שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

הגיע הזמן לשחרר. לשחרר את הפחדים לשחרר את החרדות. לשחרר אותו.

עברו שלושה ומשהו חודשים מההפלה ורק עכשיו קיבלתי מחזור.

את החרדות את הדאגות לא שמרתי תמיד לעצמי. אמרתי לו, בכיתי.

גם את הרגע הזה חלקתי איתו. נסעתי אליו לספר לו, לראות את רגשות האשמה והדאגות שלו מתפוררות עם כל מילה שלי. לראות את דמעות ההקלה זולגות על לחייו.

רציתי לראות את זה. רציתי להיות שם על-ידו כדי לחוות חוויה חיובית אחת ביחד.

הוא משוחרר. הוא יכול להבין את מה שמתבטא בבעיות פיזיות, בחרדות אבולוציוניות כגון הישרדות והמשכיות קצת קשה לו להבין את כל השאר. לכן, מבחינתו המסע הזה נגמר. סוף דרך הייסורים. סוף הקשר שלנו.

כ"כ רציתי לשחרר אותו, כ"כ רציתי שהוא לא יסבול איתי. והנה, הוא משוחרר.

סוף מסע.

הגוף שלי מנקה את עצמו. חודשים הסתובבתי בתחושה שאגרתי רעל שאני לא יכולה להוציא, ואם להיות בוטה וכנה יותר הרגשתי שאני סוחבת בתוכי את הגופה של הילד שלי. (אני יודעת שזה לא נכון מבחינה פיזיולוגית)

ועכשיו, ניקיון אביב.

אני פוחדת. מפתחת ציפיות על הקלה פיזית. על הקלה נפשית; על חיוך כנה, על צחוק מטופש, על שנת לילה רצופה שלא נובעת מלקיחת איזו תרופה, על קריאת ספר בלי נדידה.

אני פוחדת שכל אלו לא יבואו. אני פוחדת שאני לא אתנקה באמת. אני קצת פוחדת מהלבד.

אני רגועה יותר. מי יודע, אולי איזה יום עוד יהיה לי ילד...

תחילת הדרך.