איך זה שתמיד בכל האסונות, בכל המקרי מוות המזוויעים ביותר,

לוקחים את הטובים ביותר?

עמית...

אף פעם לא אצליח לקלוט ולהבין למה זה היה חייב להיות דווקא אתה, מכל האנשים.

הילד עם החיוך הגדול, העיניים המבריקות והגיטרה שתמיד ביד.

אי אפשר לתאר את התחושות שחלפו בי כשהתעוררתי לתוך זה שנרצחת. שדקרו אותך. שלא נראה אותך שוב. שלא תנגן לנו שוב.

בן 24. חיים שלמים היו לפנייך. ובשניה אחת לקחו אותם ממך בכוח.

היית צריך לראות איך אתמול כולם כאבו אותך. שמענו שירים ששרת פעם... ולא האמנו שזה כבר לא יקרה שוב.

איך אפשר לרצוח נשמה כזאת באמת שאני לא יודעת. והדמעות לא מפסיקות לרדת כבר מאתמול...

מקווה שאתה במקום טוב עכשיו. נזכור אותך תמיד.

קישור לכתבה.

עמית ארוסי יהי זכרו ברוך.

המקום הנמוך הזה שאת נמצאת בו, והאדם הקטן שאת נתפסת בתוכו

גורמים לך להתיאש מעצמך עוד יותר ולהכנס למעגל של נפילה מתמשכת. נפילה שאין לה סוף.

איבדת את עצמך.

חלשה,כואבת,נכנעת,אדישה,נגררת,נלחצת,נעלמת,מאכזבת,מקנאה,משקרת,נופלת,בורחת. זה מה שאת.

מתי תפסיקי לברוח? כל הזמן בסביבת אנשים חצי אמיתיים, שיום אחד שם וביום שאחריו נעלמים. כל הזמן מעשנת לפעמים אפילו לא יודעת מה. מטומטמת.

איבדת את עצמך. תאספי כבר את המעט שנותר ממך ותחזרי לאדם שהיית פעם. אולי הרגשת רע, אבל לפחות לא מלאה בהרס עצמי כמו עכשיו.

יום אחד את עוד תהרגי את עצמך.