זאטוטון

'את יודעת שהפירמידות הם שלנו?' מפריח לעומתי הזאטוט בצהלה בשובנו הביתה מארוחת ליל הסדר המשפחתית. סוגיית הבעלות על חפצים שונים ושייכותם הפכה מרכזית בחיינו מרגע שזאטוט הבית נאלץ להתמודד עם העובדה הבסיסית שלא יוכל לחמוד כל צעצוע מהגן ולנכס אותו לעצמו, תחת אפו של הצוות הפדגוגי.

'זה לא שלנו' הוא משדר מעת לעת את המנטרה בה שטפנו את מוחו 'זה של כ-ל הילדים בגן'. משבר הגילוי של הזכות הטבעית לקניין ולבעלות נותן את אותותיו ומטריד לא אחת את הזאטוט, שפוצח מעת לעת בהסברים קולניים, תוך שהוא ממיין ומקטלג כל גאדג'ט ומשייך אותו לבעליו החוקיים. 'זה של סבתא, נכון?' הוא מברר כבדרך אגב ואך בקושי כובש את אכזבתו לעומת מטריה שנשכחה במכונית. 'זה של אבא' הוא מכריז בוודאות ומצביע על צרור המפתחות הזרוק בהתגרות על השולחן בסלון. 'זה של רועי שגר ממול' הוא מחבק את הכדור הירוק, שהתגלגל לחצרנו, ומסתיר אותו בערוגה ועוד כהנה וכאלה.

'הגננת' מרצה הזאטוט בלהט את האג'נדה הסדורה שניפקה האחראית על התוכן הדידקטי בגן 'אמרה לנו שפעם לפני הרבה מאד שנים בני ישראל היו עבדים והם בנו את הפירמידות במצריים'. 'אהה' אני מהנהנת בסיפוק לנוכח הבקיאות שהוא מגלה במורשת האתנית. 'אז אם בני ישראל בנו את הפירמידות זה סימן שהפירמידות הם של מדינת ישראל ולא של המצרים' הוא מסכם את טיעוניו ההגיוניים 'אז למה הם לא מחזירים לנו אותם?. זה לא פייר, נכון?!'.

לא אחת מסתבר לי שמוסדות החינוך משמשים סדנא ליצור אירועים חדשותיים, ואני ממש לא נעים להודות, מתפתה ועושה שימוש עיתונאי באינפורמציה שמייבאים הזאטוטים משם.

פרסונות הבית חדי האוזניים מושפעים לאחרונה מפרשות התעללות אקטואליות שמשודרות במהדורות החדשות. בעת הזו אני לומדת שאמהות מתעללות שדומות באופן מפתיע לאוהל סיירים הן הכוכבות התורניות.

בעת שאנחנו חוזרים מן הגן הביתה אני חשה שהזאטוט מהורהר וטרוד. לשאלה האולטימטיבית של 'איך היה היום בגן?' הוא משיב בשאלה נגדית 'את יודעת שמשה היה ילד מוכה?'. 'איזה משה? איך אתה יודע?' קופץ העיתונאי חסר הבושה והמעצורים שבתוכי כמוצא שלל רב. 'הגננת' מושך הזאטוט את המילים 'אמרה לנו את זה. את חושבת שגם את אמא שלו ישימו בבית סוהר כמו את האמא הזאת שהכניסה את הילד שלה למזוודה?' הוא נשמע מבוהל וחבוט.

'הוא ילד חדש בגן?' אני מסתערת בלהיטות על האייטם הטרי והבלעדי. 'לא' משתומם הזאטוט. אבל אני כבר דוחקת בו, להוטה לאסוף את פירורי האינפורמציה שקושש במו אוזניו בשעה שהאזין באקראי לצוות הפדגוגי. 'תראה לי אותו, איפה הוא גר?'.

'אבל אי אפשר לראות אותו עכשיו' מתקומם הזאטוט על הבורות 'הוא משה שהוציא את בני ישראל ממצריים. את יודעת שאמא שלו זרקה אותו מהבית והוא גר אצל פרעה בארמון?'.

'משה רבנו???' אני מזדעקת, 'אתה מתכוון למשה רבנו שהוציא את בני ישראל ממצריים?'

'כן', נאנח הזאטוט, 'את יודעת שאמא שלו זרקה אותו מהבית כשהוא נולד ושמה אותו בתוך תיבה ביאור?. ורק במזל הוא לא טבע?'. הוא משגר את האיטרפטציה שלו לביוגרפיה של משה.

עונג שבת

דפנה לוי

עונג הוא מושג יחסי ומעורפל. ברור לי שגם בשבת הנוכחית, כמו בכל השבתות מאז הפציעו הזאטוטים לחיינו, נמצא את עצמנו נוסעים לפינות ליטוף וחוות לגידול אורגניזמים שנויים במחלוקת. לעינוגי השבת שלנו יש זיקה בלתי מעורערת למסעות האהובים על זאטוטי הבית, הכוללים תדיר (איך אפשר שלא?) ביקורי ליטוף וחיבה בממלכת החי.

כמי שיראה באופן בלתי ניתן להסבר מזוחלים וחרקים לסוגיהם השונים, מתעלפת מג'וקים, חרדה מלטאות, נבהלת מפרוקי רגלים, בעלי לסתות, חסרי חוליות, עתירי כנפיים ומשושים (וכיו"ב איברים ותכונות) אני מנסה, אך ללא הועיל, לנתב את הביקורים בעולם החי לברואים ממשפחת החתוליים או הכלביים. אולם לעיתים בגלל עייפות פתע או חוסר תשומת לב (ומזל), אני מוצאת את עצמי משדלת את שותפי לחיים, לזאטוטים, למשכנתא ולשאר הצרות לשים קץ לחיבה העזה שמעניקים הזאטוטים לצפרדעים קופצניות, צבי ים לחים, איגואנות וחלזונות דביקים.

'א~מ~א, תראי איזה חמוד!' זורח הזאטוט מאושר כשנחש כתום מלופף סביב צאוורו. 'הצילו' אני צווחת אחוזת אימה נטועה מבוהלת במקומי, מבלי כל יכולת לשחרר את הזאטוט מהחיה האימתנית הכרוכה על צאוורו. 'אבל א~מ~א' קורן הזאטוט 'אבא אמר שמותר לי ללטף'. 'נחש' מסביר לי באריכות מנהל המכירות הממולח 'לא משיר שיער, אין צורך להוציא אותו החוצה והוא גם לא נובח'. ובלי שאני מרגישה כלל, כורתים הזאטוטים ואביהם ברית עם המוכר הממולח, ומחליטים על אימוץ האורגניזם הביזרי הביתה.

כעבור שבועיים, אני נחרדת לגלות שלא די בכך שחיית המחמד החדשה שאימצנו ניזונה מדגיגונים חיים, לכשתתבגר יצטרכו אבי רעיון האימוץ ובניו לצוד עבורה גם עכברים וחולדות.