מכתבו של יהודה אטלס לראש הממשלה:
יהודה אטלס
והילדים האלה הם אנחנו!
מכתב גלוי לראש הממשלה
אדוני ראש הממשלה.
המועד הולך וקרב. בעוד שבועות
ספורים, אולי פחות, יתקבצו צוותי עיתונות וטלוויזיה מכל העולם, כדי לצלם, לתעד
ולהראות לקהלים רחבים על פני הגלובוס איך מגרשת ישראל ילדים שנולדו בה, עם בני משפחותיהם,
רק מפני שחסרו להם שנה, שנתיים או כמה חודשים ל"קריטריונים" שעליהם
החליטה ממשלתך. הגליית הילדים הללו – וזוהי ללא ספק הגליה! תיראה בכל העולם ותחרת בזיכרון הקולקטיבי
כאכזריות, כחוסר הומאניות וכערלוּת-לב של עם ושל ממשלה שלא למדו דבר מההיסטוריה
הלאומית שלהם. אנשים מכל גווני העור, חלקם מלוכסני עיניים, חלקם מקורזלי שיער,
חלקם נוצרים, חלקם מוסלמים, כולם בני-אדם, יחבקו את ילדיהם הבוכים ויידחפו, אולי
במגלבי יחידת 'עוז' המהוללת, אל בטן המטוסים. חלקם אולי ייקחו, בלית ברירה, את אלף
הדולר שיושטו להם כפיצוי-פיתוי על "הסכמתם" לעזוב את המקום שילדיהם
רואים בו מולדת.
אריך קסטנר כתב, באחד מספריו
(בהקדמה ל"הכיתה המעופפת"), שדמעות של ילדים אינן קטנות יותר מדמעות של
מבוגרים, ובעיני אלוהים משקלן כבד יותר. דמעות של מבוגרים ניתן לפעמים לשכוח.
דמעות של ילדים אינן נשכחות ואינן נסלחות לעולם. הן חורכות את הנפש, ומי שגרם
לדמעות האלה ייזכר כאיש רע ואכזר, כמי שאינו מרחם על ילדי הגן. ואתה תהיה האיש. כמי
שעומד בראש הפירמידה של מה שמצטייר כמלכות-הרשע, האחריות תחול עליך.
אכן, אחרי "עופרת
יצוקה", ה"משט" וכל שאר האירועים והתקלות שהוציאו את שמנו לשמצה
בעולם, יהיו אלה יחסי ציבור לתפארת מדינת ישראל.
אבל, אני לא רוצה לדבר על יחסי
ציבור אלא על יחסי אנוש. על בני-אדם. הורי הילדים הללו לא הסתננו לארץ, או הגיעו
אליה דרך חברות כוח האדם, כדי לבזוז את אוצרותיה וכדי לחיות בה חיי תענוגות. הם
הגיעו לכאן מחמת המציק, כדי להתפרנס. ולהתפרנס בצניעות. שאל את עוזריך, עם
המשכורות של רבבות שקלים לחודש, כמה מקבל שוטף כלים זר במסעדה, מנקה בתים או מטפל
בחולה סיעודי. הם בהחלט לא מצצו את טוב הארץ. הם לא כרו פה יהלומים ולא שאבו נפט.
הם לא עשו פה "טיול", כמו שהתבטא שר-הפנים שלך. הם עבדו ושירתו אותנו
בנאמנות ובזול, באפס מחיר, ועל כך מגיעה לכולם תודה מכולנו, לא גירוש. הם ניקו את
בתי השימוש שלנו, פינו את האשפה, בנו בניינים, טאטאו את הרחובות, סעדו את הורינו
הקשישים וטיפלו בחולים כרוניים, שאנחנו השתמטנו מלטפל בהם. הם עשו כאן את כל
העבודות השחורות, המלוכלכות, הקשות, שאנחנו, המפונקים, לא רצינו לזהם בהן את
ידינו.
