הוא מתקשר באמצע הלילה אחרי יום של פעילות. בימים של פעילות אנחנו לא מדברים אפילו לשנייה. רק לפני רגע מצאתי את עצמי יושבת על הספה וקוראת דברים שהוא פרסם בבמה חדשה. בין סיפורים על חברים שנפלו לתגובות של אקסיות אמפטיות מצאתי את עצמי כותבת לו במחברת ישנה שהפכה ליומן מילואים. הוא כותב שם, אני כותבת כאן, אח"כ נחליף.
פתאום הוא מתקשר. הקלה. הוא בסדר.
"בדיוק קראתי את מה שפרסמת בבמה." אני אומרת.
"איך מצאת את זה?" הוא שואל.
"אני נינג'ת מודיעין, זוכר?" אני עונה וצוחקת. "זה תחת השם המלא שלך, מי עשה אותך קמ"ן???"
"זה די זבלי." הוא עונה.
"לא קראתי את זה בתור מבקרת ספרות, קראתי את זה כדי להרגיש אותך, כדי להכיר ממך עוד." אני כנה.
"מה חשבת?" הוא שואל בסקרנות חששנית.
"שאני יודעת על כל מה שכתוב שם, אבל אף פעם לא סיפרת לי איך אתה מרגיש עם הדברים. זה מוזר לקרוא 'בבמה' את הרגשות שחיפשתי בך . אתה בדרך-כלל לא מדבר מהבטן. לפחות אתה כותב משם." אני עונה ומבקרת טיפה.
"התקשרתי עכשיו כדי לדבר איתך מהבטן." הוא אומר.
משום מה, לא נבהלתי. לא פחדתי שזו שיחת פרידה, או שיחת משהו נורא קרה.
"דבר איתי." אני מתרככת.
"למה צריך לחכות?" הוא שואל.
"לחכות למה?" אני עונה.
"ללעבור לגור יחד. אני רוצה. אני לגמרי מבין שיכול להיות שזה מוקדם לך מידי, את לא חייבת לי תשובה עכשיו. אני חושב על זה מתחילת המילואים, יש לי פור של כמה שבועות עלייך. קחי את הזמן." הוא כמו מתנצל.
"אני חייב לזוז, קורה כאן משהו." הוא אומר בטון מלא דחיפות. "קחי את הזמן." הוא מזכיר לי.
"אני אקח." אני עונה.
"מת עלייך."
"ואני עליך. אני מתגעגעת."
"גם אני."
"ביי."
"ביי."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאיה קיִן