היי,

מצאתי עבודה. התחלתי לעבוד בגן ילדים. האמת שהדברים התגלגלו בצורה בלתי צפויה. בכלל לא חשבתי בכיוון של לעבוד בגן ילדים. אפילו לא קרוב. אחרי הכישלון בתור אחראית פניות הציבור בחברה בה עבדתי, אז היה לי משבר תעסוקתי עמוק. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה יותר שירות לקוחות. מכיוון שיש לי הפרעת קשב וקשה לי עם דברים טכניים - פחדתי שגם עבודות של בק אופיס לא יתאימו לי. לא ידעתי מה נשאר. החלטתי לנסות עבודות של בק אופיס, כי אמרתי לעצמי שתמיד אמרתי לעצמי שעבודה כזאת תשגע אותי, מבלי לבדוק את העניין והגעתי למסקנה שאולי כדאי לתת הזדמנות. בכל מקרה, נכנסתי לאתר של ג'ובמסטאר וסימנתי את סוג העבודות המבוקשות. מאז נשלחו לי למייל - למעלה ממאה הצעות ביום ושלחתי קורות חיים לרובן במשך כמה ימים. מישהו בבלוג הציע לי לבדוק עבודות גם באתר אחר מסוים. נכנסתי לשם ובדקתי. הייתה שם הצעה להיות מטפלת בגן. בצעד של רגע - שלחתי גם לשם קורות חיים ואז שכחתי מזה.

העבודה היא המון שעות. מ7.30 עד 16.45, אבל אני צעירה ואין סיבה שלא אעמוד בזה. לוקח לי בסביבות השעה לכל צד להגיע בתחבורה ציבורית, אבל גם מזה אף אחד עוד לא מת.

הגב שלי נורא כואב. רוב היום שלי התנהל בהתכופפות: להתכופף להרים צעצועים מהרצפה, להתכופף לנקות אף מלא נזלת, להתכופף להרים יד, להתכופף לכיור נמוך, להתכופך ללטף את שיערו של ילד, להתכופף להאכיל ילד, להתכופף להניח דברים על הרצפה.

הכול שם מותאם לגדלי הילדים, אז זה הרגיש לי קצת כמו להיות בעולם מקביל, קטן יותר: כיסאות קטנים, שולחנות נמוכים, אסלה קטנה שהיה נראה לי הזוי שגם אני נאלצת להשתמש בה במקום באסלה שמותאמת לישבנם של מבוגרים. אז כן, מדובר בעבודה מתישה.

וחשוב שלמדתי להחליף חיתולים, כי זה עוד ישמש אותי בעתיד גם בחיים האישיים.

וה6000 שקל בחודש שאני עומדת להרוויח - נחוצים לי מאד.

אני זוכרת שאחרי שעזבתי את השירות הלאומי אז נורא רציתי ללמוד את זה וגם הלכתי לכמה גנים כדי לעבוד בתור סייעת אבל לא קיבלו אותי או שלא הסתדר לי מהצד שלי ואחרי כמה ניסיונות - וויתרתי ומאז שכחתי מזה.

זו אגב, הייתה הטענה של אימא שלי בתקופה בה עשיתי שירות לאומי. אמרתי לה בזמנו "אני תורמת לחינוך" והיא ענתה לי:"את לא תורמת לחינוך. את מחליפה חיתולים".

אבל אני דווקא חושבת שזו כן תרומה לחינוך. בלי לנקות את הטוסיקים והאפים ומבלי לנקות את הגן - הילדים לא יוכלו להגיע לגן. וכן יש הרבה שלבים ביום בהם משחקים איתם ורוקדים איתם וקוראים להם סיפור.

ואגב, מישהי שהיא גננת מוסמכת ולא סייעת/מטפלת - בדרך כלל לא מנקה שולחנות ולא מנקה טוסיקים, אלא מתעסקת נטו בטיפול ישיר בילדים.

בכל מקרה, צריך לבדוק ולראות אם אני נהנית מהעבודה בגן ואם מרוצים ממני. הבטחתי לעצמי שאעשה כל מה שנחוץ כדי להיות עובדת טובה. ימים יגידו אם באמת מצאתי את מקומי.

בלי קשר ל-א, ברור לי כמה קריטי שאמצא סופסוף עבודה שאחזיק בה פרק זמן ארוך ואפסיק להרגיש שאני גרועה בכל דבר שאני עושה וששום מסגרת לא מתאימה לי.

אני צריכה עוד זמן. אני רוצה לראות לאן דברים הולכים, לפני שאני מקבלת החלטה.

שלכם,

נונה.

היי,

בפוסט הקודם סיפרתי שביום חמישי האחרון המנהלת שלי במחלקת פניות הציבור - אמרה שתיבחן אותי שוב ביום ראשון, על מנת לראות אם תוכל להסמיך אותי לתפקיד. לקחתי את העניין מאד קשה. אמרתי לעצמי שאני חייבת חייבת חייבת לעבור את זה ואם לא - אטביע את עצמי. הייתה לי הצטברות של תסכול על עצמי, היות שעברה עליי שנה מאד קשה: בשנה האחרונה נכשלתי בלימודי ההידרו ואובחנתי על הרצף האוטיסטי. בנוסף, אחרי שפיטרו אותי מעשרים ומשהו מקומות עבודה בשבע השנים בהם אני בשוק העבודה - מאד רציתי סופסוף להצליח ולהתמיד במקום אחד.

