שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

לפני חודש בערך נסענו למדבר. הוא נהג. ישבתי לידו מסתכלת על המדבר נפרס לפנינו. כל הדרך לירושלים דיברנו. עם היציאה מהעיר והשינוי בנוף השתתקנו, מחזיקים ידיים בשקט. כיבינו את הרדיו והקשבנו לשקט הזר והנעים.

פתאום הוא הסתכל עליי במבט האוהב שלו, ושאל:

"מה דעתך על להיות האמא של הילדים שלי?"

"נשמע כמו רעיון מעולה." עניתי לו כאילו זה ברור מאליו.

הוא הסתכל עליי רגוע, מאוהב, אוהב: "את רוצה שנתחתן לפני שנביא ילדים? את יודעת שאני לא צריך חתונה, אני כבר מחוייב לך." הוא אמר בטון רך, כאילו הוא הכריז על מחוייבות כזו אלפי פעמים בעבר. בכלל בלי לחשוב, מהבטן, עניתי: "אני רוצה חתונה. גם אני מחוייבת אליך אבל יש לי צורך לא רציונאלי בחתונה."

מאז, ניהלנו המון שיחות על העתיד ותמיד העתיד הזה נראה לי רחוק, לא מוחשי, כאילו זו פנטזיה שעומדת להתנפץ עוד רגע או שניים. כבחורה חרדתית למופת ופסימיסטית בגמילה תמיד הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה בכדי להאמין לו ולי. להאמין שהתכניות והכוונות אמיתיות.

ביום חמישי זה השתנה. יצאנו לפאב, שתינו קצת (הרבה), רבנו טיפה, השלמנו המון. כשהגענו הביתה ראיתי שהגיע אליי SMS ממנו עוד בזמן שהיינו בפאב.

"ביום ראשון ברבנות?" הוא כתב.

כתבתי SMS חזרה:

"לא יכולה, אני עובדת. מה דעתך על ספטמבר?"

"נשמע לי טוב" הוא כתב חזרה.

נכנסתי למיטה לידו, הוא חיבק אותי חזק ונרדם. לפני שנרדמתי אמרתי לעצמי שההומור שלנו משונה, הרי הוא לא מתכוון לזה....

למחרת נסענו להורים שלו. בדרך גיליתי שהוא סיפר לאח שלו שאנחנו מתחתנים בספטמבר. בערב, הודענו גם להורים שלו.

אתמול, הוא קנה לי טבעת.