שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

החלטתי לחזור כמו שהחלטתי לסגור. מתוך אימפולסיביות. המעשים האימפולסיביים דווקא בדברים הקטנים בדרך כלל מובילים אותי למקומות טובים. במקום לכתוב החלטתי לדבר. במקום לשמור סוד החלטתי לשתף ולמדתי להיות לבד ויחד.

אגב דברים אימפולסיביים, אנחנו נוסעים להתחתן בקפריסין בעוד 10 ימים. במועד החתונה שנקבע מראש (עוד כ-3 חודשים) נערוך טקס רפורמי או קונסרבטיבי, עוד לא החלטנו.

ביום שבת אגב כתבה בעיתון שהסעירה אותו (וגררה אין ספור שאלות משפטיות בנוגע לבתי הדין הרבניים) הוא פתאום שאל "למה אנחנו מתחתנים דרך הרבנות?"

"כי אנחנו עצלנים ואני רוצה לרצות את ההורים." עניתי בלי היסוס. כבר חודשיים אני יושבת בכל מיני קורסים שנוגעים לדיני משפחה בישראל ומתפתלת בכיסא בחוסר נוחות כל פעם שאני חושבת שאני עתידה להינשא דרך הממסד הרבני. כל פעם אני מדחיקה ומתרצת את הבחירה ברבנות ע"י הרצון לגרום נחת למשפחה.

"בוא ניסע לקפריסין." הצעתי בטון החלטי מלווה בטעם לוואי מהוסס.

"סבבה" הוא עונה.

"יאללה, בוא נחפש חבילות חתונה בקפריסין." אמרתי כשאני כבר בדרך לחדר המחשב (היינו אצל ההורים שלי...).

תוך 10 דקות החלטנו שאנחנו נוסעים מיד אחרי שבועות. ביררנו את הפרוצדורה, עשינו סקר מחירים והיום בבוקר היינו במשרד הפנים כדי להוציא תמצית רישום וסגרנו חבילת נישואין בסוכנות נסיעות.

הרגשות מעורבים. שמחה, התרגשות, חששות (כאלה שהם חלק אינהרנטי לי), בלי ספקות ותחושת סיפוק מכך שאני עומדת על עקרונותי. הבנתי שההיסוס הוא בעצם הפחד לפגוע באמא שלי, לעצבן את אבא שלי ולגרום למריבה ביני לבין אחותי (החוזרת בתשובה). בדיוק על היסוסים כאלה הכרזתי מלחמת חורמה.

אני תוהה אם החתונה האזרחית בקפריסין תגרע מהחתונה ה"אמיתית" שתכננו לנו.  שאנחנו נתרגש פחות, שההורים יתרגשו פחות...

לפעמים אני חושבת שהעמידה על העקרונות שווה את ה"סיכון". נוכל לספר לילדים שעשינו את הנכון בעינינו ולא הלכנו עם הזרם...

לפעמים אני חושבת שלא.

לפעמים נראה לי שאני צריכה להתאזר בסבלנות ופשוט לעשות ולגלות מאוחר יותר מה יקרה.

אני יודעת מה אתה חושב. אל תשאל איך. אני יודעת, בדרכים לא דרכים.

אני יודעת שיש לך טראומה ממני, אני יודעת שהייתי יותר מידי. שאף אחד לא יכול לעמוד במה שעברת איתי.

אני יודעת שהייתי תלויה מידי, אני יודעת שגרמתי לך לא מעט סבל. לא הייתי הוגנת. הייתי צריכה לשמור את הדברים לעצמי. לתת לך להיות חופשי יותר.

אני יודעת שהרגשת שאתה קורס תחת נטל האחריות. אני יודעת שהיה לך עצוב, קשה, לחוץ. לא היה לך טוב.

אני כ"כ מתחרטת שלא עשיתי דברים אחרת. שלא נתתי לך להיות מאושר. הלא האושר שלך לא היה צריך להיות תלוי בשלי.

אני זו שהייתה בהריון, אני זו שלא ישנה בלילה, לא היית צריך להיות חלק מזה!!!!

אני מרגישה כ"כ אשמה. אני מרגישה נורא.

אני לא רוצה שתהיה לך טראומה ממני, אם כבר טראומה אז שתהיה לך טראומה מהפלות. לא ממני. אני לא שד, אני לא אדם רע.

אני חושבת שאני לא אדם רע.

אני רוצה שתוכל להיות שמח, מאושר, מותר שיישארו צלקות ומותר לכאוב את העבר אבל תמיד עם הפנים קדימה.

