| 1/2009
לדבר, האם ייצרב לקח כלשהו גם בתודעה הישראלית?
דויד גרוסמן במאמר בעיתון הארץ אתמול:
"כאשר יסתיים המבצע לגמרי, ואחרי שממדי ההרג וההרס יתגלו לעין כל,
עד שאולי, לרגע
קט, יגברו אפילו על מנגנוני ההדחקה והצדקנות המשוכללים שפועלים בישראל כעת,
אולי אז
ייצרב לקח כלשהו גם בתודעה הישראלית. אולי נבין סוף סוף שדבר מה עמוק ובסיסי
בהתנהלות שלנו כאן באזור, מימים ימימה, הוא שגוי, לא מוסרי ולא חכם, ובעיקר - הוא
עצמו מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו'...
...כשיתפזרו ענני העשן הצבעוני של הצהרות הפוליטיקאים על ניצחון גורף ומכריע, כשניווכח
לדעת מה היו הישגיו האמיתיים של המבצע הזה, ומה הפער בינם לבין מה שבאמת נחוץ לנו
כדי לחיות פה חיים נורמליים, וכשנסכים להודות בכך שמדינה שלמה הפנטה כאן את עצמה
בשקיקה, כי הייתה זקוקה עד מאוד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון, אולי אז נבוא
חשבון עם אלה שפעם אחר פעם מלהיטים בציבור הישראלי את היהירות ואת זחיחות הכוח. את
אלה שמלמדים אותנו במשך שנים לבוז לאמונה בשלום, ולכל תקווה לשינוי כלשהו ביחסים
בינינו לבין הערבים. את אלה שמשכנעים אותנו שהערבים מבינים רק כוח, ושעל כן צריך
לדבר אליהם אך ורק בשפה הזאת. וכיוון שכל כך הרבינו לדבר אליהם בשפה הזאת, ובה
בלבד, שכחנו שיש גם שפות אחרות שאפשר לדבר בהן עם בני אדם, אפילו עם אויבים, אפילו
עם אויבים מרים כמו החמאס, שפות שהן שפות אם שלנו, הישראלים, לא פחות משפת המטוס
והטנק.
לדבר עם הפלסטינים. זו צריכה להיות המסקנה העיקרית מסיבוב הדמים
האחרון. לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן. במקום להתעלם מהחמאס כעת,
מוטב לנצל דווקא את המציאות החדשה שנוצרה ולהיכנס אתו מיד לדיאלוג, כדי לאפשר הסדר
עם העם הפלסטיני כולו. לדבר, כדי להבין שהמציאות איננה רק הסיפור ההרמטי שאנו וגם
הפלסטינים מספרים כבר דורות לעצמנו, הסיפור שאנו כלואים בו, ואשר חלק לא קטן בו הוא
פנטזיות ומשאלות לב וסיוטים. לדבר, כדי לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות
הדיבור עצמה, את האלטרנטיווה הזאת, המבוזה והעלובה כיום, שבסערת המלחמה אין לה כמעט
מקום, ותוחלת ומאמינים.
לדבר כאסטרטגיה מחושבת, ליזום דיבור, להתעקש על
הדיבור, לדבר עם הראש בקיר, לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי. לטווח
הרחוק עשויה ההתעקשות הזאת לתרום לביטחוננו הרבה יותר ממאות מטוסים המטילים פצצות
על עיר ואנשיה. לדבר מתוך ההבנה, שנולדת לנוכח מראות הזוועה האחרונים, ההבנה שההרס
שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם
ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו.
לדבר, כיוון שמה שהתחולל
בשבועות האחרונים ברצועת עזה מציב בפנינו, בישראל, מראה המשקפת לנו פנים, שלו היינו
מביטים בהן לרגע אחד מבחוץ, או אם היינו רואים אותן בעם אחר, היינו נחרדים. היינו
מבינים שהניצחון אינו ניצחון ממש, ושהמלחמה בעזה לא הביאה לנו מרפא במקום שבו אנו
זקוקים נואשות לתרופה, אלא רק חשפה ביתר שאת את שגיאת הניווט הטראגית והמתמשכת
שלנו, ואת עומק המלכודת שבה אנו לכודים"
אז האם אנחנו באמת אמיצים מספיק ע"מ לדבר כשווים עם האויב או שאמיצים רק לשלוח את בנינו לקרב?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בַּיִם