם בכל הארץ (הרי יש את החנויות האלה בכל הארץ) אז חלק מהתפקיד זה לנסוע בערך פעמיים בשבוע ברחבי הארץ, כדי לראיין אותם.

הם גם הבטיחו לי שמדובר על מקומות זמינים מבחינת תחבורה ציבורית, כמו חיפה וירושלים ולא חורים שצריך לקחת אליהם מליון אוטובוסים.

באמת חשבתי שזו עבודה שתפורה עליי. באמת לא יכולתי להעלות על דעתי מה יכול להשתבש. גם התלהבתי מזה שזו חברת קד"ם ולא חברת השמה (מה שהיה נקרא פעם חברת כוח אדם), כי בחברת השמה 90% מהעבודה זה להתקשר לאנשים ששלחו קורות חיים למשרה מסוימת ולהציע להם משרה אחרת, ואז זה כמו מכירה לכל דבר, לדחוף להם משהו שהם לא רצו בהתחלה, ואני לא הכי טובה במכירות, אבל פה מדובר על לחזור לאנשים ששלחו קורות חיים למשרה מסוימת ולהציע להם בדיוק את אותה משרה, כלומר שהם יצטרכו לרקוד סביבי ולא אני סביבם.

אמרתי לה שאני יודעת שהקורס היה קורס ממיין לקד"מניקים. אמרו להם מראש שזה קורס ממיין ובאמת כמה מהם לא המשיכו אחרי יום אחד או שניים של קורס, אבל לי לא נאמר דבר כזה. היא אמרה שנכון. זה באמת מה שסוכם עם הקד"מניקים. גם סוכם איתם שאם מישהו לא עושה שבע משמרות אחרי הקורס - הוא לא מקבל כסף על הקורס ולכן אלה שאמרו להם לא לבוא יותר או שהחליטו בעצמם לא לבוא יותר - לא יקבלו כסף. הם חתמו חוזה רק בסוף הקורס. אני חתמתי חוזה כבר ביום שני ולכן אקבל על הימים האלה כסף. המגמה הייתה באמת לקבל אותי לתפקיד ולא רק לניסיון, לכן גם כבר ביום שני סידרו לי שאוכל להחתים נוכחות בצורת טביעת אצבע, ביומטרי או איך שלא קוראים לזה.

אמרתי שהקורס לא רלוונטי אליי, כי אני לא עומדת להיות קד"מניקית, אבל היא התעקשה בעדינות שהקורס כן רלוונטי.

שאלתי שוב ושוב מה בעצם הייתה הבעיה. למה הם החליטו לא להמשיך איתי. היא אמרה שהיא לא יודעת. היא לא הייתה נוכחת בקורס. התעקשתי שאני רוצה לדעת במה עשיתי טעות, כדי שאוכל ללמוד הלאה למקום העבודה הבא, והיא אמרה שאולי לא עשיתי משהו שיהיה טעות מבחינת מקומות עבודה אחרים, אבל להם ספציפית זה לא מתאים. כשהמשכתי להתעקש שאני רוצה לדעת - היא הבטיחה שאם תדע, אז תתקשר אליי ותגיד לי.

הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי בנוגע לסיבה שבגללה פוטרתי, היא שמכיוון שידעתי את החומר על בוריו, אז היה לי קשה לשבת בשקט ולספוג את דבריו של המדריך. הרבה פעמים השלמתי לו משפטים והרבה פעמים עניתי לשאלות של נציגים במקומו. הרבה פעמים גם הרחבתי על דבריו ואז הוא היה מעיר לי שזה קשור לשירות לקוחות של חברת האשראי (משם מן הסתם הידע שלי) ולא לקד"מניקים. השתדלתי למתן את זה והפחתתי את ההתפרצויות, אבל כנראה שזה עדיין היה יותר מדי.

בין אלה שעשו את הקורס, הייתה גם מישהי שהייתה עד לפני שבוע קד"מניקית של כרטיס אשראי אחר של אותה חברה, ולכן אני חושבת שהיא ידעה הרבה בערך כמוני, אבל היא השכילה לסתום את הפה.

מאד קשה לי עם כל הסיפור. אני מרגישה שבאמת יכולתי לפרוח בעבודה הזו ושסתם שוב תקעתי לעצמי כדור ברגל. באמת חשבתי שכבר עברתי את השלב בו אני מפוטרת ממקומות עבודה בגלל דיבור-היתר שלי. פוטרתי כמה פעמים בגלל פטפטת. פה לא היה מדובר על פטפטת, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.