ביום שישי נסעתי לירושלים לבית ההורים ושרצתי שם עד מוצ"ש. במוצ"ש חזרתי לדירתי במרכז.

ביום ראשון על הבוקר, כשהגעתי לעבודה, אז המנהלת שלי ביקשה ממני לחכות כמה דקות ואז קראה לי לחדר אחר והגישה לי זימון לשימוע. היא אמרה שחשבה על זה בסופשבוע והגיעה להחלטה שלא תיבחן אותי שוב, אלא תעשה לי יום למחרת שימוע, שיקבע אם אמשיך להיות מועסקת שם. ניסיתי למחות. אמרתי לה שאני מגיעה מבחוץ ולא מתוך החברה, כמו שאר הנציגים במחלקה ושזה לא כזה נורא שלקח לי שישה ימי חונכות, במקום ארבעה, אבל היא קטעה אותי ואמרה שלא מדובר ביחס ההתקדמות שלי לעומת נציגים אחרים, אלא בכך שכמעט לא התקדמתי מיום ליום במהלך החונכות.

שאלתי אותה אם ההחלטה כבר התקבלה, והיא אמרה שלא, כי עדיין לא שמעה את הצד שלי והיא יודעת רק את הצד שלה (שזה קצת מגוחך, כי היא דיברה כאילו היחסים הם שוויוניים וזה לא נכון, כי לה יש את הכוח לפטר אותי, אבל לי אין את הכוח להישאר לעבוד שם בניגוד לרצונה). ניסיתי להמשיך למחות, אבל היא אמרה לי לשמור את טיעוניי ליום המחרת לשימוע ושלחה אותי הביתה. סך הכול הייתי שם עשר דקות באותו יום, אבל היא אמרה שישלמו לי כל היום וגם על כל יום למחרת.

הגעתי הביתה בסביבות 10:00 בבוקר ונכנסתי למיטה עד יום שני ב8:00 בבוקר (וזה אחרי שישנתי בלילה שבין שבת לראשון!). הייתי אומללה, בכיתי המון, הרגשתי תת אדם ותכננתי בפרטי פרטים את איך אטביע את עצמי, אם לא אצלח את השימוע יום למחרת. לא יצאתי מהמיטה כל היום וגם כמעט לא אכלתי.

שכחתי שאנג'ל קורא בבלוג שלי. אנג'ל הוא מישהו שידיד שלי כבר עשר שנים, מאז הייתי בת 17 ובשנים האחרונות אנחנו נפגשים פעם בשנה. בכל מקרה, אנג'ל קרא בפוסט הקודם שלי שאני עומדת לפגוע בעצמי, אם אפוטר. הוא התקשר אליי כמה פעמים ולא עניתי לו. הוא שלח לי הודעה שאם לא אענה לו - יספר להורים שלי. שלחתי לו הודעה בחזרה שאני עסוקה ולא חייבת לענות לו ושלא יתערב. אז אנג'ל התקשר לבית הוריי (יש לו את המספר כי כשהכרנו, לפני עשר שנים, עדיין לא היה לי פלאפון) וסיפר לאימא שלי. הוא גם התקשר למימי וסיפר לה. אימא שלי יצאה מדעתה והחלה להתקשר ולהתקשר ולהתקשר אליי. גם מימי ניסתה לתפוס אותי כמה פעמים, שאלה את אף פחוס בפייסבוק אם אני בסדר ושלחה לי הודעות מלאות תמיכה. לי לא היו עצבים לדבר עם אף אחד. לא עניתי לשיחות של אף אחד. וגם לא התקשרתי בעצמי לאף אחד. גם לא ל-א, כי כעסתי עליו, בעקבות שיחה שהייתה לנו ביום שישי עליה כתבתי בפוסט הקודם.

ביום שני נסעתי לעבודה והיה לי את השימוע. השימוע היה רק מול המנהלת שלי (הייתה אמורה להיות שם עוד מישהי, אבל היא לא יכלה ברגע האחרון. זה היה דיי מגוחך שזה רק מול המנהלת שלי, כי במצב כזה - היא יכלה לעשות לי את השימוע יום קודם, במקום שאטרטר לשם שוב, אבל תכלס, בזכות זה הרווחתי 500 שקל כי שילמו לי על שני ימי עבודה מלאים).

בכל מקרה, היה לי את השימוע. השימוע נמשך בערך רבע שעה. התחננתי בפני המנהלת. הבטחתי לה שמעתה והלאה, אם פניית הלקוח הכתובה לא תהיה ברורה לי, אז אתקשר אליו רק כדי לברר על מה הפניה ואז אגיד לו שאני בודקת, אסיים את השיחה, אבדוק את הדברים ביסודיות ורק אז אחזור אליו. אמרתי שאני מבינה את גודל האחריות. אמרתי שאשתפר בקטע הטכני. הבטחתי להקפיד על קוצו של יוד גם מבחינת תפעול המערכות וגם מבחינת מה שאני אומרת ללקוח. גם אמרתי לה שזה לא הגיוני שלא התקדמתי מיום ליום במהלך החונכות, כי אם הייתי כזו סתומה - לא הייתי מצליחה להוציא תואר ופה היא קטעה אותי ואמרה שזה בכלל לא קשור לאינטליגנציה, ושאין לה ספק שאני אינטליגנטית ומוכשרת ונבונה ומוצלחת ומדובר פה על התאמה ספציפית לתפקיד וזה לא מעיד עליי שום דבר כאדם. רואים שהיא עושה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. דווקא חמודה. בסוף השיחה היא אמרה שתודיע לי למחרת.

