כדאי מאוד לקרוא את נחי אלון היום בווינט,
אני מביא כאן רק חלק מהדברים:
בשבוע האחרון הרגנו יותר מ-500 אנשים ופצענו למעלה מ-2,000, מספרים השקולים פרופורציונלית ל-1,600 הרוגים
ול-8,000 פצועים בישראל. אילו היינו אנו סופגים אבידות כאלו, האם היו
אזרחי ישראל מבינים ש"הלחימה אינה משתלמת"? האם היו קמים ומפילים את
השלטון בארץ? נהפוך הוא: קרוב לודאי שהציבור היה קורא דווקא להיפרע
מהתוקפים, ומעלה ממשלה לוחמנית יותר, כפי שכבר עשה בעבר.
אילו הופצצו ערינו יומם ולילה במשך שבוע, בתוך מצור ממושך הכולא
אותנו בבתים חשוכים וקרים, ללא חשמל, גז ודלק, עם מערכת רפואית קורסת ועם
קיצוב במספר הפיתות לנפש ליום, האם היינו מסכימים ש"אין בעיה הומניטארית"?
האם היינו מעיפים את הממשלה? קרוב לוודאי שהיינו דווקא מתאחדים כלפי
המרעיבים אותנו.
בתמונה: מחנה פליטים בעזה, אנשים עם 'מנטליות של פיתה', בניגוד אלינו בעלי 'מנטליות של לחם ארז' (בים)
אבל "הם" שונים מאיתנו, כך אנו מאמינים. אם רק ניתן מכות קשות די
הצורך, "הם" ישתנו. את תודעתם יש בכוחנו לצרוב, בעוד שאין בכוחם לצרוב את
תודעתנו. זאת מכיוון שיש להם "מנטליות" שונה בתכלית, נחותה משלנו, שאנו
מכירים מקרוב.
האמונה ברשעותו של הצד השני ובצדקתנו שלנו אינה נחלתנו הבלעדית. הנטייה
האנושית הרווחת היא לראות כך את הצד השני, ורבים בצד הפלסטיני רואים כך את
הישראלים. הנכתב כאן איננו מהווה ביקורת על ישראל כי אם משקף עיוורון
אנושי כללי.
"הם" שונים מאתנו בשלושה דברים, ולכן תודעתם, בניגוד לתודעתנו, בת-צריבה...
...משום מה ברוב הסכסוכים דומה הצד
השני לצד הראשון יותר מכפי שזה היה רוצה להאמין. גם הוא, כמונו, מרגיש
שהוא במלחמה על עצם קיומו ועליו לשרוד בכל מחיר; גם הוא מרגיש ש"אין
פרטנר" ולכן לא יתקומם על מנהיגיו; גם אצלו קיימים חוסר אונים ויאוש, וגם
אצלו פועלים שיקולים כגון כבוד לאומי והגנה על המורשת, הדוחפים אותו, כפי
שדחפו אותנו תמיד, למה שהוא רואה כעמידה איתנה של ה"טובים כנגד הרעים"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בַּיִם