שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

כל הסופ"ש היה בסימן הכנה. נוסעים להורים שלו, נפגשים עם החבר הכי טוב, מספרים בדיחות שחורות, אוכלים מה שבא בלי להתחשב בכסף או בגזרה, שוכבים, מחליפים מילים יפות, חיבוקים מאמצים, פשוט נהנים.

מהצד זה נראה שהוא החליט חזור רגע לפני שהוא יוצא למילואים, למרות החרדה והדאגה הוא חזר. המבט השובב, הצחוק האמיתי מסרטים, האהבה למשפחה שלו והניצוץ המתוק שיש לו בעיניים כשהוא מסתכל עליי. 

השעון שלו צלצל ב4:00. התעוררנו כמו פנתרים דרוכים. אני מכינה קפה. הוא מתלבש, מדים מקומטים, נעליים אדומות, דרגות של סרן. אני יושבת על הספה ומסתכלת עליו מתחייל. מחכה לטרנספורמציה שלא מגיעה. אנחנו יוצאים מהבית מחובקים, נוסעים לרכבת תוך כדי שירה. לא בכיתי כשאמרנו להתראות על הרציף, לא בכיתי בדרך הביתה ואני לא בוכה עכשיו.

חייל שלי,

אני אוהבת אותך.

שמור על עצמך ועל מצפונך. שמור על אחרים כי אין לך ברירה ועזוב אותך ממעשי גבורה.

נ.ב

ביום חמישי לקחתי את החתולה לתספורת. הורידו ממנה 1.2 קילו פרווה שהיוו רבע ממשקלה. היא הפכה לחתולה פעילה, כמעט גורה.

.