אחרי השימוע דיברתי עם א, שממש דאג לי ולא הבין לאן נעלמתי בימים האחרונים. הוא ממש תמך בי והיה מתוק. כששמע שאני מבואסת - הציע לבוא אליי לתמוך בי. אחותו בדיוק הגיעה מארה"ב ולא היה לו זמן, אבל הוא עשה מאמצים להגיע לשעה, כי רצה להיות שם בשבילי. קבענו שיגיע אחרי העבודה, כלומר בסביבות 18:30. 

שוב הגעתי חזרה לדירה בסביבות 10:00. בניגוד ליום שלפני כן, אכלתי משהו וראיתי קצת טלוויזיה, אבל אז השביזות הכריעה אותי ונכנסתי למיטה. אחר כך שוב יצאתי ממנה ושבתי לראות טלוויזיה.

בערב א בא וחיבק אותי בחום. התכרבלנו ביחד והיה לי מאד נעים בין זרועותיו. התחלתי לבכות והוא ליטף את שיערי וניחם אותי והיה ממש מתוק. אחר כך אמר לי שלא רצה להגיד לי את זה קודם, אבל הוא הבין מההתחלה שהתפקיד הזה לא מתאים לי, כי אם היה לי קשה להיות נציגת שירות - איך אעשה תפקיד של בכירים. הוא אמר שהוא בטוח שאמצא משהו בתחום אחר. היה לי קשה לשמוע שתחום של שירות לא מתאים לי, כי זה בערך אומר שבזבזתי שבע שנים, כי במהלך שבע השנים בהם אני בשוק העבודה - תמיד הלכתי לעבוד בעבודות שמעורב בהם שירות. התחלתי לפחד שאני לא כשירה לשום עבודה. אמרתי לו שאולי אני אדביק מדבקות על בקבוקים כל החיים. אני הרי יודעת שאני לא יכולה לעבוד בעבודה בה רק מזינים נתונים למחשב כל היום, אז אם מורידים מהפרק גם שירות - אני מפחדת שכלום לא יישאר. ו-א ניחם אותי ואמר שהוא בטוח שאמצא משהו מתאים. 

מאוחר יותר באותו ערב, כשהתיישבנו לאכול והתחלתי לעשות לו שוב שיחת "יחסינו לאן" אז א אמר שהוא ממש לא רוצה לבאס אותי, אבל שלא נוכל לעבור לגור ביחד ולנהל חיים משותפים, מבלי שאמצא עבודה קבועה. הוא אמר בעדינות שהוא לא מבין איך דבר שכל כך ברור לו - לא ברור לי. הוא הזכיר לי שבעצמי אמרתי פעמים רבות שאני מכירה זוגות שעברו לגור ביחד רק אחרי שסיימו את הלימודים שלהם ושזה נראה לי בסדר גמור. אז הוא לא מבין מה ההבדל בין להגיד לי שנעבור לגור ביחד רק אחרי שאסיים ללמוד, לבין להגיד לי שנעבור לגור ביחד רק אחרי שאמצא את עצמי מבחינת עבודה. ואני תקפתי אותו והזכרתי לו שהוא בן כמעט 38 שגר אצל הוריו ועובד בשירות לקוחות והוא אמר שזה צריך להיות שיקול שלי מהצד שלי, והוא כרגע מדבר על שיקוליו מהצד שלו, אבל גם אם נדבר עליו לרגע: נתנו לו קביעות. בעבודה שלו אחרי שלוש שנים או שמפטרים או שנותנים קביעות ועכשיו, כשכמעט מלאו שלוש שנים לעבודתו - נתנו לו את הקביעות. הוא אמר שהוא יכול להיות רגוע לגבי 7000 השקל שהוא מרוויח בחודש שהם לא ייעלמו פתאום ושאיש לא יישמט את הקרקע מתחת לרגליו. הוא אמר שהוא לא מצפה ממני למצוא עבודה בהייטק, שאין לו בעיה גם אם אעבוד בניקיון, כל עוד אדע שזה המקום שלי ושאיש לא עומד להעיף אותי משם. הוא אמר שגם אם אעזוב אותו - כל גבר שאהיה איתו ירצה לדעת שיש לי עבודה קבועה ושאני לא מחליפה עבודות כל חודש, לפני שנוכל לתכנן תוכניות לעתיד ולהקים בית ולהביא ילדים. א אמר שהוא מאד אוהב אותי וכן בטוח שהוא רוצה איתי חיים משותפים, אבל רק בתנאי שאמצא קודם עבודה קבועה. ואם לא אמצא - הוא לא יעזוב אותי, אבל לא יוכל לעבור לגור איתי ולתכנן איתי תוכניות לעתיד.

והאמת שלצערי הרב הסכמתי איתו.

