שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

צוחקים עלינו שאנחנו כאלה. אנחנו תמיד חיים ברפלקציה. הרהורים על עבר, פרשנות, חיפוש משמעות בהתנהגות. שבגלל הצורך בחפירה התמידית הזו אנחנו מתיימרים ללמוד אנשים.

אצלי זה נכון.

אנחנו יושבים על הבר.

הוא מגמגם על רגשות, על ניסיונות שלו לעקור אותי מליבו, על כישלונות, על פחדים. העיניים הכחולות שלו מפוחדות כ"כ, מתוקות כ"כ.

אני לוחשת שגם אני מפחדת ומחבקת חזק.

"אני אוהב את החיבוקים שלך." הוא לוחש.

"בוא הביתה" אני עונה.

רפלקציה:

למה לא שאלתי למה הוא מנסה לעקור אותי?

למה לא שאלתי ממה הוא מפחד?

אולי כי אני לא המטפלת שלו? אולי כי אני לא רוצה לדעת? אם הייתי שואלת, הוא היה עונה? מה הוא היה עונה?

למה לא פתחתי את השיחה הזו?

אם הוא אמר, אולי הוא רצה לדבר ולא עזרתי לו?

לפעמים נדמה לי שאני לא אומרת דברים מסוימים כי אני חכמה רק בדיעבד. רק אחרי שעות של מחשבה עולה לי התגובה הנכונה, השנונה, המותאמת באמת. זה מפחיד לחשוב שהתגובות הראשוניות שלי טיפשות. אולי אפילו לא רגישות.

מפחיד.

גם מפחיד שטוב פה.

* לא מצאתי את הביצוע המקורי