שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

סוף - פרולוג

נוסעים הביתה.

מגיעים. אני נכנסת למיטה.

"תשני טוב, אל תלכי לעבודה מחר. אל תשימי שעון. פשוט תני לעצמך לישון."

"OK. אל תדאג. יהיה בסדר."

"להביא לך משהו לפני שאני הולך?"

"לא, אני בסדר."

"לכסות אותך?"

"כן."

"ביי מאמי."

"ביי"

מבחן המציאות - מערכה ראשונה

החלטתי שארבעה ימים אחרי ההפלה הגיע הזמן לצאת מהבית. לצאת חזרה לשגרה.

שטות גמורה.

לקחתי את הבוקר באיזי כמו אוגרת כוחות לקראת הרפתקאות עתידיות.

לפני שיצאתי שתיתי קפה בשתי לגימות.

אם היה לי אספרסו הייתי מורידה אותו בשוט.

נשמתי עמוק ועליתי לאוניברסיטה. ממש התרגשות. עבדתי קצת, לא למדתי כלום. הכל כרגיל.

בהפסקה הגיע הזמן קצת להסתובב.

אני הולכת קצת לאט, לי זה לא אכפת: "אני צב נינג'ה." אני אומרת לעצמי ועולה לי חצי חיוך על הפנים.

"הכל בסדר" ממשיך השכנוע העצמי. "תפקוד מרשים" אני ממשיכה לחלק לעצמי ציונים.

ההפסקה מתקרבת לסוף.

החולשה משתלטת, הכאבים חוזרים.

המחשבות לעבור עוד הרצאה היו רציניות. הגוף שלי החליט לא לשתף פעולה עם התכניות.

כישלון - מערכה שנייה

חולפות דקות ספורות. כאב משתק. מולי עומדים שני מסכים שחורים.

זה לא מרגיש נורמלי.

קר לי. חם לי. קר לי.

אני שולחת לו הודעה. שואלת אם הוא יכול לבוא לקחת אותי הביתה. הוא בשיעור.

אני מחליטה לטפס לאוטו. בדרך מנסה להתחמק מהמון אנשים. זה לא הולך. ברגעים מסויימים נעמדת מחייכת, מתנצלת.

אני נורא ממהרת.

"מאיה, הכל טוב?"

אני נעצרת, מחייכת. לא מצליחה לדבר. כן. אני מהנהנת.

מנופפת לשלום וממשיכה ללכת.

מוצאת כיתה ריקה בדרך. סוגרת את הדלת. מתיישבת.

לנוח. רק לא דמעות. שלא ישאלו אותי עוד שאלות. מתכננת דרך מילוט בדרכים צדדיות.

הגעתי לאוטו. נהגתי הביתה.

לא ברור לי איך.

שנייה אח"כ הוא התקשר.

"מאמי, הכל בסדר?"

"כן." שתיקה.קצרה.

"בעצם למה אני משקרת?" אני אומרת. נשברת.

יורדות לי דמעות.

"את בדירה?"

"כן."

"אני בא."

הוא מגיע.

מוצא אותי מכווצת במיטה.

מיד טלפון לרופא.

"לבית חולים." הוא מכריז.

הוא מרים אותי.

נוסעים.

התמודדות - אפילוג

הוא לא רוצה להכנס איתי לרופא. "אין לי כוח לדאוג לך יותר, אם אני לא אשמע מה הוא אומר, אני לא אצטרך לעזור לך, לא אצטרך לדעת מה לעשות."

אני שומעת אותו. הוא צריך חופש מהר: "לך, תשאיר לי כסף למונית, בבקשה? לא לקחתי ארנק."

"אני לא אלך עכשיו, אין טעם. אני הולך להסתובב. תתקשרי כשהבדיקה תגמר."

הוא יוצא.

הבדיקה כמעט תקינה. ואלה הוראות הרופאה:

בשביל החום: אנטיביוטיקה ואקמול.

בשביל הכאבים: אנטיביוטיקה ואקמול.

בשביל המצפון: אקמול.

בשביל הנפש: אקמול.

סליחה.

בעצם לא מדברים על מצפון, חרטה, על חלומות בעתה.

לא מדברים על לילה ראשון לבד, על איך אני אחזיק מעמד?

"אני צב נינג'ה."

שמישהו יספק לי שריון.