ביום שלישי הלכתי לעבודה, רק כדי שהמנהלת תגיד לי שהיא החליטה לפטר אותי. עיצבן אותי שנסעתי שעה לכל כיוון, רק כדי שהיא תגיד לי את זה בשלוש דקות של שיחה. זה כבר היה היום השלישי ברציפות שנסעתי לשם, רק כדי להיות שם כמה דקות ולחזור, אבל ניחא. האמת שעם כל כמה שקיוויתי שהיא תגיד שתיתן לי הזדמנות נוספת, בתוכי ידעתי שאין מצב. אף פעם לא שמעתי על מישהו שעשו לו שימוע ואחר כך לא פיטרו אותי. פתאום קלטתי שאני מבואסת, אבל הרבה פחות ממה שחשבתי. כשאמרתי את זה ל-א אז הוא אמר:"בטח, כי את השוק כבר היה לך ביום ראשון."

כשהגעתי הביתה אז דורה חברתי שלחה לי הודעה ושאלה אם היא יכולה לבוא אליי ואמרתי לה שכן. היא הגיעה מאוחר יותר באותו יום ודיברנו. סיפרתי לה על הקטע הזה שאני לא יודעת במה אני יכולה לעבוד, כי הרי עבודה של הזנת נתונים למחשב כל היום תחרפן אותי ועכשיו גם מסתבר ששירות גם ירד מהפרק. ודורה אמרה שיש עוד המון עבודות. והזכירה לי את כישרון הכתיבה שלי. גם היא מחפשת עבודה ויום למחרת היה לה ראיון לבית דפוס. 

מאוחר יותר באותו יום הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. הפסיכולוגית שאלה אותי מה בעצם הכשיל אותי בעבודה בפניות הציבור. הסברתי לה שגם היה לי קשה לתפעל את המערכות וגם שמאד מלחיץ אותי שלקוחות צועקים עליי. אני מיד מתקפלת ואומרת להם מה שהם רוצים לשמוע וכשעבדתי בחברת האשראי - הייתי מיד מעבירה לשיחת מנהל או מנתקת או מעבירה לנציג אחר. הפסיכולוגית לקחה דף ועט ושאלה מה עובר לי בראש כשהם צועקים עליי ואמרתי לה שאני מרגישה באותו רגע שאני לא שווה, שאני לא יודעת לענות להם, שכשאני נכשלת בלשרת אותם - אני מרגישה שנכשלתי כאדם. והפסיכולוגית עשתה קישור מדהים, שאף פעם לא חשבתי עליו עד אותו יום, שזה דבר שמאד מאפיין אותי גם בחיים האישיים. הרי גם בחיים האישיים אני תמיד רוצה שכולם יאהבו אותי ומאד קשה לי כשמישהו כועס עליי. נכון שכשלקוח צועק עליי אז הוא כועס על החברה ולא עליי, אבל עדיין לאדם כמוני מאד קשה להתמודד עם דברים כאלה. 

והפסיכולוגית הציעה לי לפנות לייעוץ תעסוקתי. היא אמרה שהיא לא מבינה גדולה בשוק העבודה, אבל שזה באמת נשמע ששירות לקוחות לא מתאים לי ושגם היא חושבת שבתור בעלת הפרעת קשב וריכוז אז עבודה שכוללת רק הזנת נתונים במשרד תשגע אותי - אבל אמרה שהיא בטוחה שיש עבודות אחרות שיתאימו. היא נתנה לי שיעורי בית לפגישה הבאה לכתוב על דף את כל מה שאני טובה בו ובאיזו עבודה שקשורה לזה אפשר לעבוד. ואני מיד אמרתי לה שאני יכולה להיות קלדנית, כי אני כותבת מאד מהר וללא שגיאות ואם זה יהיה בבית משפט - אז יהיה לי גם מעניין. גם אמרתי לה שאני מאד טובה בעריכה לשונית. כל התחום של כתיבה קורץ לי. חזרתי הביתה באותו ערב בכוחות מחודשים.

באותו יום גם פתאום נזכרתי שאני מכירה המון אנשים שלא מוכנים לעבוד בשירות לקוחות ויש המון עבודות בשבילם. קלטתי שבטח שאוכל למצוא עבודה בתחום שמתאים לי. הרגשתי ממש יותר טוב באופן משמעותי.

גם דיברתי עם אימא שלי שהבטיחה שתעשה כל מה שאפשר בשביל לעזור לי. תכלס, היא ממש חמודה. אומנם נודניקית, אבל זה נובע רק מאהבה ודאגה. גם אבא התעקש לדבר איתי והדגיש שהם תמיד שם בשבילי. 

ביום רביעי (היום) צוצו חברתי שלחה לי הודעה ושאלה אם אני רוצה להיפגש. הצעתי שתבוא אליי באותו רגע, והיא הסכימה. בבית שלי סיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט הקודם וכל מה שכתוב בפוסט הנוכחי וצוצו הקשיבה ומאד תמכה בי וגם הציעה שאמצא עבודה בתחום שאני יודעת שאני טובה בו ושכתיבה למשל יכולה מאד להתאים.