אני מרגישה שאין לי כוחות נפשיים לעבור שוב את התהליך הארוך והמייגע של חיפוש עבודה: שוב לשלוח קורות חיים, שוב לקבל המון טלפונים מציקים, שוב להיטרטר בכל גוש דן לראיונות, שוב להתנחמד למראיינים, שוב להיות בלחץ. זה לוקח ממני המון כוחות נפשיים.

ואני כל כך צריכה את הכסף וכל כך צריכה תעסוקה.

חשבתי על הדברים שהציעו לי כשעשו לי את האבחון שקבע שאני על הרצף האוטיסטי. אני יכולה לנסות לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי ויכולה לפנות לאיזשהו גורם, ששכחתי את שמו, שמפנה אנשים על הספקטרום האוטיסטי למקומות עבודה ומלווה אותם שם. אבל אני מפחדת שאלה עבודות של הדבקת מדבקות על בקבוקים.

אני בעיקר מפחדת מהסטיגמה. אני הרי רוצה בנזוג. איזה גבר ירצה לצאת עם מישהי שמקבלת קצבת נכות כי היא אוטיסטית ושעובדת בעבודה ששלחו אותה שירותים סוציאליים?

נונה.

היי לקוראיי,

דיברתי לא מזמן עם חברתי טיטי. הכרתי את טיטי בלימודי ההידרותרפיה והחלטנו לשמור על קשר. מאז היומולדת שלי לא ראיתי אותה, כי כל פעם לוחות הזמנים שלנו התנגשו. קבענו שניפגש ביום ראשון הקרוב ושום כח לא יעצור אותנו.

בכל מקרה, טיטי סיפרה לי שרק שניים-שלושה מתוך ה17 שהיינו בלימודי ההידרותרפיה - קיבלו את הזכאות. חלקם מרחו חובות לשנה נוספת, כמוה. חלקם נכשלו בחלק מהקורסים והם חוזרים עליהם השנה ויש גם כאלה, כמוני, שהחליטו אחרי כשלונות בכמה קורסים - לוותר על העניין.

שמחתי לשמוע את זה. טוב לדעת שאני לא לבד בסירה.

האמת שאני דיי גאה בעצמי על איך שהתגברתי על כל הסיפור הזה. אני כמעט אף פעם לא חושבת על זה.

מסתבר שההחלטה לא להמשיך לעבוד בגן ילדים - הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים.

כאילו לא מספיק שבהתחלה הגננות הבטיחו משכורת של 6000 ואחרי יומיים חזרו בהן ואמרו 5000, שזה בקושי משכורת מינימום, אז עכשיו הן לא רוצות לשלם לי על היומיים שעבדתי שם. עבדתי 9.5 שעות וחצי ביום, מה שאומר שצריך לשלם לי לפחות 500 שקל והגננות הכלבות מוכנות לשלם רק 120 שקל לכל יום ניסיון, כלומר 12 שקל לשעה. הן גם ניתקו לי בפרצוף כשהתקשרתי וכשאימא שלי התקשרה - אמרו שזו טעות במספר. גם את הצ'ק של ה250 שקל הן אמרו ששלחו לפני שבוע וחצי, אבל כנראה ששיקרו כי לא קיבלתי אותו. והן גם ישלמו לי בלי תלוש. גם אל תשכחו שעבדתי ביום האחרון של ספטמבר ואז ביום הראשון של אוקטבר, אז צריך לשלם לי בשתי משכורות נפרדות, אבל גם את זה הן לא מכבדות.

ואין מחלקת משאבי אנוש או מחלקת שכר שאני יכולה לפנות אליה, כמו שיש בחברה גדולה. זה רק מוכיח שאימא שלי צדקה כשאמרה שאסור לעבוד במקום קטן ופרטי. 

אני שוקלת לתבוע אותם, אני שוקלת לפרסם בפייסבוק. אני לא מתכוונת לעבור על העניין הזה בשתיקה.

ואם כבר במקומות עבודה עסקינן: ביום חמישי הלכתי לעבוד בסקרים, אחרי שלא הייתי שם מתחילת יולי. אומנם עכשיו כבר מצאתי עבודה בתור רכזת גיוס, אבל העבודה מתחילה רק ביום שני. ביום חמישי בבוקר (בערך שעה אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם) - שלחו לי הודעה שיש משמרת בסקרים באותו יום. החלטתי שחבל לוותר על הכמה גרושים שארוויח שם ולכן החלטתי להגיע.

ביקשתי מראש ללכת ב-19.30 במקום ב20:00, כי לאף פחוס הייתה מסיבת יומולדת בפאב באותו ערב. מסתבר שאפילו 4.5 ששהיתי שם היו יותר מדי. פשוט לא יכולתי לסבול את זה. אני לא מתכוונת להגיע לשם שוב אף פעם.