אני רוצה להיות רוח גבית תומכת. לא עול.

יש בי הרגשה של פספוס. שאם לא הייתי כ"כ קשה אולי עוד היית נשאר. אולי לא היית מתרחק כ"כ.

סוף - פרולוג

נוסעים הביתה.

מגיעים. אני נכנסת למיטה.

"תשני טוב, אל תלכי לעבודה מחר. אל תשימי שעון. פשוט תני לעצמך לישון."

"OK. אל תדאג. יהיה בסדר."

"להביא לך משהו לפני שאני הולך?"

"לא, אני בסדר."

"לכסות אותך?"

"כן."

"ביי מאמי."

"ביי"

מבחן המציאות - מערכה ראשונה

החלטתי שארבעה ימים אחרי ההפלה הגיע הזמן לצאת מהבית. לצאת חזרה לשגרה.

שטות גמורה.

לקחתי את הבוקר באיזי כמו אוגרת כוחות לקראת הרפתקאות עתידיות.

לפני שיצאתי שתיתי קפה בשתי לגימות.

אם היה לי אספרסו הייתי מורידה אותו בשוט.

נשמתי עמוק ועליתי לאוניברסיטה. ממש התרגשות. עבדתי קצת, לא למדתי כלום. הכל כרגיל.

בהפסקה הגיע הזמן קצת להסתובב.

אני הולכת קצת לאט, לי זה לא אכפת: "אני צב נינג'ה." אני אומרת לעצמי ועולה לי חצי חיוך על הפנים.

"הכל בסדר" ממשיך השכנוע העצמי. "תפקוד מרשים" אני ממשיכה לחלק לעצמי ציונים.

ההפסקה מתקרבת לסוף.

החולשה משתלטת, הכאבים חוזרים.

המחשבות לעבור עוד הרצאה היו רציניות. הגוף שלי החליט לא לשתף פעולה עם התכניות.

כישלון - מערכה שנייה

חולפות דקות ספורות. כאב משתק. מולי עומדים שני מסכים שחורים.

זה לא מרגיש נורמלי.

קר לי. חם לי. קר לי.

אני שולחת לו הודעה. שואלת אם הוא יכול לבוא לקחת אותי הביתה. הוא בשיעור.

אני מחליטה לטפס לאוטו. בדרך מנסה להתחמק מהמון אנשים. זה לא הולך. ברגעים מסויימים נעמדת מחייכת, מתנצלת.

אני נורא ממהרת.

"מאיה, הכל טוב?"

אני נעצרת, מחייכת. לא מצליחה לדבר. כן. אני מהנהנת.

מנופפת לשלום וממשיכה ללכת.

מוצאת כיתה ריקה בדרך. סוגרת את הדלת. מתיישבת.

לנוח. רק לא דמעות. שלא ישאלו אותי עוד שאלות. מתכננת דרך מילוט בדרכים צדדיות.

הגעתי לאוטו. נהגתי הביתה.

לא ברור לי איך.

שנייה אח"כ הוא התקשר.

"מאמי, הכל בסדר?"

"כן." שתיקה.קצרה.

"בעצם למה אני משקרת?" אני אומרת. נשברת.

יורדות לי דמעות.

"את בדירה?"

"כן."

"אני בא."

הוא מגיע.

מוצא אותי מכווצת במיטה.

מיד טלפון לרופא.

"לבית חולים." הוא מכריז.

הוא מרים אותי.

נוסעים.

התמודדות - אפילוג

הוא לא רוצה להכנס איתי לרופא. "אין לי כוח לדאוג לך יותר, אם אני לא אשמע מה הוא אומר, אני לא אצטרך לעזור לך, לא אצטרך לדעת מה לעשות."

אני שומעת אותו. הוא צריך חופש מהר: "לך, תשאיר לי כסף למונית, בבקשה? לא לקחתי ארנק."

"אני לא אלך עכשיו, אין טעם. אני הולך להסתובב. תתקשרי כשהבדיקה תגמר."

הוא יוצא.

הבדיקה כמעט תקינה. ואלה הוראות הרופאה:

בשביל החום: אנטיביוטיקה ואקמול.

בשביל הכאבים: אנטיביוטיקה ואקמול.

בשביל המצפון: אקמול.

בשביל הנפש: אקמול.

סליחה.

בעצם לא מדברים על מצפון, חרטה, על חלומות בעתה.

לא מדברים על לילה ראשון לבד, על איך אני אחזיק מעמד?

"אני צב נינג'ה."

שמישהו יספק לי שריון.