ואמרתי לה ששירות לקוחות באמת ירד מהפרק, כי לא יתנו לי הזדמנות לעבוד בתפקיד בכיר של המחלקה בפניות הציבור, אלא יתנו לי להיות נציגת שירות רגילה ברוב המקומות וכבר נוכחתי לגלות מהקורס שעשיתי, שרוב מי שהולכת להיות נציגת שירות - היא בת 20 או 20 וקצת רגע אחרי שחרור. וזה לא מה שאני רוצה.

יותר מאוחר צוצו הציעה שנלך לים ומיד הסכמתי. החלפתי בגדים ולקחנו לשם אוטובוס. לא היו לנו בגדי ים, אז לא נכנסנו למים, אבל שכבנו שם על כיסא נוח על החוף. אוושת הגלים ומראה הגלים נסך בי שלווה. זה היה פשוט רעיון מעולה של צוצו. אחרי זה הלכנו לאכול וחזרתי הביתה מאושרת וטובת לב.

אף פחוס הודיע לי היום שהוא יישאר בדירה לשנה נוספת וזה הוריד לי אבן מהלב.  

ביום חמישי (מחר) על הבוקר אני הולכת עם חברתי דורה לחוף מופרד כדי להשתובב בין הגלים ולהשתזף על החוף. יהיה מזה כיף. אני מאד אוהבת ללכת לים איתה. נעשה גם יום כיף בת"א. בערב א כפרעליו יבוא אליי ויישאר לישון.

ביום שישי אני אסע לבית הוריי בג'רוזלם ואחזור ביום ראשון. אני מקווה שאז כבר אתחיל ללכת לראיונות עבודה, כי אני מתכוונת לחפש עבודה דרך האינטרנט במהלך הסופשבוע. 

אני מרגישה הרבה יותר טוב. התמיכה של חברותיי, של א ושל משפחתי בימים האחרונים הייתה מדהימה. וחשוב מזה - ראיתי שאני לא רודפת אחרי תמיכתם, אלא מצליחה להתמודד עם זה בעצמי ולסלוח לעצמי על הפיטורים האלה. כל הרעיון של להטביע את עצמי עבר לי כבר ביום שני בבוקר. גם התמיכה של המגיבים לפוסט הקודם חיממה מאד את לבי. זה בהחלט מחמיא לראות שעשרות אנשים זרים דואגים לי כל כך. אני מרגישה אפילו סוג של סלב. תודה רבה לכל הקוראים והמגיבים. 

בפוסט הקודם הרגשתי חרא בגלל המצב בעבודה, בגלל המצב עם א ומפני שחששתי שאף פחוס יעזוב את הדירה. אז עכשיו אני הרבה יותר אופטימית לגבי מציאת עבודה חדשה, א ואני הסדרנו את היחסים בינינו (למרות שאני לא משלה את עצמי ויודעת שהמצב בינינו מורכב ושדרך ארוכה עוד לפנינו) ואני גם יכולה להיות רגועה לגבי כך שלא אצטרך לגור עם זרים בשנה הקרובה.

הכול יהיה בסדר. הכול כבר דיי בסדר. 

שלכם,

נונה. 

היי,

ביום רביעי בשבוע שעבר סיימתי את קורס השירות וביום חמישי התחלתי חניכה במחלקת פניות הציבור. החניכה הולכת לי ממש גרוע. למרות שהחונך שלי תותח ויש לו המון סבלנות והמון ידע - אני לא מצליחה להפנים כמו שצריך את הדברים. מסתבר שהקורס שעברתי לא היה רלוונטי, כלומר היה רלוונטי רק מבחינת ידע תיאורטי, כלומר שאכיר את המוצר שאנחנו נותנים ללקוח, אבל לא מבחינת תפעול מערכות ולא מבחינת נהלים.

משהו שהחונך שלי הסביר לי ואחר כך מנהלת המחלקה הסבירה לי זה עד כמה קריטי שאעשה את העבודה נכון. הם הסבירו שפניות הציבור זו הישורת הכי גבוהה בחברה. אם נציג שירות טועה - הלקוח יכול לפנות אחר כך לפניות הציבור שיפצו אותו עם זיכויים ועניינים, אבל אם נציג של פניות הציבור טועה - לא נותרת ללקוח ברירה אלא לפנות לבית משפט. יש סיבה שיש נציגים בפניות הציבור שאחראים לייצג את החברה בבית משפט. הם נשענים על הקלטות ועל תיעודים ואם בהקלטה ישמעו שהבטחתי ללקוח משהו ולא קיימתי או אם לא אתעד כמו שצריך - יצטרכו לשלם ללקוח עשרות אלפי שקלים. עליי להיות מאד ממוקדת ומדויקת. להקפיד על קוצו של יוד גם מבחינת תפעול המערכות וגם מבחינת מה שאני אומרת ללקוח.

החונך שלי לא מבין למה כל כך קשה לי להתנהל מול המערכות במחשב ולמה כל כך קשה לי להתמודד מול לקוחות שמרימים את הקול. הוא שאל אותי מה ההבדל בין זה לבין זה שעבדתי בשירות לקוחות בחברת האשראי. מה שהוא לא יודע, ואני גם אף פעם לא אגיד לו, זה שניתקתי ללקוחות בפרצוף או העברתי אותם לנציג אחר, במקרים בהם ביקשו ממני לעשות משהו שלא ידעתי לעשות מבחינה טכנית (למשל לא ידעתי לבדוק כפילות עסקה ולא ידעתי לזכות) ובמקרים בהם הרימו עליי את הקול - גם הייתי מתנתקת או מעבירה לנציג אחר או שהייתי מעבירה לשיחת מנהל. היו גם מקרים בהם הייתי מבטיחה דברים ללקוחות ולא מבצעת. פה אין דברים כאלה. אסור לעגל פינות.

