ככה נגמרה לה השנה הראשונה שלי באוניברסיטה. אחרי 22 בחינות, אינסוף עבודות הגשה, אפשר רשמית להגיד שעברתי רבע, ולחשוב שבכלל לא תארתי לעצמי שאני אוכל להתקבל.
עוד פחות מחודש מחכה לי שנה ב' עם המון התנסויות בבתי חולים, עם קורסים מפרכים באפדיומיולוגיה, פרמקולוגיה ספציפית, פתולוגיה ספציפית, גנטיקה ועוד ועוד, אני באמת מתרגשת.
כשהחיים שלי נגמרו מבחינתי, וחשבתי איך אני ממשיכה הלאה, ועכשיו אני דוהרת קדימה ומאוד מקווה שאני לא נותנת לשום דבר לעצור אותי.
הכל היה קשה מנשוא בשבילי פעם, הכל כבד ומושך אותך למטה כמו בלוק בטון מתחת למים, היו אנשים מסוימים שהיו בשבילי כמו בלוק בטון, זה כיף להוריד מעצמי מעמסה כזאת.
אני לא רוצה אנשים קטנים מסביבי, אני לא רוצה שאנשים קטנים יעשו אותי קטנה כמוהם, הרי כל אחד שיש לו עבר של דכאונות יכול למשוך את עצמו למטה, למה צריך אנשים נוספים שיעזרו במלאכה? במבט מלמעלה אפשר לראות בקלות אנשים עם הרס עצמי, גוררים את עצמם באותו הקו, מפוחדים מדי מכדי להרים את הראש ומעדיפים להוריד אותו למטה, לגובה האסלה, כי למה להתמודד עם החיים אם אפשר להטביע אותם בכוס וויסקי?
לא מתפקידי לשפוט אף אחד או להגיד לאנשים איך לחיות את החיים שלהם, אבל יש מחשבות שאני חייבת להוציא מעצמי, יש קטעים שלמים שנכתבים ונמחקים, או נשלחים לטיוטות, יש לי כל כך הרבה לפרוק. מתארת לעצמי שעם תחילת ההתנסויות רשימת הדברים אותם אצטרך לפרוק מעצמי תגדל משמעותית, אולי אני שוב אחזור ללטבוע בתחתית של בקבוקי ג'ק דניאלס, אני מקווה שלא. אולי אני כבר לא ארגיש כלום כלפי האנשים שאני אוהבת עכשיו, אולי הם יפסיקו לאהוב אותי ואולי דווקא ילמדו לאהוב אותי נכון. החיים לא קלים לי, ומתיש לנסות לטפס עוד ועוד למעלה, אני לא מבקשת פסגה נמוכה יותר, רק יותר כוחות למסע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Morgan Le Fay