מצב רוח: רע

מוזיקה: None

מה קורה לי? מה?

אתמול, הייתי כל כך קרובה ללחזור לחתוך, פשוט לקחת את הסכין ולשחרר את זה.  אבל לא, למדתי כבר שזה רע, שאסור, שזה רק מגביר את הכאב במקום לשחרר אותו.

חוזרת למקום שהייתי בו פעם, חוזרת לכאבים האלה, חוזרת לתמיכה נפשית, חוזרת להיות מעורבת מדי, להחזיק את כולם, לתת להם את מעט האנרגיה שיש לי, מעט האנרגיה שרצוי היה שאשקיע בעצמי.

חזורת לשכוח מעצמי, חוזרת לחיות את הכאב של אחרים, לכאוב אותו, כאילו היה שלי.

מערסלת את הכאב אלי, מחבקת, עוטפת את עצמי בו, כאילו שזה מה שיעזור, כשאני מודעת לעובדה שזה רק יחמיר אותו.

לא מסוגלת להתנתק ממה שמכאיב, לא מסוגלת להתנתק מהפורום שהורג אותי, לא מסוגלת שלא להעלות את המרירות הזו על פני השטח, מה שכמובן מתחיל ריבים חדשים, מה שכמובן גורם להן לשנוא אותי עוד יותר.

ואני, כמה הקרבתי בשבילן? למה אנשים סביבי לא מסוגלים להבין שאני מקריבה את עצמי, את האושר שלי, בשבילם?

אני לא אוכלת. אני מפחדת, אני לא רוצה לספר לאף אחד. בשנה וחצי האחרונות, תמיד עמדתי על קצה הסף שבין אנורקסיה, אני, אני שאוכל זה החיים שלה.  נשקלת, בודקת, מודדת, נכנסת לדיכאון כשהמשקל מצביע על חמישים במקום על ארבעים פלוס.  אני. דווקא אני, שכל הסביבה שלי שולחת אותי לרופאים שבודקים ושוקלים ומודדים.

ואני? אני מפחדת.


קוראת הודעות ישנות, פוסטים ישנים בבלוג, ונחרדת, כמה שהם עדיין אמיתיים, וכל כך נמאס לי מזה, רק רוצה את האושר שלי בחזרה.

חברה שלי באה אלי יותר מוקדם היום (במסנג'ר) ושאלה כמה כדורים צריך לקח תכדי להתאבד, היא מנהלת בתפוז גם היא, אז פניתי אליהם שיטפלו בעניין, הם דיברו עם האנשים שאחראים על מקרים כאלה, והאנשים האלה, אמרו שלדעתם היא לא תתאבד.

אני מכירה אותה, אני באמת חושבת שהיא עלולה לעשות משהו קיצוני, אבל אין לי כתובת שלה, מספר טלפון, כלום, רק שם פרטי.

מה עושים, תגידו לי מה עושים.

הוי, אני כה מתוסבכת :-\