שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

אני יודעת מה אתה חושב. אל תשאל איך. אני יודעת, בדרכים לא דרכים.

אני יודעת שיש לך טראומה ממני, אני יודעת שהייתי יותר מידי. שאף אחד לא יכול לעמוד במה שעברת איתי.

אני יודעת שהייתי תלויה מידי, אני יודעת שגרמתי לך לא מעט סבל. לא הייתי הוגנת. הייתי צריכה לשמור את הדברים לעצמי. לתת לך להיות חופשי יותר.

אני יודעת שהרגשת שאתה קורס תחת נטל האחריות. אני יודעת שהיה לך עצוב, קשה, לחוץ. לא היה לך טוב.

אני כ"כ מתחרטת שלא עשיתי דברים אחרת. שלא נתתי לך להיות מאושר. הלא האושר שלך לא היה צריך להיות תלוי בשלי.

אני זו שהייתה בהריון, אני זו שלא ישנה בלילה, לא היית צריך להיות חלק מזה!!!!

אני מרגישה כ"כ אשמה. אני מרגישה נורא.

אני לא רוצה שתהיה לך טראומה ממני, אם כבר טראומה אז שתהיה לך טראומה מהפלות. לא ממני. אני לא שד, אני לא אדם רע.

אני חושבת שאני לא אדם רע.

אני רוצה שתוכל להיות שמח, מאושר, מותר שיישארו צלקות ומותר לכאוב את העבר אבל תמיד עם הפנים קדימה.

אני רוצה להיות רוח גבית תומכת. לא עול.

יש בי הרגשה של פספוס. שאם לא הייתי כ"כ קשה אולי עוד היית נשאר. אולי לא היית מתרחק כ"כ.