הסרטן של אמא תפס אותנו לא מוכנים. הוא הגיע יום אחד כגוש בשד והפתיע את כולנו. עכשיו בדיעבד אני נזכרת שהוא היה שם עוד לפני, כשאמא הרגישה עייפות בלתי מוסברת ורצתה לישון כל הזמן. אני עוד זוכרת איך אמרתי לה שהיא סתם מכניסה לעצמה דברים לראש, ואין לה שום עייפות והיא סתם אולי קצת מתעצלת, אז עוד לא ידעתי שהסרטן מוציא ממנה הרבה כוחות.
אחרי בירורים ובדיקות, שנעשו די בשאננות (כי איזה רופא שכנע אותה שזה סתם כיס מים), ביומולדת של אבא שלי קיבלנו את הבשורה שלאמא יש סרטן. אני חושבת שזה היומולדת הכי עצוב שאבא שלי חווה מימיו. אני חושבת שזה בכללי היה היום הכי עצוב בחיים שלי. ההרגשה היתה, כאילו שהאדמה והשמיים נפתחו ושטפו אותי מהעולם הזה ליקום מקביל. מאמא בריאה וחזקה וצעירה, אמא שלי הפכה לאמא חולת סרטן. עוד סחרחורת של בירורים, רופאים ובדיקות. עוד המון תפילות. "אוקיי אם זה כבר סרטן, שלפחות לא יהיה הסוג האלים". זה הסוג האלים. "אז שלפחות נסתפק בניתוח". לפני הניתוח צריך כימוטרפיה של בערך חצי שנה. בכיתי לאלוהים וכעסתי עליו, אני עוד לא בטוחה שאני מאמינה באלוהים או בכל יישות אחרת, אבל בכיתי וכעסתי על כל היקום הזה, שמכל האנשים בעולם החליט לתת את הדבר הנורא הזה לאמא שלי, לאמא הנפלאה והבריאה והטובה והמדהימה שלי.
מאז הגילוי עברו 3 שלושה שבועות, שבהם עברתי את שבעת מדורי גהנום. שלושה שבועות של דמעות (אבל לא לידה, רק כשיוצאים מהבית), שלושה שבועות בהם ראיתי את המשפחה שלי מתפרקת לאלפי רסיסים- את האבא הגדול והחזק שלי בוכה לראשונה בחיי, אומר כמה הוא אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה, האדם הקר והמחושב הזה פתאום מוריד מעצמו את כל שכבות ההגנה ומסביר לבת היחידה שלו כמה חזק הוא אוהב את האישה שלצידו כבר 20 ומשהו שנה, שעברה איתו הכל, שהפכה אותו לאבא, שהוא גר איתה יותר מאשר שהוא גר עם ההורים שלו, שהיתה בשבילו הכל, ועכשיו הוא חושש ודואג ורק אוהב אותה כל כך.
שלושה שבועות בהם אני רצה באמוק ודואגת לכל ההתחייבויות לכל הבדיקות, לכל התורים לכל הרופאים והמכונים, לכל האישורים לכל התרופות ובעיקר מנסה לא להשבר. רק מחפשת מישהו שיוכל לנחם ולהרגיע ולנגב את הדמעות מהעיניים, אבל האדם היחיד שיכול לעשות את זה כמו שאני צריכה, זאת האמא המדהימה שלי, שכרגע אין בה כוחות לנחם אותי. ניסיתי לדבר עם חברות וידידים, עם החבר, לחפש מישהו שיוכל להבין אותי, להקשיב לי, לנגב את הדמעות שלי ולהגיד שזה בסדר. כל הדאגות והחששות והפחדים- הכל רלוונטי. הכל רלוונטי ובסדר ומקובל, ובכלל, מישהו שידביק אותי בחזרה.
כאבו לי כל מיני דברים בחיים, הלב שלי נשבר ופגעו בי, והכל נראה כל כך זעיר ופשוט ולא חשוב בהשוואה למה שקורה עכשיו. אם פעם הרגשתי כאילו שוברים לי את הלב, היום אני מרגישה כאילו עקרו לי אותו מהמקום. אני לא יכולה לשמוח, או להיות עם יותר מדי אנשים, כי איך כולם יכולים להיות שמחים ולהמשיך עם החיים שלהם כאילו כלום לא קרה כשהעולם שלי קורס ומתמוטט? אני באמת מרגישה כאילו אני באיזה סרט רע, ותכף, ממש עוד מעט אני אתעורר מהסיוט הנורא הזה ואחזור לחיים הרגילים שלי, וכל בוקר מחדש אני מתעוררת לאותה מציאות, שאני לא רוצה להתעורר אליה.
הסרטן של אמא באמת תפס אותנו בהפתעה, ואני מקווה שנסיים את הטיפולים והוא יעלם לנצח. ועד שזה יקרה אני מקווה שאוכל להמשיך להדביק את עצמי, כי עוד שניה אני מתפוררת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Morgan Le Fay