"אני מרגישה
שבימים האחרונים אתה מחבק אותי כי אתה חייב." אני אומרת.
"אני לא. ממש לא. אני חושב שאני מתנתק בגלל המילואים. אני לא
יכול לצאת לשם כשאני מרגיש." הוא אומר ומשפיל מבט.
הוא ממשיך ואומר שההתקרבות שלנו קצת נעצרה מצידו אבל שאין לי מה
לדאוג, הוא איתי, לגמרי איתי ושהוא ישלים את הפער כשהוא יחזור. (אינשאללה)
מאתמול השיחה הזו בראש שלי. והיום בערב כתבתי לו ולא שלחתי:
חייל שלי,
אז שמעת על זה כבר הרבה (יותר מידי) וכנראה שאתה מספיק אינטליגנט כדי
להבין את כל מה שאני אכתוב כאן, אבל אולי שווה לעשות סדר בבלגן (לפחות בזה שיש לי
בראש).
אמרתי מזמן (או לא מזמן) שאני יכולה להכיל בלי לגמרי להבין. יש לי
מקום ויש לי יכולת, אני לא חושבת שהבלבול שלי עכשיו סותר את זה. אני פשוט שופכת
בתקווה שזה לא יחפור לך יותר מידי (אם כן, תגיד).
אנחנו יחד יחסית תקופה קצרה יחסית אז אני בטח לא מכירה אותך מספיק
בכדי לפרש ולהבין את ההתנהגות שלך בקונטקסט שלך. אני לא מכירה התרחקויות שלא
נובעות מבעיות במערכת היחסים, אני בטח לא מכירה התרחקויות מנטאליות (לא יודעת אם
זו הטרמינולוגיה הנכונה) שמלוות בצעדי התקרבות "פורמאליים" (כמו לפגוש
את ההורים שלך ולתכנן נסיעה להורים שלי). לא מכירה, אבל לומדת.
המתח הזה בין ההתקרבות וההתרחקות מבלבל אותי. מצד אחד, בראש, אני
מבינה. אני יודעת שאתה כנה כשאתה אומר שאתה איתי, יודעת שזו תקופה שתעבור (אני
אפילו מניחה שזה לא יעבור מיד בסוף המילואים אבל יש לי סבלנות), אני אפילו חושבת שאנחנו
יכולים לעבור את זה יחד. מצד שני, אני מוצאת את עצמי מגיבה מהבטן, בלי לחשוב.
כנראה שעוד לא הצלחתי להפנים את מה שהראש מבין. "התרגלתי" שאנחנו יחסית
סימטריים מבחינת קרבה רגשית שלנו, עכשיו זה משתנה, זה ידרוש הסתגלות. אני מרגישה
מפגרת כשקשה לי להגיד שאני מתגעגעת, שאני מהססת לשלוח SMS שאומר שאני חושבת עליך. (מה לעשות שיש קורלציה
בין עומק הרגשות לפחד.)
אני מוצאת את עצמי מתנצלת על זה שאני לא לגמרי רגועה ושותקת לגבי
השינוי הזה. אני מתנצלת בגלל שאני מניחה שזה מכביד עליך. אולי זה שלי. (בעצם כל
הכתיבה הזו היא שלי.)
אולי אני פשוט צריכה לשאול אם זה מכביד עליך?
שלך,
מאיה.
עריכה מאוחרת:
הדרך השנייה היא פשוט לבקש ממנו:
please bear With me.
או
תהיה דב איתי?
ת'כלס, גם אני דב איתו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאיה קיִן