המנהלת שלי הסבירה לי שהחניכה שלי אמורה הייתה להיות שלושה ימים, כלומר בימים חמישי, ראשון ושני ואז שהיא תבחן אותי, כלומר תשב לידי ותבדוק את ההתנהלות שלי במשך שעה. היא ראתה שאני עדיין לא שם, אז נתנה לי יום נוסף ובחנה אותי רק ביום רביעי. פישלתי בגדול, אז היא בחנה אותי שוב ביום חמישי ואז פישלתי עוד יותר בגדול. להפתעתי הרבה היא תיתן לי הזדמנות נוספת ביום ראשון.

ואני מאד מתוסכלת. אין לי מושג מה אני יכולה לעשות אחרת, שיגרום לי להצליח יותר. אין פה עניין של לתרגל בבית, כי אני יודעת את כל הידע התיאורטי והבעיה שלי היא שאני לא מצליחה לתפעל את המערכות במחשב כמו שצריך והרי אין לי את המערכות האלה בבית. הבעיה שלי היא גם שאני נלחצת מלקוחות וגם את זה אי אפשר לתרגל בבית.

היתרון של המחלקה של פניות הציבור, לעומת המחלקה של שירות הלקוחות, הוא שאני לא מקבלת שיחות נכנסות, אלא מקבלת רק פניות בכתב וחוזרת ללקוח בטלפון. אין אחמ"ש שצועק עליי לתקתק. אני יכולה לבדוק את הפניה היטב לפני שאני מתקשרת ללקוח. החונך שלי הציע שאם הפניה הכתובה של הלקוח לא ברורה אז שאתקשר רק כדי לברר מה הוא רוצה ואז אגיד לו שאבדוק ואחזור אליו ואז באמת אבדוק את הדברים ואבצע את הפעולות. הוא אמר שכאן, בניגוד למחלקה של שירות הלקוחות, אני לא חייבת לאקטב דברים במערכת תוך כדי שיחה, אלא יכולה לעשות את זה לפני השיחה ולאחריה.

אני חייבת לעבור את המבחן של המנהלת שלי ביום ראשון. חייבת. לעולם לא אסלח לעצמי אם אפוטר. אני פשוט לא אוכל לחיות עם עצמי. וכבר הגעתי להחלטה שאם היא תפטר אותי - באותו יום אלך לים ואטביע את עצמי. זה עדיף מכדורים או מלחתוך ורידים, כי במקרה של כדורים - יעשו לי שטיפת קיבה, ובמקרה של חתיכת ורידים - סביר להניח שלא אצליח לחתוך מספיק עמוק כדי למות וסתם אצלק את עצמי. גם במקרה של קפיצה מגג - אנשים יראו אותי ויזמינו אמבולנס וסביר להניח שלא אמות אלא סתם אצא מזה נכה. אז החלטתי שאלך לחוף ים ריק מאנשים בלילה ואכנס אל תוך הגלים. תמיד אהבתי ים ותמיד הרגשתי בנוח בין הגלים. ואני גם לא אשאיר שום מכתב התאבדות. ככה אנשים לא ידעו שהתאבדתי ולא יהיו להם רגשות אשם.

בנוסף לחרא שעובר עליי בעבודה - גם היחסים שלי עם א במצב על הפרצוף. אחרי מה שכתבתי בפוסט הקודם - החלטתי לעשות לו שיחת "יחסינו לאן". החלטתי לעשות אותה פנים מול פנים ולכן הצטרכתי לחכות איזה שבוע, עד ש-א מצא ערב פנוי ונפגש איתי.

אמרתי לו שאני לא מוכנה להמשיך ככה. אמרתי לו שמהיום הראשון של היחסים א הבהיר לי שמושקי וילדיו אף פעם לא ייעלמו ושאני מבינה ומכבדת את זה, אבל הגיע הזמן שגם מושקי והילדים יבינו שאני אף פעם לא איעלם. או בתור התחלה, שלפחות ידעו שאני קיימת.

אמרתי לו שאני לא מוכנה יותר שהילדים באים יחד עם מושקי, לבלות עם א כמה ימים בבית הוריו. שכשנחיה ביחד - אני לא אסכים שהוא יעלם ככה לכמה ימים. ושאני אומנם לא ששה לזה, אבל אני מעדיפה שהילדים יבואו לבית המשותף שיהיה לנו. ו-א אמר שרק לא אציג את עצמי בתור החברה שלו בפני ילדיו, כי עלולים אחר כך לעשות להם את המוות ב"חדר" בו הם לומדים בתור חרדים.

אמרתי לו שאני לא מוכנה לקבל יותר את זה שלא פגשתי את הוריו. א סיפר להוריו עליי דיי בתחילת היחסים ביננו והם אמרו שהם לא רוצים להכיר אותי, כי הם לא רוצים לשקר למושקי. אמרתי ל-א שאם מושקי תדע עליי - ההורים שלו לא יצטרכו לשקר לה. ואמרתי שאני יודעת שקשה לו לעמוד על שלו, אבל במקרה הזה אין ברירה.