תוך כדי כך הם גם חיו. הם
הצטופפו במשכנות-עוני. הם התפללו לאלוהיהם. הם שלחו כסף למשפחותיהם. חלקם מצאו בני
זוג, חלקם אהבו, חלקם הולידו ילדים. אין חוק ואין מגבלה בעולם שימנעו בעד אנשים
מלאהוב ומלהביא לעולם את פרי אהבתם.
אני רוצה להציע לך לעזוב את
עיסוקיך לכמה שעות ולסור לביקור בבית-ספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב. תראה בו את
הילדים הללו ולא תאמין למראה עיניך. אם נותרו בארץ כמה פיסות של ארץ ישראל היפה,
זו אחת המרגשות והנפלאות שבהן. בבית-ספר זה לומדים כשמונה-מאות ילדים, רובם בנים
ובנות למהגרי-עבודה ולפליטים שבאו מכחמישים ארצות, מגן חובה ועד סוף י"ב.
צוות מדהים ומסור של מורים ואנשי סגל הפך את בית הספר לפינה של גן-עדן עבורם.
הצוות עומד לרשותם ולרשות הוריהם 24 שעות ביממה. הם מקבלים במקום שלוש ארוחות מדי
יום. הם לומדים. הם שרים שירי מולדת ושירים של חגי ישראל. בפורים הם יוצאים למצעד
עדלאידע צבעוני בסביבה. עומדת לרשותם ספריה עברית מדהימה, שכמוה לא תמצא בשום
בית-ספר אחר, והם קוראים! הם מדברים ושרים ורוקדים בעברית. הם כותבים שירים בעברית.
הם לומדים לבגרות, ושיעור ההצלחה שלהם בבחינות הבגרות מגיע לשבעים אחוז! הם רוצים
להתגייס לצה"ל, ודווקא ליחידות הקרביות. לגמרי לא במקרה, כפי שצוין בכתבה אודותיהם
בטלוויזיה, ניצב בית הספר בין הרחובות 'העלייה' ו'מולדת'.
בבית-הספר פועל ועד-פעולה של
מתנדבים, בראשות הגב' רינה זמיר. מעטפת של יותר ממאה מתנדבים סוככת על הילדים ועל
הוריהם ומסייעת להם, בלימודים, באמצעים, בהגנה, בחיזוקים. המתנדבים באים מקשת רחבה
של עיסוקים וגופים: מהתעשייה, מההיי-טק, מהאקדמיה, מהמשפט, מארגונים שונים כמו
האגודה לזכויות האזרח, ממוסדות חינוך כמו סמינר הקיבוצים, מהמוקד לסיוע לאזרחים
זרים, מ'רופאים לזכויות האדם' ואחרים. בין המתנדבים אנשים שהרימו למדינה תרומה
מכרעת בתחומים שונים.
כל אדם שמבקר בבית ספר זה הופך
מייד לאוהבו, לאוהב תלמידיו ומוריו, לאחד ממתנדביו. זוהי אהבת הטוב, אהבת הנתינה, אהבת
ילדים, אהבת האדם באשר הוא אדם. הצבעוניות ומִגוון הקלסתרים, מקלעות השיער וגוני
העור מצטרפים לחגיגה ססגונית אוניברסלית נפלאה, חגיגה של משפחת האדם, שמדגימה כי
כולנו, בעצם, על כל השוני שבינינו, יכולים לחיות יחד בשלום ובאחווה. ביקרתי
בבית-הספר כבר פעמים רבות וכל פעם הרגשתי מחדש שכל אחד מתלמידיו יכול להיות – ואכן
הינו – 'והילד הזה הוא אני'.
