שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

הלכתי לפגוש אותה.

הרגשתי כאילו אני הולכת לדייט. זה חייב להצליח. חייב.

למה? כי אני רוצה.

מה זה "זה"? אני לא יודעת. הבנה הדדית? אמפטיה? שיחה בלי שיפוטיות? לא יודעת.

יצאתי בבוקר מהמיטה, שתיתי קפה, בדקתי שאין מיילים מהעבודה ויצאתי מהבית בלי איפור.

לבשתי את ליבי על השרוול.

נפגשנו. דיברנו. על הא ועל דא, על חתולים, פרידות והפלות.

קצת בכיתי, התאפקתי, בכל זאת, ישבנו בבית קפה.

היא עברה הפלה. חוויה שונה אבל דומה.

הנה היא יושבת מולי והיא יפה, חייה. היא לא כבויה. וגם היא עברה הפלה.

שאלתי את עצמי אם היא ראתה בי מידה של חיוּת.

המחשבות האלה פרחו מראשי במהלך השיחה.

היא הייתה צריכה טרמפ ואני יכולתי לתת אותו בתנאי שנעבור אצלי בבית לרגע.

לא סידרתי את הבית. לא דחפתי בגדים לחדר השינה, ולא הסתרתי את סממני הדיכאון.

(דיכאון מלווה בדר"כ בבלאגן מטורף, כזה שמגעיל לחיות בו. כשהדיכאון דועך גם הבלגן נעלם – אין טעם לנסות לסדר בזמן דיכאון. אבל זה נושא אחר.)

הגענו הביתה, פגשנו את החתולה בכניסה.

לא פחדתי לתת לה להיכנס אל הבלגן. אל החורבה. עלינו עם החתולה אל הדירה. ביקור קצר.

נפרדנו בתחנה המרכזית. התחבקנו ואני חושבת שהיא אמרה שהיה כיף. אני יודעת שאני הרגשתי הקלה.

עליתי על האוטובוס והתחלתי לעכל. אחרי שחשבתי וחשבתי מצאתי בי זיקים של תקווה. זיקים של כוח ורצון לשנות.

אני יודעת שיהיו עוד עליות ומורדות. אני יודעת. אין לי אשליות.

אבל אני מקווה שמכאן והאלה יהיה שיפור. יהיו תקופות קשות אבל לא אובדניות. יהיה ייאוש אבל לא תהומי, ויהיה אֶבֵל אָבל לא מכלה.

אני זו אני. ואין לי למה לעסוק בשיפוט, בצליבה עצמית ובחרטה הרסנית.

היא לא שפטה אותי (ואני לא אותה).

אם היא קוראת את זה היא בטח חושבת שאני פסיכית. בגלל שאף אחד בחיים שלי לא יודע על ההפלה זה צעד גדול בשבילי. רציתי לפגוש עוד בחורות שעברו את זה. רציתי לדבר ולא היה עם מי. והנה, דיברתי. באתי בלי איפור, בלי הצגה. אני, מאיה, עברתי הפלה.

אז מה.