בהמשך לקישור אל נחי אלון מאמש,
לחמש דקות קצרות הפציע בעמוד הראשון של ווינט הקישור ליעל משאלי
סתם עוד אחת מהישוב שמעיזה להרים את הראש מעבר לגדר ולראות שיש שם בני אדם כמונו.
לטובת מי שהחמיץ (ולטובתי אני שאזכור שכן היו קולות כאלו בקרבנו ולא רק קולות מתלהמים)
אני מביא את הקישור ואת עיקרי הדברים:
"אני לא שוכחת לרגע את האוכלוסייה האזרחית שחיה בעזה ושמלחמה לא תפתור את הסכסוך. רק
הסכם". ..
לא צריך להזכיר לי את "עניי עירך קודמים" ואת "המרחם על האכזרים סופו ש..." וכיוב'
ציטוטים שמוכיחים לך ולאחרים שמשהו בגן ההישרדות שלי נושא באג השמדה עצמית. את
הפסוקים האלה אני מצטטת בעל פה מתוך שינה.
"בשעה שבני, לוחם גבעתי, מצוי בעזה (כן, אותו אחד שבימים כתיקונם חי
בנתיבות) ובני השני פונה עם המכינה הקדם צבאית שהוא לומד בה ממצודת יואב לאיזור
המרכז אפתח את דבריי באמירה חד משמעית. גם אני חושבת שהיגיע הזמן שניכנס "בהם"
ובראב-ראבאק "שלהם" ובאם אממא "שלהם". יקרים וחשובים לי תושבי שדרות והדרום כולו פי
אלף אלפי אלפים וריבי רבבות יותר מתושבי עזה..."
אני לא שוכחת לרגע את האוכלוסייה האזרחית שחיה שם, אני יודעת היטב שלו אני במקומם הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, אני לא מאלה שנדמה להם שההתנתקות
באמת נתנה להם מה שהם רצו או היו צריכים, אני לא "שמאלנית שהתפכחה" אני לא שוכחת
לרגע שהבחירות בפתח ושוב מנצלים את תושבי הדרום ואת הפלסטינים לצרכי פוליטיקה
ישראלית פנימית, ומעל הכל, אני לא שוכחת שמלחמה לא תפתור את הסכסוך. רק הסכם.
בשבוע שעבר, אחרי שכבר היה ברור שהרגשות הפרימיטיביים שלנו נענים ואנו באים על
סיפוקנו (אני סתם צינית, כי אפילו מעצמי לא נעים לי שהשמאלנות שבי כ"כ רופסת בעת
מלחמה), חשבתי לא רק על "תושבינו" ו"אזרחינו" ו"חיילינו". חשבתי גם עליהם. מצטערת,
אבל התגנבו לי מחשבות כאלה.
בתמונה: ילדים כמו ילדינו, משחקים כדורגל בעזה.
אולי בגלל שלכתחילה יותר קשה לשכנע אותי ש"כולם אותו דבר" שם. אני מאמינה שרוב
רובם של הפלסטינים הם בני אדם כמונו. רק מעט מהם חמאס ממש. אני מאמינה שהאימהות שם,
התינוקות והילדים, הם כמו האימהות פה, והתינוקות והילדים. שבלי חשמל קשה וקר.
שהפצצות הנשמעות מסביב משחיתות ומקשיחות את ליבם גם אם זה כל מה שקורה להם. שהם לא
ישנים טוב, שהם רועדים מקור, שהם בוכים, מפחדים וכל כך חסרי אונים. וכמונו, הם
מקללים את החמאס. ההבדל בינם לביננו הוא שאנחנו לא היינו עומדים במה שהם נאלצים
לעמוד אפילו לא חצי שעה...
איך אפשר לשכוח שיצאנו משם בכוח אריק שרוני טיפוסי? בלי הסכם? שכלאנו אותם בבית
הסוהר הכי גדול שאפשר בכלל להעלות על הדעת... עזבנו? פינינו? נתנו?..."
...כאילו אין יותר טיעונים שמאלניים משמעותיים, כאילו אין יותר מה להגיד על המצב באופן
יותר מורכב. כאילו באמת משהו בגנים שלי דפוק ולא בגנים שלכם..
עדיין אני שמחה שהגנים שלי הם כמו שהם.
יעל משאלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בַּיִם