היא שאלה מה קרה, אמרתי לה במילה אחת, את השם שלו.

היא שאלה אם רבנו.

חה, הלוואי

זה אפילו לא הזיז לו מספיק בשביל לספר למישהו, כאילו הוא דרך על נמלה, וזהו, לא צריך לעשות מזה עניין, קורה ושוכחים אחרי דקה.

רק אני כמו מטומטמת יושבת פה ובוכה ולא מסוגלת להמשיך הלאה, ונהרסת לי היומולדת, ואני רוצה לחתוך.

יום אחרי החודש שלנו

יום לפני היומולדת שלי

גמכן sweet sixteen

היא שאלה למה, אז הסברתי מה שהוא אמר

כי הוא לא יודע מה הוא מרגיש

והוא לא חשוב שזה פייר להמשיך ככה

כל כך קל להמשיך להאמין בזה

אבל כל סימן שהוא בעולם נותן לי להרגיש אחרת

והיא שואלת: ואת יודעת מה את מרגישה?

ואני עונה: אני אוהבת אותו

ופה קבורה הבעיה.

הוא לא נתן לי סיבה נורמלית

זה כאילו הוא מרגיש טוב עם זה שזה נגמר, כאילו... גאד, כאילו דרך על נמלה, אני לא אחזור על התיאור שוב.

זו סיבה?

הוא לא הסביר

הוןא פשוט גמר את זה

בלי לשאול מה שלומי

בלי לדאוג

בלי להקדיש לי פאקינג מחשבה אחת בודדה

אני מוכנה להמר בחיי שלא איכפת לו, שאפילו מחשבה אחת קטנה עלי ועל מה שקורה לי עכשיו לא עברה בראשו.

החיים שלו ממשיכים, הוא מאושר, טוב לו, ומה אני?

חוזרת לאותה נקודה, מתפרקת, בוכה, משתגעת, משתוללת, לא יכולה לחשוב, לנשום, לאכול, לקרוא, לראות טלוויזיה, לא מסוגלת לעשות כלום, כי כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הוא.

מריצה קטעים במוח, עוצרת על נקודות מסוימות, על הפנים שלו, על העיניים, עליו.

לא מסוגלת לישון, לא מסוגלת לחשוב, לא רוצה בכלל, לא רוצה כלום.