אני לא טיפשה.
לפעמים אני מרגישה טיפשה אבל אני לא.
אני מדברת איתך בטלפון. אני מרגישה את העול על הכתפיים שלך. אני מרגישה שעם כל מילה שאני אומרת יותר ויותר קשה לך להשאר זקוף.
אתה מנסה להשאר חזק בשביל שנינו. אני מעריכה את זה.
אתה צריך להיות בשליטה, זה עוזר לך להתמודד. זו הנישה שנוחה לך. אני מבינה את זה.
אני מנסה לתת לך תחושת שליטה. אני יודעת שאין שליטה.
אני מספרת לך כל מה שעובר עלי, פיזית. אתה דורש את זה.
אני מספרת לך איפה אני ומה אני עושה כי זה עוזר לך. אני לא רגילה למצב הזה. אני לא מדווחת כלום לאף אחד בדרך-כלל. אני עושה את זה כי אני מנסה להתחשב בשחקנים, אני ואתה. אני מנסה לקבל את מה שאני צריכה כדי לעבור את זה תוך כדי התחשבות מקסימלית בצרכים שלך.
אתה בעבודה.
אני בדירה.
התקשרת לשאול מה שלומי. אני עונה. בכנות.
אני מרגישה שהנטל כבד. אני מרגישה את כל האנחות שאתה בולע. אני מרגישה שהגב שלך נהיה שפוף יותר ויותר עם כל מילה שלי.
עוד לא אמרת כלום. לא שיתפת אותי בקשיים שלך.
אבל אני לא טיפשה.
זו רק ההתחלה. יש לנו דרך ארוכה.
אני לא טיפשה אבל אני לא יודעת מה לעשות. לאמת אותך עם זה שאני יודעת שקשה? להכריח אותך לדבר? לגרום לך להבין שאנחנו יחד בקטע הזה חצי-חצי ושאסור לנו להזניח אף אחד מאיתנו?
נכון, אני חלשה יותר פיזית אבל זה לא אומר שאתה צריך לעבור הכל לבד.
אתה שומר עלי.
אני רוצה לשמור עליך.
איך?
אתה לא פה עכשיו.
הטלפון בדיוק צלצל.
שותף שלי לשעבר על הקו. שואל מה עם הנסיעה לחו"ל.
"ביטלתי" אני עונה.
"למה?"
"סתם, לא הסתדר."
מנתקים.
אני מתחילה לבכות.
מתקשרת אליך.
מרגישה עם זה חרא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאיה קיִן