שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

את יושבת ומחבקת אותי בספסל אחורי של אוטו חדש.

מערסלת אותי לחיקך כאילו הייתי ילדה.

"אל תבכי ילדה שלי, אל תבכי קטנה" את לוחשת.

"תזכרי שאת חזקה, תזכרי שאת לוחמת".

את לוחשת ומלטפת את ראשי, ואני, בוכה ומרטיבה לך את החולצה.

אני קטנה בזרועותייך, כמעט שברירית, כמעט לא נפרדת.

"מה קרה לך ילדה שלי?" את שואלת.

אני לא יודעת לענות לך.

אני יודעת, אבל אין לי אומץ להגיד.

מזמן לא הייתה לי אימא, מזמן לא הרגשתי אהבה בלי תנאים.

ליוויתי אותך לאוטו שעמד בחניון תל-אביבי חשוך.

ליוויתי ולא יכולתי לתת לך ללכת.

גם לא יכולתי לבכות קודם.

אולי ניכור החנייה, ניטרליות האוטו הזר, וההרגשה שעוד מעט זה נגמר...

הסכר נשבר.

עמדתי מולך, בוכה, רועדת.

עמדתי מולך ואמרתי לך ללכת.

פתחת את הדלת האחורית ונכנסת.

מושיטה אליי ידיים ועניים,

לא מוותרת.

מזמן לא השלתי מעליי את עול הביצורים,

מזמן לא בכיתי כי הרגשתי אני,

רק אני.

ואת, פתאום חזקה,

פתאום גדולה,

עוטפת אותי כמו שעשית לפני שנים.