אילו היה "כוכב נולד" של המדינות הדמוקרטיות, לא בטוח שישראל הייתה עוברת את שלב המיון הראשוני. העשן המיתמר מפחי הזבל השרופים במאה שערים איננו רק עשן של פלסטיק חרוך, חיתולים עמוסים ושאריות של מזון כשר למהדרין; זהו עשן הדמוקרטיה, אשר הוצתה בזעמו של ההמון החרדי. היחס המחפיר של החרדים ושל רבים מקרב הציבור הדתי-לאומי כלפי הקהילה ההומו-לסבית, הוא רק קצה הקרחון של המתח בין יהדות לדמוקרטיה. וזהו לא פחות מאשר איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית.
כל מי שחירות הפרט וחופש המחשבה והמעשה יקרים בעיניו, אמור להיות מודאג לא פחות - ואולי אף יותר - דווקא מהאדישות הציבורית. הסלחנות של הציבור הישראלי כלפי האירועים האלימים בכיכר השבת בואכה כביש בר-אילן, מעידה על תרבות שערכים דמוקרטיים ליברליים לא חדרו לתוכה. ערכים אלה נתקלים לא רק בשער אחד נעול, אלא במאה שערים נעולים. השער אל העולם החרדי אטום לגמרי, השער הדתי-לאומי סגור ברובו, וכך גם שערי הממשלה, שהיושבים בתוכם חוששים מכוחם הפוליטי של הדתיים. גם שערי המערכת המשפטית וה"אקטיביזם השיפוטי" מוגבלים, ושערי התקשורת נפתחים לסירוגין, אך מעט מדי ומאוחר מדי.
הסיבה לכך היא שרבים אינם מבינים מהי משמעותו של הדגל המונף במצעד הגאווה. דגל צבעי הקשת של הקהילה ההומו-לסבית חשוב בהחלט, אך לאמיתו של דבר, הוא צועד רק במאסף. הדגל האמיתי הצועד בראש הוא זה של החירות, הפלורליזם וחופש הביטוי. זהו דגל הדוחה כל אמונה פנאטית ודוגמאטיות דתית, המוצאת חטא בעצם קיומם של הומואים ולסביות.
במדינה בעלת תרבות דמוקרטית וליברלית, ניתן היה לצפות מהציבור החילוני, כמו גם מהציבור הדתי המתון, לגלות רוח פלורליסטית ולפתוח את שעריו בברכה בפני ערכי החירות. אך מתברר שאנחנו, החברה הישראלית, איננו כאלה. והריח העולה מכך חריף ומדאיג, לא פחות מהעשן העולה מפחי הזבל השרופים במאה שערים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בַּיִם