ובקשר לעבודה בתור רכזת גיוס: כמה מגיבים שאלו אותי בתגובות לפוסט הקודם, אם לא יהיה לי קשה לנסוע ברחבי הארץ בערך פעמיים בשבוע כדי לראיין אנשים.

תשובתי היא: גם אותי זה הרתיע בפעם הראשונה ששמעתי על זה. חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שאוכל להתמודד עם זה.

הבטיחו לי שמדובר במקומות שיש אליהם תחבורה ציבורית נוחה ונגישה, כמו חיפה וירושלים ושלא מדובר בחורים שאליהם צריך להטרטר.

גם אל תשכחו שישלמו לי לא רק החזר על הנסיעות, אלא גם שכר על הזמן שאני בנסיעות.

ומלבד זה, אולי דווקא יהיה נחמד לטייל בארץ ולהתאוורר, במקום להיות תקועה כל היום במשרד. אני הולכת לראיין אנשים בקניונים. זה דווקא יכול להיות כיף.

ודבר אחרון: אני צריכה עבודה! וההיתרונות בעבודה הזו בהחלט נשמעים גוברים על החסרונות.

אני כבר לא יכולה לחכות להתחיל ביום שני.

אולי לא לעניין לשתף את זה במקום פרוץ כמו האינטרנט, אבל אני סובלת מדלקת מהגיהנום. זוכרים שכתבתי שביום רביעי הלכתי לגניקולוג? זה כי שרף לי בטירוף. הגניקולוג בדק אותי ואמר שיש לי דלקת. הוא רשם לי אנטיביוטיקה (נרות להחדרה ל...אתם מבינים לאן), אבל מכיוון שאמרתי לו שאני עומדת לקבל מחזור - הוא אמר לי לחכות עד סיום המחזור, כדי להתחיל בטיפול. שאלתי אם הוא לא יכול לתת לי משהו לבנתיים, כי אני ממש סובלת והוא אמר שאין מנוס מלבד להתאזר בסבלנות עד קבלת המחזור וסיומו. מה שכן, הוא אמר שבזמן המחזור אני פחות ארגיש את הדלקת. הוא צדק. באמת מאז קיבלתי מחזור, אתמול, הדלקת פחות מפריעה לי, אבל היא עדיין קצת מפריעה וכשמוסיפים לזה כאבי מחזור - המצב קצת מבאס. אבל אני גיבורה ואתגבר. עוד כמה ימים אני אחזור להיות בריאה כמו חדשה.

אני מתמודדת יפה עם הפרידה מ-א. לא בכיתי מאז יום רביעי, שהוא היום בו נפרדנו. אני בטוחה שזו הייתה ההחלטה הנכונה. עם זאת, אין לי ספק שאני עוד אתגעגע אליו. וגם אתגעגע ללהיות בזוגיות. הבטחתי לעצמי לא לחזור להשתרלל, אבל הבטחתי את זה לעצמי המון פעמים בעבר ואף פעם לא עמדתי בזה. בסוף התפשרתי עם עצמי על הדבר הבא: אני לא מבטיחה שאף פעם לא יהיה לי סטוץ, אבל כן מבטיחה לעצמי שלא אחזור שוב מצב שבו אני מסמסת לחמישה גברים במקביל לבוא לזיין אותי. ואני אעמוד בהבטחה. אתם תראו.

ברגעים אלה ממש אחותי יולדת. ההורים שלי נסעו לאילת כדי לתמוך בה ואחר כך כדי לשמור על הילד שלה, בזמן שבעלה יהיה בעבודה או איתה בבית החולים.

יפה מצידם איך שהם היו ב"היכון" להודעה על הלידה וברגע שאחותי הודיעה להם שיש צירים, הם עזבו הכול ונסעו באותו רגע לאילת (היא גרה בחור בערבה באמצע המדבר, בערך שעה נסיעה לפני אילת).

וחשבתי על כמה אני אסירת תודה להוריי. לפני שבוע בערך הם נתנו לי 3500 שקל, כדי שאסגור את המינוס. לא ביקשתי. לא העלתי על דעתי לבקש. זו הייתה יוזמה שלהם.