אחרי החלטת ממשלתך מאויָמים כמאה
מתלמידי בית-הספר בגירוש, בנוסף לכשלוש מאות אחרים, במקומות אחרים. ארבע מאות
משפחות חיות בחרדה של אי-ודאות, של קרע, של ניתוק, של הגליה. אלה הורים ששפכו כאן
את זיעתם כדי לשרת אותנו, וילדים שחשים כי הארץ הזאת היא מולדתם והשפה העברית היא
שפתם. ילדים שמכירים ואוהבים את הכלניות ואת חצבי-הסתיו שלנו, ילדים שאוהבים פלאפל
וחומוס וטחינה, ילדים שמשחקים במחניים ובתופסת, ילדים ששרים 'הבה נגילה' ו'לא שרתי
לך ארצי'.
שמונה מאות ילדים, שיעמדו
בקריטריונים, יישארו. ארבע מאות, שלא יעמדו, ייקרעו מכאן באכזריות. איך תסביר לילד
קטן למה חברו נשאר כאן והוא מגורש? איך תעמוד בפני דמעותיו? מה כבר תפסיד מדינת
ישראל אם תתגבר על רפלקס הגירוש העיקש שתקף אותה ותתיר לכל הילדים הללו
ולמשפחותיהם להישאר כאן? הרי לכולנו ברור, ששום סכנה דמוגרפית לא נשקפת מהם למדינת
ישראל. הסכנה הדמוגרפית האמיתית היא התגברות הרוע, הניכור, הגזענות והאכזריות
בינינו והאדישות לגורל הזולת.
נוכח נהיית המהגרים לארץ והגבולות
הפרוצים יש לגבש, כמובן, כללים ותקנות וחוקים. אבל, אלה יכוונו כלפי העתיד. הילדים
שכבר איתנו כאן, הצאן שלא חטאו, את אלה אנחנו חייבים להשאיר בארץ! אסירוּת התודה
של כל הילדים והמשפחות שיישארו איתנו רק תיטיב עם מדינת ישראל. הם יהיו הפטריוטים
הכי טובים של ישראל. כמו שבן-גוריון
התגעגע לרמטכ"ל תימני, כך יבוא יום ומקרב הילדים שתחליט להשאיר כאן יקום לנו
אולי ראש ממשלה.
כרישי כוח האדם, זאת ודאי ידוע
גם לך, כבר התעשרו דיים מיבוא מהגרי העבודה. האינטרס היחיד שלהם הוא תחלופה, כדי
שייַבאו עוד עובדים וירוויחו עוד. קצץ במכסות הבאים החדשים והענק לאלה שכבר כאן
מעמד חוקי. גם לאלה, שעל-פי הקריטריונים הם 'שוהים בלתי חוקיים'. הם לא הסתננו
לכאן מרוב טובה אלא ממצוקה. הם לא אנשים זדוניים. הם בסך-הכול אנשים שניסו – ומנסים
– לשרוד בעולם קשה ואכזרי. גם אם עברו על החוק, הילדים שלהם לא פשעו. לא נאה, לא
אנושי, לא מתקבל על הדעת, שדווקא בני העם היהודי, עם של מהגרים, שהתדפק לא פעם על
שערים נעולים ולבבות אטומים, יקיאו אותם מקרבם באופן כל-כך אכזרי. יהודי לא מגרש
ילדים!
הקולות הגוברים והמתרבים,
ההופכים לתנועת מחאה ציבורית, של מאות ואלפי אנשי מצפון, קוראים לך ולממשלתך לגלות
אנושיות וחמלה ולהשאיר את כל הילדים האלה כאן. עכשיו צירפה גם רעייתך את
קולה למקהלה זו, כשם שעשתה זאת לפניה הגברת עליזה אולמרט. גם שר החינוך שלך חושב
שאסור לגרש את הילדים. כל הציבור הזה לא יסלח לך ולממשלתך אם תגרש את הילדים. גם
העולם לא יסלח. גם אתה לא תסלח לעצמך.
בבקשה, השאר את כל הילדים כאן!;
שלך,
יהודה
אטלס
תל-אביב,
13.8.10
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בַּיִם