גיליתי שאני לא יודעת לשיר, וזה נוראי, כי זה החלום שלי, לשיר.
חברה שלי ואני דיברנו אתמול והיא במצב ממש רע, נורא רע, והיא לא נותנת לי לעזור לה
דברים קטנים
ואפחד לא שם, פשוט אפחד, לא ההורים שלי, לא החברים שגרים לידי, אף אחד
עד שאני לא צווחת את זה בראש חוצות אף אחד לא יודע שמשהו לא בסדר איתי
כולם חושבים שאני מושלמת,
שאין לי בעיות
כולם מקנאים בי שאני לא לומדת, כאילו זה כיף או משהו
הם לא מבינים למה, הם לא מבינים שזה נובע מבעיות שאין לי דרך להתמודד איתן
הם לא מבינים שלשקול 48 בגובה 1.70 זה לא כיף,
זה סיוט. הם לא מבינים שלהראות כמו שאני נראית זה לא pure fun
זה עלול להיהפך לסיוט כשאת מסתובבת
וכשאנשים חושבים עלייך כעל אובייקט במקום כעל בנאדם
הם חושבים שזה שאני נראית טוב, שיש לי חבר שאוהב אותי, ושאני מוצפת בכסף, הופך אותי למושלמת, הופך את החיים שלי למושלמים
אף אחד לא מבין שהכל זה הצגה,
שמתחת להכל אני מתפרקת, אני נשברת, קורסת
אף אחד לא מבין את זה
מתוך שיחה עם סופי יקירי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