ואתמול הם חיפשו בשבילי באינטרנט מיטה חדשה (המיטה שלי נשברה לפני בערך חצי שנה ומאז אני ישנה על מזרון. לא היה כל כך אכפת לי בקיץ, אבל עכשיו שמתחיל להתקרר, זה כבר לא אפשרי להיות עם יד על הרצפה הקפואה). הם תיכננו לנסוע למרכז רק כדי ללכת לחנות, לקנות את המיטה ולהביא אותה לדירתי, אבל ברגע האחרון מצאו חנות שמוכנה לעשות משלוח ב-100 שקל. אז הם שילמו דרך הטלפון 300 שקל על המיטה ולי נותר רק לחכות לשליח שיגיע ביום ראשון. הם רצו לתת לי גם 100 שקל, כדי שאשלם את דמי המשלוח לשליח, אבל לזה לא הסכמתי בשום פנים ואופן.

חמודים שכמותם.

מה שכן, אני מאד רוצה להיות יותר עצמאית. למשל העניין עם המיטה: יכולתי לחפש לבד באינטרנט. יכולתי לעשות את זה לפני חודשים. מקסימום יכולתי לבקש מהם רק לשלם, אבל לחפש לבד. אולי גם יכולתי לשלם לבד. אני משלמת 2000 שקל כל חודש שכר דירה, משלמת בערך 500 שקל בחודש על חשבונות, אז הוצאה חד פעמית של 400 שקל לא הייתה הורגת אותי.

אבל הם החליטו לעזור לי, כי בזמן האחרון הגיעו לי ולאף פחוס, חשבונות שהסתכמו בסכום של יותר מ1000 שקל לכל אחד. גם חיפוש העבודה שלי התעכב בגלל החגים. ונראה שהדירה הזאת היא מקור בלי פוסק להוצאות.

רק ביום חמישי האחרון הזמנו בעל מקצוע, כי המקרר התקלקל בפעם המליון והוא גבה 400 שקל, כלומר 200 שקל לכל אחד. וכאילו לא מספיק ההוצאה על תיקון המקרר, הייתי צריכה לזרוק את כל האוכל שקניתי יום קודם, אז עוד 200 שקל נזרקו לפח.

וגם עכשיו נגמר לי הקוד של הסטודנט ברב קו, אז אני אצטרך להתחיל לשלם מחיר מלא על נסיעות. וגם החשבון סטודנט עומד להגמר, אז יתחילו לגבות ממני יותר עמלות מהבנק.

בקיצור, לא חסרות הוצאות הכרחיות שאני משלמת בעצמי.  

החלטתי שאני חייבת דיאטה באופן דחוף ומיידי. 86 הקילו שאני שוקלת באים לידי ביטוי יפה בגופי, וזה חבל, כי דווקא יש לי נתונים של גוף יפה. כל פעם שאני מצטלמת (אני משתדלת שלא להצטלם, אבל באירועים כמו מסיבת היומולדת של אף פחוס שהייתה ביום חמישי - אין ברירה), אז כל פעם שאני מצטלמת - אני מזדעזעת מהסנטר שלי, מזרועתיי המדלדלות, מקפל השומן בבטן ומירכיי האימתנות. גם במראה רואים את הדברים האלה, אבל משום מה בתמונות הם נראים הרבה יותר גרוע, לפחות בעיניי. אולי זה נכון שהמצלמה מוסיפה 5 קילו. ואני גם לא פוטוגנית.

אגב, זו אחת הסיבות שאני לא רוצה להצטרף לאתר היכרויות, כמו שמגיבים רבים הציעו לי. לא בא לי לפרסם תמונה לעיניי כל. 

שבת שלום.

שלכם,

נונה.

היי,

בסוף הראיון נאמר לי שיחזירו לי תשובה תוך 48 שעות.

מאוחר יותר באותו יום היה לי ראיון בחברת כח אדם. האמת שזה אפילו לא היה ראיון. זה היה מזה מיותר. הציעו לי לעבוד בבנק, בתור בנקאית ולא טלרית. עובדת של הבנק מהיום הראשון. וטרטרו אותי לחברת כח האדם, רק כדי שהבחורה שעובדת שם - תשפץ לי קצת את הקורות חיים ותשלח בנוכחתי את קורות החיים לבנק.
היא אמרה שיש מרכז הערכה+מבחנים פסיכוטכניים ביום רביעי הקרוב ושאני צריכה לחכות לטלפון מהבנק כדי לדעת אם אני מוזמנת אליו.

באותו ערב הייתה לי שיחה מכוערת עם א בוואטספ, שגרמה לי להרגיש יותר טוב לגבי הבגידה. אמרתי לעצמי ש-א לא נותן לי הכלה, כבוד והערכה ולכן אני בתגובה לא נתתי לו נאמנות.