אמרתי לו שאני לא הפילגש. אמרתי שבמקרה של פילגש לא מספרים לאישה ולא מספרים לילדים ולא מפגישים עם ההורים ונפגשים פעם בשבוע כשהכול נוח ומסתדר.

אמרתי שזו הגדרת יחסים שמתאימה לא רק לפילגש, אלא גם לקשר של ילדים בני 16: נפגשים פעם בשבוע לראות ביחד טלוויזיה ולאכול ביחד חביתה לארוחת ערב, מתכרבלים ביחד מול הטלוויזיה, עושים סקס וצוחקים ביחד.

וגם דיברנו על הקטע הזה שאני נורא רציתי שנעבור לגור ביחד ב30.9 הקרוב, כשתסתיים לי השכירות ו-א אמר שאני חייבת למצוא קודם עבודה ולהחזיק בה. בזמנו, כשהוא אמר את זה, הזכרתי לו שאני שוכרת דירה כבר ארבע שנים ומעולם לא חזר לי הצ'ק של השכירות אז מה ההבדל בין לשכור איתו לבין לשכור עם שותפים מבחינת הכסף והוא עדיין התעקש שלא מתחילים חיים משותפים ברגל שמאל.

ואז בשיחה בה דיברתי איתו על עניין הפילגש אז אמרתי לו שחשבתי על דבריו בקשר לזה שלא מתחילים חיים משותפים ברגל שמאל והגעתי למסקנה שזו שטות. כדוגמא סיפרתי לו על אחותי ובעלה. אחותי ובעלה עברו לגור ביחד כשלשניהם הייתה עבודה יציבה וקבועה. פחות מחודש לאחר מכן אחותי חטפה פיברומלוגיה, שזו מחלה שלא מאפשרת לתפקד. היא לא יצאה מהמיטה חצי שנה ובעלה, שאז היה החבר שלה, מימן אותה. אחר כך היא הבריאה אבל כמה חודשים אחר כך פיטרו אותו מעבודתו, הוא היה מובטל שנתיים והיא פרנסה אותו.

אמרתי ל-א שאני יכולה עכשיו לעבוד באותו מקום עבודה 15 שנה ושנעבור לגור ביחד רק בעוד 15 ואז יומיים אחרי שנעבור לגור ביחד - אני אחטוף פיברומלוגיה או שהחברה שאני עובדת בה תפשוט רגל או שהוא יחצה את הכביש וידרס חלילה. אי אפשר לדעת.

והדגשתי שזה כל הרעיון בחיים משותפים, שתומכים זה בזה לא רק בזמנים טובים. וסיפרתי לו איך אימא של גיסי חלתה במחלה איומה שגרמה לכך שלא תוכל לעשות דבר מלבד למצמץ במשך שנים ולאורך כל השנים בעלה המשיך לחיות איתה ולקחת אותה לכל מקום אליו הלך. זה ההבדל בין זוגיות בוגרת לבין זוגיות של ילדים בני 16.

ו-א הקשיב ואמר שהוא מבין ודנו בדברים ובין השאר הוא אמר משהו מאד דומה למה שכתבתי בעצמי בפוסט הקודם: הוא אמר שלא בטוח שאמצא איזה נסיך אם אעזוב אותו ושניסיון העבר הראה שהייתי עם אנשים שהתייחסו אליי פחות יפה ממנו. ואמרתי לו שבזה הוא מעליב גם אותי וגם את עצמו ושאני לא צריכה להיות איתו מתוך פחד להיות לבד או מתוך זה שהוא הרע במיעוטו.

ו-א אמר שהוא צריך עוד קצת זמן. שאם היה בטוח שאני לא האדם איתו ירצה לחלוק את חייו אז היה עוזב אותי מיד ולא מבזבז לי את הזמן, אבל הוא פשוט עדיין לא בטוח ושהוא צריך עוד כמה חודשים. הוא אמר עוד כמה דברים, שאני כבר לא זוכרת, אבל שנתנו לי את הרושם שהמצב יהיה טוב יותר מעתה.

הייתי כבר עייפה מאד אז חיבקתי אותו והתכרבלתי איתו ושכבתי איתו ואז הלכנו לישון.

ואז ביום רביעי האחרון היה לי מצב רוח נוראי, גם בגלל המצב בעבודה וגם בגלל מריבה ענקית עם אף פחוס (עליה אספר בהמשך הפוסט) וכתבתי הודעה ל-א:"מתי אתה רוצה להיפגש?" והוא כתב לי שבשבוע הבא ושאלתי מה עם יום חמישי ומה עם שישי-שבת והוא אמר שביום חמישי הוא בחתונה ושבסופשבוע יהיה קצת עסוק ושאלתי במה והוא אמר שבמעבר דירה של מושקי (השכירות שלה מסתיימת שבוע הבא והיא עדיין לא מצאה דירה אז היא והילדים עומדים להיות הומלסים אם א לא יתערב) ושאלתי אם הוא נוסע לירושלים והוא אמר שלא אז שאלתי במה יהיה עסוק ואז הוא כתב:"אני עושה בשבילה טלפונים. לא אורז בשבילה תיקים" ואני שאלתי אם הוא רציני בתשובתו שהוא לא יכול להיפגש איתי כי הוא צריך לדבר בטלפון, כי זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיים והוא ענה:"זה לא שאני לא רוצה להיפגש כי אני צריך לדבר בטלפון. אני לא רוצה להיפגש כי אני לא רוצה להיפגש" ואני נעלבתי נורא וכתבתי שגם אני לא רוצה לראות אותו והוא הוסיף חטא על פשע כשכתב:"יש לך עבודה שעומדים אולי להעיף אותך ממנה. תתרכזי בזה. כדאי שתתרכזי בדברים חשובים ולא בשטויות" ואני שאלתי מה הקשר והוא שוב כתב שאני צריכה להיות ממוקדת בזה ולא בשטויות והוסיף שאין לו כוח למריבות מטופשות.

