אני שוכבת לידך בלילה. לא נרדמת. יש לי בחילה. לא כזו שנובעת מהנפש, כזו שהיא רק מהגוף. אני כבר יודעת להבדיל ביניהן מרומי גילי. בבוקר אנחנו יוצאים מהבית. איש איש לדרכו. היום הדרך שלי קצת אחרת. משהו בבחילה מאתמול לא נראה לי בסדר. משהו מעורר חשד. נוסעת לסופר-פארם. קונה ערכה לבדיקת הריון. לא יודעת למה. אני לוקחת גלולות כמו שעון. זה הטקס היחידי שאני מקיימת באדיקות אורתודוקסית. אין לי זמן. צריך ללכת לעבודה, ללימודים. דוחפת את הבדיקה לתחתית התיק כדי שהשומר בכניסה לא יראה אותה. הולכת לאוניברסיטה, עוברת את השומר. יכולתי להכניס לכאן מחבל שלם והוא לא היה שם לב. מחייכת חצי חיוך. שוב יש לי בחילה. הפעם גם סחרחורת. אני מנסה לעבוד, ללמוד, לא הולך. אני תופסת את התיק והולכת לשירותים. מוציאה את המקלון הלבן מערכת הבדיקה הורדרדה מסתכלת עליו ומתפללת. רק שלא יהיו שם שני קוים. עושה את הבדיקה ומחכה 4 דקות לתוצאה, 99% שהיא תהיה נכונה. תקועה בתא שירותים באוניברסיטה. מה יש לעשות? 4 דקות כמו נצח. אני לא מציצה. 4 דקות, עברו. והנה שני קוים ברורים ויפים. לא בקשתי שלא יהיו שם שני קוים? מה זה? נקמה על שנים של אכילת שרימפס? לפעמים אתה כזה קטנוני. אני מקיאה. יוצאת מהשירותים. מתקשרת אליך. אתה לא עונה וכותב לי הודעה. אני בשיעור, הכל בסדר? אני עונה: "לא."
"אתה יושב?"
"כן."
"באמת?"
"כן, מאיה, מה קורה איתך?"
"אני בהריון."
שתיקה.
"נפגש בדירה."
אני מגיעה לפניך. עולה לדירה זורקת את התיק בכניסה, תופסת חבילת סיגריות, בקבוק מים ופלאפון. יורדת למטה לחכות לך על הספסל. שוב בחילה. אתה מגיע עם שקית מבית מרקחת.
"הבאתי עוד בדיקה, שווה להיות אופטימי."
כן. שווה להיות אופטימי. אנחנו עולים למעלה. אני עושה עוד בדיקה. עוד 4 דקות. עוד נצח. הפעם אני כן מציצה אבל לא מצליחה לראות כלום. אנחנו מסתכלים ביחד. שני קוים, ברורים. הריון ראשון, לא ככה דמיינתי את זה. אני בהריון. איזה כיף לך שאתה לא. אני מסבירה לך שאתה לא צריך להיות חלק מזה. שאני יכולה לבד. אני באמת יכולה לבד. אתה לא מסכים לשמוע. כל הזמן הזה אתה חזק. צוחק, מצחיק אותי. שומר שלא ארעד יותר מידי. שומר עלי. אני בוכה. עליך. אני לא רוצה שיהיה לך רע. אני יודעת שאם אני אהיה פרקטית יהיה לשנינו יותר קל. אני מתקשרת לרופא. קובעת תור לעוד 4 שעות. אתה מבקש לחזור ללימודים, אתה צריך זמן להתבשל בזה לבד. בסדר. לך. אתה הולך.
צבי ים קטנים מנסים להגיע למים.
מתוך מאות יגיעו אולי שניים.
האחרים מפרפרים בפיות הטורפים.
מעוף אחרון לפני שמתים.
הי, את/ה שם למעלה...
אפילו על צבי ים אין לך רחמים?
כ"כ קטנים, חסרי-אונים...
(מתי החלטתי שיש שם מישהו למעלה?)