נאמר לי שהם כבר עושים הרבה ראיונות באותו יום ושיתכן שכבר יקבלו מישהו, אז שיחזרו אליי בסוף היום אם זה עדיין יהיה רלוונטי. 

מיד אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית - הייתי אמורה להיפגש עם א. סיימתי איתה ב18:00 ו-א היה אמור לסיים לעבוד ב18:00 ולבוא אליי ישר אחרי העבודה. אבל כשיצאתי מהפסיכולוגית, ראיתי שהוא שלח לי הודעה שאבא שלו בבית חולים, אז הוא נוסע לאשדוד ושנדחה את פגישתנו למחר. ראיתי גם שצוצו התקשרה אליי. חזרתי ל-א ואיחלתי לאביו רפואה שלמה ואז חזרתי לצוצו וקבעתי איתה להיפגש באותו רגע, כי היא רצתה להיפגש בקניון שבמקרה במרחק עשר דקות הליכה מהפסיכולוגית.

נפגשתי עם צוצו בקניון. אכלנו והיא עשתה אחר כך שופינג. היה נחמד.

ביום רביעי נפגשתי עם א. הוא עבד משמרת בוקר והגיע אליי ישר אחרי העבודה. התחבקנו שעה ארוכה. הוא אמר שהתגעגע אליי. אמרתי לו שהוא אמר לפני כן שלא, אז הוא אמר שבחו"ל לא הרגיש את זה, אבל בארץ היכה בו כמה התגעגע אליי. שבנו להתחבק ולהתנשק. הבאתי לו לשתות והתיישבנו על הספה בסלון. א אחז בידי והניח את ראשו על כתפיי ובידו השניה ליטף את שיערי. הוא היה ממש מתוק.

ישבנו מחובקים ודיברנו. א לא הפסיק ללטף אותי, לנשק אותי, להגיד כמה הוא שמח לראות אותי. ראו עליו כמה שהוא שמח. גם לי היה מאד נעים במחיצתו. הוא היה גמור מעייפות והניח את ראשו עליי, אז הצעתי שיעבור לנוח במיטה. הלכנו למיטה, נשכבנו זה לידי זו והוא הניח את ראשו על החזה שלי וחיבק אותי ואני ליטפתי את שיערו. שכבנו ככה מחובקים ומכורבלים ודיברנו. הייתה אווירה כל כך טובה ונעימה ואני התקשיתי לאזור אומץ ולהגיד לו שאני נפרדת.

א הציע שנמשיך להיות בקשר, בתור ידידים, אבל אני אמרתי שאני לא יכולה להיות ידידה של מישהו שאני מאוהבת בו. סיכמנו שהוא יתקשר אליי עוד חודש. 

אחר כך התקלחנו ביחד. במהלך המקלחת כל מה שקרה זה ש-א נישק את הפטמות שלי, כדי להיפרד מהשדיים שלי ואני נישקתי לו לרגע את הזין, כדי להיפרד גם ממנו. לא שכבנו ולא קרה שום דבר מיני מעבר לזה. 

אחר כך א ליווה אותי לתחנת האוטובוס, כי היה לי תור לגניקולוג שהייתי צריכה להגיע אליו וסיכמנו ש-א יחזור לביתו. הלכנו לשם יד ביד. בתחנת האוטובוס עמדנו מחובקים ו-א אמר שהיה לו לכבוד להיות איתי, שהוא מאחל לי רק טוב, שאשמור על עצמי, שהוא אוהב אותי ושיתגעגע אליי. גם אני אמרתי אותם דברים, כשאני מתכוונת לכל מילה. ואז גם א התחיל לבכות. עמדנו שם באמצע הרחוב, שנינו בוכים והתחבקנו בחוזקה ואמרנו שוב ושוב עד כמה אנחנו אוהבים. כשהאוטובוס הגיע - עליתי עליו בוכה. כשהתיישבתי. ראיתי ש-א עומד על המדרכה, בוכה, מסתכל עליי ושולח לי נשיקה באוויר. שלחתי לו נשיקה באוויר בחזרה.

היום (יום חמישי) אף פחוס חוגג יומולדת בפאב בערב, עם כל חבריו וכמובן שהוא הזמין אותי. אני אבוא, למרות שהתלבטתי הרבה.

אני עדיין לא יודעת מה אעשה בשישי-שבת, אולי ההורים שלי יבואו לעזור לקנות מיטה ואולי אסע לירושלים.

וביום שני אני מתחילה את העבודה החדשה. מי ייתן והכול יבוא על מקומו בשלום בנוגע לעבודה הזו. אני מחזיקה לעצמי אצבעות.

וזה היה הסיפור על החזרה לשווקים.

נונה.