נפגעתי מאד. גם מזה שהוא לא רוצה לראות אותי וגם מזה שהוא מתייחס לקשר שלנו כאל שטויות. יום למחרת שלחתי לו הודעה זועמת ויום אחרי זה ניהלנו שיחה ארוכה בטלפון, בה אמרתי לו שבשיחה שבשבוע שעבר הבהרתי לו שאני צריכה שדברים ישתנו אחרת אני עוזבת ושהוא נתן לי את הרושם שדברים כן ישתנו, אז מה זה החרא הזה. ו-א הסביר לי שלא התכוון בשום צורה לפגוע בי אלא באמת רצה שאהיה ממוקדת בעניין העבודה ואני שוב שאלתי מה הקשר בין להתרכז בעבודה בזמן שאני בעבודה כדי להצליח בה, לבין זה שאני רוצה להיפגש איתו בשעות הפנאי שלי ו-א הסביר לי שכשהוא ממוקד מטרה - הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר ולזה התכוון כשאמר לי לא להתעסק בשטויות אלא בעבודה ובקשר לזה שלא רצה להיפגש בסופשבוע - הוא הסביר לי שכל השיחות "יחסינו לאן" שאני עושה לו בזמן האחרון מלחיצות אותו וגורמות לו פחות לרצות לבלות במחיצתי. ואני אמרתי לו שהסיבה בכלל שאני עושה את השיחות האלה היא שמעליב אותי שאנחנו לא נפגשים יותר, שבחיים לא אגיד לו לא לעבוד או לא ללמוד או לא להיפגש עם ילדיו, אבל פוגע בי שגם כשיש לו זמן פנוי - הוא לא תמיד רוצה לראות אותי והגענו למסקנה שזה מעגל קסמים כי השיחות האלה עוד יותר גורמות לו לא לרצות לראות אותי.

וטחנו וטחנו את היחסים שלנו במשך שעות ו-א אמר שהבקשות שלי לגיטימיות, אבל הוא לא בטוח אם הוא בשל לכל זה והמשכנו לטחון ולטחון את היחסים בינינו ואני הפכתי להיות יותר ויותר אומללה.

ואין לי מושג מה לעשות איתו עכשיו. אני כל כך אוהבת אותו.

וכאילו החרא שעובר עליי עם מקום העבודה והחרא שעובר עליי עם א לא מספיק - אני גם מודאגת מהדירה, או ליתר דיוק משותפי לדירה. אף פחוס רוצה לעבור לגור לבד. הוא בדק עד עכשיו כמה דירות והכול היה יקר מדי או/ו מגעיל מדי. אם לא ימצא דירה וסביר להניח שלא ימצא - הוא יחתום שכירות לשנה נוספת בדירה הנוכחית יחד איתי.

גם ככה אני משלמת המון כסף על שכירות ועל ארנונה (הארנונה בגבעתיים פשוט מטורפת), גם ככה לוקח לי יותר משעה לכל צד להגיע לעבודה, אז לאור כל ההקרבות האלה - אני לפחות לא רוצה לגור עם זר. 

השכירות מסתיימת ב30.9 ואני מתה מפחד שאף פחוס יעזוב. במצב כזה אני אצטרך לראיין אנשים שיכנסו במקומו, למרות שאני לא מאמינה שמישהו ירצה לשכור דירה כזאת מתפרקת ויקרה, או שאצטרך לחפש דירה אחרת, שזה הכי חרא שיכול להיות, כי אין לי זמן עד ה30.9 ואני לא רוצה להתחיל מחדש בדירה זרה עם אנשים זרים.

ביום רביעי האחרון הייתה לנו מריבה ענקית סביב ניקיון הדירה. הבטחתי לאף פחוס שאנקה, אבל חזרתי גמורה מהעבודה ולא הייתי מסוגלת לזוז. אף פחוס התעצבן וצרח עליי וצרחתי עליו בחזרה. בדרך כלל אני לא נותנת לזה יותר מדי להשפיע עליי, כי אנחנו רבים לעתים קרובות, אבל עכשיו המצב רגיש. אני מאד מודאגת. 

כמו שאתם מבינים, עבר עליי שבוע מאד קשה בגלל העבודה ובגלל א ובגלל הדירה, וכדי שיהיה מעניין ואסבול לא רק נפשית, אלא גם פיזית, התעניתי כל השבוע בגלל פטרייה בנרתיק. החיים חרא.

אני מאחלת לקוראיי שיהיה להם שבוע טוב.

שלכם,

נונה.