ולכאורה עסקנו בשלנו

קבוצה חדשה בחיי,

נפגש מדי שבוע, צפוי קלימקס. אנסה להתמקד כאן בתובנות שלי משם.

פתיחה, פנים זרות. מכיר רק את זו שבאה איתי, מסיר ממנה את המבט ותוהה על פשר הפנים האחרות.

מוטרד בקשר לאופי הקבוצה. ה'כבר תמיד' שלי מתחיל לעסוק בתיוג בלתי נמנע..

'הדתיה המהללת שבחי אל'

'ילד טוב ירושלים מתנחמד'

'חסרת הביטחון שרצה להכיר מייד את כולם.'

'הפריקית המיוחדת'

די תפסיק, לך מפה 'כבר תמיד' זו קבוצה חדשה, אפשרויות חדשות.

היסוסים של מבוכה, לקום להכין שתיה?

לדבר?

אולי עוד לא..

שיחשפו הם קודם.

אני מרגיש כמו בן שש עשרה.

זהו, לא התאפקתי

קפצתי למים

משהו מתחיל להשתחרר..

בכל הקבוצה.

פנים מחייכות. הקשבה אחרת, נדיבה יותר.

היה קליק והופ אני חלק מקבוצה.

רגע, להשאיר פתח נסיגה..לא להתחייב עדיין.

אני באמת מוכן להיות ביחסים של מחוייבות עם כל הקבוצה?

נ. יושב מולי משתף את חייו, איזו פתיחות, מתי ולמה נסגרתי אני כל כך?

למה אין לי את הפתיחות הזו?

אני זהיר.

מציג עצמי במילה אחת. מקשה על נ. בודק את יכולתו להכיל אותי.

הוא נדיב.

הוא רואה בי אין סוף דברים שלא אמרתי כלל.

אני נפתח אליו

אני נדיב בחזרה,

אני משתף את הקבוצה בקסם שקרה לי עם נ.

יהיה קשה יותר עכשיו לברוח מכאן.

קבוצה.