שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

בחודש האחרון אני מנותקת רגשית. אני לא שמחה במיוחד, לא עצובה במיוחד. אני יודעת (בראש) שאני חרדה מאוד ולכן הניתוק הרגשי הזה.

יש בחור חדש בחיים שלי. אנחנו יחד חודש בערך. מערכת היחסים שלנו מאוד אינטנסיבית. כל יום שאפשר, אנחנו ישנים יחד. פגשתי את כל החברים שלו, את כל המשפחה שלו. אנחנו נפגשים בהפסקות לפעמים, לעיתים בשיעורים ועכשיו כשאין בלט נדמה כאילו הוא מרכז החיים שלי.

זה מפחיד ואם הייתי מתמסרת לפחד הייתי משותקת.

אז אני בוחרת להיות מנותקת.

לפעמים אני עדיין משותקת ועצורה לידו, מפחדת לא להיות שנונה מספיק, חכמה מספיק.

פעם הוא אמר לי שאני חכמה בצורה מאיימת (זו הייתה מחמאה). שום דבר לא נשאר מאיים אם הוא מוכר. זה ידעך, זה דועך.

אני חושבת שפה אני אקרא לו החייל. אני יודעת מה הוא עשה בצבא רק כי זכיתי בסקרנות לא בריאה. אני יודעת מה זה עשה לו כי אני ישנה על ידו כל לילה, מרגישה אותו בועט, צועק ונלחם. אני גם יודעת לחבק אותו כשהוא ישן למעוך אותו חזק אליי וכך להרגיע. (הוא בטיפול ומאוד מודע. ככה זה בחוג שלנו.)

אנחנו לא מדברים על אהבה. הוא אומר שהוא מת עליי, אני קוראת לו כפרה ואומרת שאני חולה עליו. לא מדברים על אהבה, אבל מתכננים מה יהיה כשהוא יפגוש את ההורים שלי ואת איך אני אתמודד עם המילואים המאוד קרובים שלו. אני תוהה אם הוא בכלל יכול לאהוב אותי, אני תוהה אם זה יגיע. אני תוהה אם אני יכולה לאהוב כשאני מנותקת. (אני יודעת שהוא יכול לאהוב באופן כללי כי הוא עשה את זה בעבר.)