היום נלבש חולצה לבנה ומכנס שחור אני מסבירה לזאטוט בדרכינו לגן, על דש החולצה נענוד סרט שחור עם סיכה מעוטרת בדגל כחול לבן ופרח אדום. בבוקר נתכנס ברחבת מגרש הספורט ואז תשמע צפירה חדה וכואבת וכל התנועה תעצר וגם אנחנו נעמוד דום בשקט ונרכין את הראש לזכר הנופלים. היום נהיה מאד עצובים ושקטים, נדבר בנימוס, לא נדחף, לא נצעק, לא נרביץ, לא נקלל, נזכור את כולם את יפי הבלורית, את נמוכי הקומה, את עבי הכרס, את הקרחים, את כל אלה שאתמול התלוצצנו איתם בברכת השחיה ובים, את אלה איתם אהבנו לטייל על החוף ברגליים יחפות ואלה שאהבו לטייל איתנו, את אלה שהלכו איתנו שלובי זרוע, את אלה שקטפו לנו פרחים ואכלו איתנו גלידה, את אלה שמעולם לא אמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם ורק הגנבנו אליהם מבט מפעם לפעם. את אלה שהתווכחנו איתם על התור בסופרמרקט או בבנק, את אלה שחסמו אותנו בחניה כפולה, את אלה שאנחנו חסמנו, נזכור את אותם שדחפו אותנו בתור לקולנוע, את אותם שאנחנו דחפנו בתור לקולנוע, את אלה שהצליחו לעצבן אותנו מאד, ואת אלה שאנחנו הצלחנו לעצבן מאד. נזכור את כולם, את אלה שהשפיעו על חיינו מאד, את אלה שניבטים אלינו מתוך מסגרות עץ כבדות, את אלה שיד הזמן לא הצליחה לגעת בפניהם, את אלה שיום אחד הלכו ולא חזרו. את כל אלה שהקריבו את חייהם במערכות ההגנה על המולדת ובפעולות איבה. היום נהיה מאד מאופקים וסובלנים'.
"מחר נוכל שוב להיות רגילים?" שואל הזאטוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
